ראיון עם אמן התיאטרון חוסאם אבו עיישה

חוסאם אבו עיישה הוא מן הקולות הבולטים והייחודיים בתיאטרון הפלסטיני בן זמננו, אמן ירושלמי שחרף מגבלות הזמן והמקום הצליח לעצב לעצמו נוכחות נדירה – מקומית ובינלאומית כאחד. הציבור מכיר אותו לא רק בזכות כישרונו הבימתי, אלא גם בשל האומץ להאיר בספוטלייט סוגיות חברתיות ופוליטיות כואבות, ולתבלן במינון מדויק של ביקורת, אירוניה וחשיפה כנה. אך אבו עיישה איננו רק יוצר תיאטרון; הוא עד חווייתי להיסטוריה החיה של ירושלים, לנפיצותה הפוליטית ולתמורות התרבותיות שמטלטלות את המקום.

בראיון עמו אנו מבקשים להתבונן לא רק באמנותו, אלא גם בשאלות היסודיות שהיא מעלה: מהי משמעות החוויה האמנותית בעיר שבה חירות הביטוי מצטמצמת תדיר תחת רדיפה פוליטית וצנזורה? כיצד יכול יוצר לשמור אמונים לעקרונותיו הלאומיים נוכח ניסיונות הממסד הישראלי לדכא, להדיר ולביית את הנרטיב הפלסטיני? ואיך מתמרן התיאטרון בין חובתו לשמש עדות לתהפוכות הפוליטיות לבין ייעודו להיות מרחב של חירות, פורקן ונשימה?

בטרם נצלול אל פרטי הקריירה והחוויות שלך, ברצוני להתחיל מן השאלה הפשוטה לכאורה, אך המורכבת ביותר: מי הוא חוסאם אבו עיישה? כיצד אתה עצמך בוחר להגדיר את זהותך?

"אני חוסאם אבו עיישה, ירושלמי מלידה ובחירה," הוא פותח. "נולדתי וגדלתי בעיר העתיקה, בבית רחב־ידיים של משפחה אמידה. את שולחן האוכל חלקתי עם אחי, שאכל ביד שמאל. פרט שולי לכאורה, אך עבורי היה זה אתגר יומיומי – תנועת ידו הנגדית פילחה את המרחב שלי, חצתה אותו שוב ושוב, והפכה אפילו את הארוחה הפשוטה לחוויה של חיכוך מתמשך."

בתחילה נדמה היה כי מדובר באנקדוטה משפחתית משעשעת, מעין הקדמה המשרטטת את הרקע החברתי שממנו צמח. אלא שאבו עיישה התעקש לספר את הזיכרון הזה לא כפרט ביוגרפי בלבד, אלא כיסוד מעצב של תפיסת עולמו. "פשוט החלטתי לשנות את המיקום שלי ליד השולחן ולמצוא לעצמי מקום חדש – מרחב שאפשר לי לנשום ולנוע בחופשיות, מבלי להיתקל שוב ושוב במחסום," הוא מסביר.

הצעד הקטן הזה – החלפת מקום ליד שולחן הילדות – הפך בעבורו לניסוי ראשון במיצוב מחדש. "הבנתי שהעולם לא תמיד נע במסלול שבו אנחנו מבקשים ללכת," הוא אומר, "אבל ביכולתנו להזיז את עצמנו, למצוא זווית אחרת, לסדר מחדש את התנוחות, וכך לייצר לעצמנו חופש ותנופה."

במבט לאחור, הוא רואה באותו רגע זעיר שיעור ראשון בחוסן ובהסתגלות – שני כלים שלימים ליוו אותו בחיים ובקריירה, והפכוظ אותו, לדבריו, לאדם שאינו נכנע לאי־נוחות ואינו ממתין לשינוי שיגיע מבחוץ.

כאשר אנו מדברים על מיצוב מחדש בהקשר של ירושלים, אי אפשר להתעלם מהשינויים העמוקים בנוף התרבותי שחלו עם כל צומת פוליטי. איך היית מתאר את השינויים האלה?

