קפה, תרבות וזהות בלב השוק של נצרת

במרכז העיר העתיקה של נצרת, במקום שבו הרחובות הצרים כמעט שכחו את צליל הצעדים, עומד בית קפה אחד שמסרב להיעלם. "לִיוואן", קפה תרבות קטן שהוקם לפני כמעט 11 שנה, ממשיך לפעול בשוק הישן, שרוב חנויותיו נעולות כבר עשרות שנים. "אנחנו לא עוד עסק חולף", אומר מייסדו סאמי ג’באלי, בן השוק הישן. "זה ניסיון להשאיר את המקום בחיים. כשמת השוק – מת חלק מהזיכרון שלנו".

ג’באלי נולד וגדל בין סמטאות האבן של נצרת הישנה. כשהוא מדבר על השוק, קולו מתמלא נוסטלגיה ועצב. לפני שפתח את "לִיוואן", עבד ג’באלי בענף המלונאות באופן חלקי. בשנת 2012 הקים שני בתי אירוח קטנים בעיר העתיקה של נצרת, מעין מלונות בוטיק, שבהם התארחו תיירים מהעולם שהתעניינו בחיים בתוך הסמטאות. "רבים מהם שאלו למה השוק נטוש, למה כל כך הרבה חנויות סגורות", הוא מספר. "כבן המקום וכמי שגדל כאן, הרגשתי צורך לעשות משהו". מתוך אותן שיחות נולדה ההחלטה, יחד עם שותפיו, להקים את "לִיוואן" – מקום שיחזיר חיים לשוק. את בתי ההארחה סגר עם פרוץ מגפת הקורונה, אבל על "לִיוואן" החליט להילחם כדי שלא ייסגר.
המקום צמח דווקא מתוך המציאות הזו, של שוק ישן שגווע. השוק, שהיה פעם המרכז המסחרי של כל הגליל, איבד את חיותו בעקבות פרויקט "נצרת 2000" – פרויקט שיקום עירוני שהחל בשנת 1998, נמשך  לכאורה כחמש שנים אך למעשה מעולם לא הסתיים. לדבריו של ג’באלי, אין תאריך ברור לסיומו, שכן העירייה מעולם לא השלימה את העבודות במלואן. במהלך השנים האלה עברו רוב הסוחרים למרכז העיר החדשה ולקניונים – ורבים מהם לא חזרו. "מאז," הוא אומר, "הדלתות נשארו סגורות כמעט עשרים שנה."

בית לתרבות פלסטינית

"לִיוואן" נולד מתוך רעיון פשוט: אם אי אפשר להחזיר את המסחר, אולי אפשר להחזיר את האנשים. בית הקפה "לִיוואן" נפתח בשנת 2014 בלב שוק העיר העתיקה בנצרת, שמו נלקח מהמילה הערבית "לִיוואן" – חלל פתוח או מרפסת המשמשת למפגש ואירוח.
"אנחנו מגישים קפה, כמו כל מקום אחר", אומר ג’באלי, "אבל רצינו לתת לספל הקפה גם תוכן – שיחה, זהות, מפגש". כך הפך המקום לבית לתרבות פלסטינית חיה: השקות ספרים, הרצאות, תערוכות מתחלפות, הופעות קטנות. הדלת פתוחה לכל אחד, אבל הכיוון ברור – חיבור מחודש לזהות המקומית הפלסטינית.
קירות המקום מעוטרים ביצירות של אמנים פלסטינים: ציורים, צילומים ועבודות יד שמתחלפים כל כמה חודשים, המקום שוכן במבנה אבן עתיק ששופץ, בלב סמטאות השוק הצרות, ומעוצב בפשטות חמה שמזכירה את בתי האבן הישנים של נצרת.

בתחילת הדרך, ג’באלי וחבריו מצאו עצמם כמעט לבד. השוק היה שומם, וברחובות הנטושים הסתובבו בעיקר צעירים מחוסרי עבודה. "לא היה פשוט לפתוח כאן מקום תרבות", הוא נזכר. "בהתחלה היו מגיעים עשרה, אולי עשרים אנשים. עם הזמן – עשרות. לאט לאט אנשים התחילו לגלות את השוק מחדש".
לדבריו של ג’באלי, כיום מגיעים למקום תושבים מקומיים, צעירים וסטודנטים מהאזור, לצד תיירים מחו"ל. לפני המלחמה, כשישים עד שבעים אחוז מהמבקרים היו תיירים זרים,  אך עם עצירת התיירות, הקהל מבוסס בעיקר על תושבי נצרת והכפרים הסמוכים.

