קרנבל המחאה הפוליטית ככלי לשימור הדיכוי

בימי קונפליקט מתמשך, המרחב הציבורי מתמלא במופעי מחאה: דגלים מונפים, שלטים מורמים אל על, וקריאות קצובות ונשנות נשמעות בקול רם. במבט ראשון, נדמה כי זוהי התגלמות הדמוקרטיה – אזרחים מממשים את זכותם להתנגד למלחמה ולדרוש שינוי. אולם, כאשר העצרת מתקיימת בצומת נידחת הרחק ממצלמות אמצעי התקשורת, והרחק מהתודעה הציבורית, מתגנבת שאלה מטרידה: האם זוהי מחאה אמיתית, או שמא טקס מתוזמר, מעין "קרנבל" מודרני המשרת דווקא את המערכת שהוא מתיימר לבקר?

עצרות מבודדות ובלתי מתוקשרות לא מאיימות על הסדר הקיים. אדרבא, הן עלולות להפוך לטקס שולי שאינו מערער את יסודות המשטר, ואף כזה המעניק לו חמצן כדי שיוכל להמשיך בהתנהלות שהמוחים מוחים נגדה. המחאה במתכונתה זו מספקת לשלטון את האפשרות להמשיך במדיניות המלחמה והדיכוי, בעוד מתקבלת בקרב המוחים אשליה של השפעה ופורקן רגעי. גם כאשר מופעל דיכוי, למראית עין, בצורת מעצר פעילים, חסימת כבישים על ידי פרשים, או פיזור הפגנות בעזרת שימוש בזרנוקי מים מצחינים, הוא משרת את אותה לוגיקה: להעניק תחושה של דרמה פוליטית, אך להשאיר את המציאות כשהייתה.

@anadoluimages

תאוריית הקרנבל ושסתום הלחץ החברתי

כדי להבין את הדינמיקה הזו, ראוי להיעזר בהגותו של הפילוסוף מיכאיל בחטין, שטבע את מושג ה"קרנבל" כמנגנון חברתי מתוחכם. הקרנבל, מסביר בחטין, הוא יום אחד בשנה שבו הסדרים החברתיים מתהפכים: האדונים מרשים לעבדיהם לחגוג, בני המעמד השליט מאפשרים למדוכאים ללעוג להם, ואף "לתפוס" את השלטון באופן סמלי. במילים אחרות, הקרנבל הוא יום שבו הכוח מתהפך – אך רק למראית עין. דוגמה עכשווית לכך אפשר למצוא ב־"יום התלמיד", שבו התלמידים כביכול "מנהלים" את בית הספר לזמן קצר, עד חזרת השגרה במהרה.

ההיפוך הזה אינו מהווה איום אמיתי על הסדר הקיים. תכליתו העמוקה של הקרנבל היא לספק תחושת שחרור זמנית, או אשליה של שוויון והקשבה. הקרנבל יוצר תודעה כוזבת שלפיה השלטון הינו שלטון נאור המוכן לשאת ביקורת נגדו. בדיוק משום כך, הקרנבל הוא כלי כה יעיל: הוא מנטרל את המתח החברתי, מעניק למדוכאים פורקן רגעי, ומוודא ש־364 הימים האחרים בשנה יישארו כשהיו – ימים של דיכוי, היררכיה ושלטון בלתי מעורער.