הרגע המכונן ביותר בהיסטוריה התרבותית הפלסטינית שלנו הוא הסכמי אוסלו. היינו עדים אחרי החתימה על אוסלו לשינוי מהותי באופן הפקת האומנויות וקבלתם מצד הקהל. הצרכנות הניאו-ליברלית זחלה בהדרגה לתחום התרבותי. עבור מוסדות וקרנות תמיכה, אמנות היא כבר לא פרויקט משולב עם חזון ומסר ארוכי טווח, אלא לעתים קרובות הפכה לסדרה של אירועים מקוטעים שמאורגנים במהירות ומיועדים לצריכה מהירה. הסגנון החדש הזה גרם לאקט האמנותי לאבד עומק ויכולת השפעה בת-קיימא, והקשה על בניית פרויקט תרבותי הצטברותי כלשהו. יצירות אומנותיות ופסטיבלים המתקיימים במסגרת זו מנותקים לעתים קרובות מההקשר החברתי והפוליטי, וערכם נמדד במספר המשתתפים, או בתמונות שפורסמו, ולא בהשפעה או במודעות שהם מותירים אחריהם. שינוי זה לא היה רק שינוי בצורת העבודה, אלא ריקון הדרגתי של האמנות מתוכן אמיתי והפיכתה למוצר סחיר הכפוף לנורמות של היצע וביקוש, במקום לדבוק במסר אנושי ברור. יחד עם זאת, אני נאחז בתקווה לשינוי.

האחיזה שלך בתקווה, למרות הביקורת החריפה על המציאות הזו מרשימה ביותר. בזמן שבו נסיגה נראית קלה יותר מעימות, מהיכן מגיעה התקווה הזו?

עבורי, תקווה מעולם לא הייתה מותרוּת, אלא תנאי הכרחי להישרדות. במשך חיי, התקווה לא הייתה אופציה, אלא הכרח להמשך. אפילו בתוך הערפל וצרוּת האופקים, אני מרגיש שהנשמה שלי עדיין בוערת. היכולת להשתנות תמיד קיימת, גם אם המרחבים בהם אנו נעים הולכים ומצטמצמים.

בצל המגבלות הפוליטיות והצנזורה, כיצד יכול אמן פלסטיני לשמור על יושרה יצירתית ולהמשיך לייצר אמנות בלתי מתפשרת?

כאן נכנסת אומנות ההליכה בין הטיפות. הרעיון הוא להימנע משחיקה בגלל הסכסוכים ולהתמקד במרחבים שבהם אפשר לנוע בחופשיות ובכבוד. אמן אמיתי חייב לשמור על עקרונותיו והמוסר שלו, ולשאוב את האנרגיה שלו מאנשים כדי שהאמנות שלו תוכל לבטא את הווייתם. תמיד קיימים אילוצים, אבל אנחנו מחליטים במה להתמקד.

השתמשתי במונח "הליכה בין הטיפות" המזמן חשיבה עמוקה אודות מפות ומסלולים בתוך עיר המלאה בפיתולים וסיבובים. האם תוכל לתת לנו דוגמה מחייך כיצד הצלחת להלך בין הטיפות, במיוחד בעיר כמו ירושלים?

מבחינתי, העיר העתיקה בירושלים היא המודל המובהק ביותר. נכון שהעיר ידעה תקופות ארוכות של סגרים והגבלות, אבל לא בחרתי לראות את זה רק מהזווית הזו. אני מתמקד באבנים העתיקות ובשערי העיר שאני מרגיש שהם מכירים אותי. לפעמים, כשאני רחוק מירושלים, אני מדמיין את השער שואל אותי, "מה קרה לך?". היחסים האינטימיים האלה עם המקום גורמים לי להיאחז בשייכות ובאינטימיות, ולא בפחד או שבירה.

ברור שהפילוסופיה של התמקמות מחדש שחווית בילדותך ליד שולחן האוכל לא הייתה אירוע חולף, אלא מצפן לאומנות ולחיים. איך אתה מעורר את הפילוסופיה הזו היום כשאתה מייצר אמנות בסביבה מאתגרת?

זו אותה פילוסופיה שמאפשרת לי היום למצוא את המרחבים שבהם אני עובד בכבוד וביצירתיות. אם עולה צורך, אני משנה את זווית הראייה שלי ומחפש מקומות שמעניקים לי חופש תנועה, אבל אני אף פעם לא איסוג מהזירה האומנותית. אני תמיד אדע לשמור על המהות שלי ולשנות את המיקום שלי, בדיוק כמו שעשיתי ליד שולחן האוכל בילדותי.