ההשפעה לא איחרה לבוא. בתוך כשנתיים נפתחו סביב "לִיוואן" כשלושים עסקים קטנים – רובם יוזמות של נשים: חנויות תכשיטים, בגדים בעבודת יד, גלריות קטנות. הייתה תחושה של התעוררות. "זה היה מדהים לראות את זה", הוא אומר. "כל שבוע מישהו חדש פתח חנות, כאילו נולד כאן תקווה חדשה".

הישרדות היא התנגדות

בשנים האחרונות, המציאות הכלכלית והביטחונית הכריעה את רוב העסקים שנפתחו. המלחמה, הירידה בתיירות, ההוצאות הקבועות והקושי לעמוד בהן סגרו את הדלתות של עסק אחרי עסק. "להחזיק עסק כאן זאת לא שגרה, זאת גבורה", אומר ג’באלי. "העסקים הקטנים לא שורדים, ובכל זאת יש מי שנשאר. המקום הזה שווה את המאבק". היום נותרו רק קומץ מקומות פתוחים בשוק, ורוב הרחובות שוב ריקים.

במהלך המלחמה האחרונה, החברה הערבית-פלסטינית בישראל חוותה תקופה של פחד והשתקה. כל מי שהעז לדבר נגד המלחמה בעזה – סומן. בתוך המציאות הזו, "לִיוואן" המשיך לפעול, בזהירות ובתוך גבולות החוק. ג’באלי מסביר כי "לא חיפשנו להתגרות, רק רצינו להמשיך לעשות משהו. כל ערב תרבות, כל הרצאה, הייתה מבחינתנו פעולה של מודעות, ניסיון קטן להרים את הראש".
"להרים את הראש" עבורו פירושו לא לוותר על המקום גם ברגעים הקשים, כלכלית ופוליטית, ולהמשיך לפעול מתוך אמונה שהתרבות יכולה להחזיר חיים לשוק.

במקום נערכו הרצאות פוליטיות ותרבותיות, השקות ספרים, ודיונים עם אנשי אקדמיה פלסטינים וישראלים. בשנה האחרונה התקיימו בליוואן ערב השקה לספרו של פרופ’ אילן פפה על עזה, שיחה עם ההיסטוריון ד"ר ג’וני מנסור על זהות פלסטינית, ערבי שירה ומוזיקה מקומית ועוד אירועים ומפגשים רבים.
"התרבות פה היא הכלי היחיד שנשאר לנו", הוא אומר. "דרך המילה, דרך היצירה, אנחנו יכולים עוד לדבר. זאת ההתנגדות שלנו, לא באבן, אלא ברעיון".

מאמין שהשוק יחזור לחיות

עם השנים, העירייה פרסמה תוכניות רבות לשיקום השוק, אך בשטח כמעט דבר לא קרה. "שומעים הצהרות, רואים מצגות – אבל אין שינוי אמיתי", אומר ג’באלי. לדבריו, השוק זקוק לתוכנית כוללת של תשתיות, ניקיון, תאורה ותמיכה בעסקים קטנים, אך התמיכה הזו אינה מגיעה. "מה שנדרש הוא לא רק כסף, אלא חזון. כל עוד העירייה לא מאמינה ששוק ישן יכול להתאושש, שום דבר לא יקרה".

על אף הקשיים, "לִיוואן" נשאר פתוח. כל בוקר ג’באלי מגיע, מכין את הקפה הראשון, פותח את הדלת, ומביט בסמטה השקטה. לפעמים עוברים תיירים בודדים, לפעמים תלמידים בסיורים חינוכיים, ולפעמים רק הרוח. "אני עדיין בא כל יום", הוא אומר. "האנשים המעטים שממשיכים להגיע, והשכנים שעדיין מחזיקים מעמד נותנים לי כוח. אני מאמין שהשוק יחזור לחיות, גם אם הדרך ארוכה וקשה".

השוק הישן של נצרת הוא יותר ממקום מסחר – הוא עדות חיה לעיר שהייתה מרכזית ושוקקת, ושהיום מנסה לא להיעלם. הסיפור של "לִיוואן" הוא סיפור של עקשנות, של זהות, ושל אמונה שהתרבות יכולה להציל מקום. ג’באלי מסכם בשקט:

״יכול להיות שהשוק התרוקן מהלקוחות – אבל הזיכרון שלו עדיין חי. הנוכחות שלנו כאן איננה עקשנות, זאת אמונה בכך שהמקום הזה ראוי לחיים חדשים.״