המחאה כקרנבל מודרני

ניתן לזהות הקבלה מטרידה בין הקרנבל של בחטין לבין חלק מהמחאות המתקיימות כיום נגד המלחמה. עצרות אלו מתקיימות לעיתים בקרן רחוב צדדית – כמו "כיכר המעיין" שבנצרת, החפה מכל סמליות שלטונית ואין בה נוכחות יהודית מאז השבעה באוקטובר 2023. דוגמא אחרת היא המחאה המתקיימת ב־"כיכר האסיר" בחיפה, שלמרות שהיא מתקיימת בצד ציר מרכזי בשעות הערב, היא עדיין נחשבת מחאה רדומה שלא מקבלת סיקור תקשורתי משמעותי. בפועל, מדובר במפגשים שמיועדים בעיקר "לשכנע את המשוכנעים". במרחב הציבורי ובמדיה החברתית, מחאות אלה הופכות למעין פלטפורמה חברתית, או הזדמנות לפרוק תסכול אישי וקולקטיבי ללא כל פוטנציאל ממשי להשפעה. המשטר איבד מזמן כל זכר לאמפתיה אנושית. מוחה טיפוסי מניף שלט עם סיסמה מיושנת, כמו "עזה של בני האשם לא תירמס", בעוד המציאות מוכיחה אחרת: עזה נרמסה במלוא העוצמה. בסיום האירוע, חוזר המוחה לביתו בתחושת סיפוק עצמי, ולבטח אומר לעצמו, "מילאתי את חובתי".

מצד שני, המערכת השלטונית מספקת תיאום חצי סמוי להתקיימותן של מחאות אלה. ההתקהלויות הללו אינן מהוות איום, אינן משבשות את סדר היום הציבורי, ואינן חודרות את מסך התקשורת. בכך שהשלטון מאפשר את התקיימותן, הוא מציג חזות של דמוקרטיה וסובלנות, בזמן שהוא ממשיך במדיניות נפשעת ללא הפרעה. המחאה, אם כן, אינה אלא טקס של התנגדות ממוסחרת – אקט תרפויטי המכיל את הזעם ומשאיר אותו במסגרת גבולות מוסכמים ונסבלים, ובכך מבטיח את המשך הדיכוי.

@anadoluimages

האנטי-תזה: מחאה שחושפת, מכאיבה ומנצחת

הניגוד המוחלט למחאת הקרנבל הוא פעולה שמבינה את חוקי המשחק של העידן המודרני – העידן המצולם. בזמן הזה, מחאה אפקטיבית חייבת לחשוף, להכאיב, לחלל סמלים ולפגוע במערכות השלטון. דוגמה בולטת לכך היא הפריצה לשידור החי של התוכנית "האח הגדול". פעולה זו כוונה ישירות נגד סמל מוסכם, נגד מעוז האסקפיזם שהתקשורת הישראלית מייצרת, ונגד תהליך הרדמת התודעה וטשטוש המציאות. תוך שניות אחדות, הצליחה המחאה המדוברת לחשוף את מערכת התקשורת הקפיטליסטית הפראית בפני קהל עולמי. המוחים שהתפרצו לבמת השידור לא ביקשו אישור מראש ותפסו מרחב מרכזי בפריים טיים, ובכך הם הצליחו לחתור תחת הסדר הקיים ויצרו שיח אמיתי.

כדי שכל מחאה נגד המלחמה תהיה משמעותית ורלוונטית, עליה לזנוח את מתכונת הקרנבל הנוחה והבלתי מזיקה, ולאמץ אסטרטגיות של "מחאות ענישה". קרי, פעולות העלולות להעמיד את המוחים בסכנה אישית, אך השפעתן על עיצוב דעת הקהל ונגישותן להמונים הינה גדולה בהרבה. הימנעות מתשלום מע"מ ומקדמות מס הכנסה במועד, שביתות כלליות, חרם צרכנים ממוקד, או איום במרי אזרחי אם ייחסמו משאיות אוכל לילדים ברצועת עזה הם דוגמאות לכך. אלה אינן פעולות סמליות, אלא מהלכים בעלי משמעות כלכלית גדולה הפוגעים במנגנונים המאפשרים לשלטון לממן את מדיניות הג'נוסייד שהוא נוקט בה כיום. ככל שההסכמה הציבורית סביב פעולות קצה אלה תהיה רחבה יותר, ככל שהסיכון האישי יתפוגג והלחץ על מקבלי ההחלטות יגבר. המעבר ממחאה קרנבלית למחאת ענישה הוא המעבר המתבקש – מהבעת התנגדות סמלית להצבת איום ממשי על הסדר הקיים. זו הדרך היחידה להפוך את ההתנגדות למלחמה לכוח פוליטי אפקטיבי.