רבע קבר בחצר הבית

סמיר היה אתאיסט. הוא לא היה רחוק מהדת, כפי שחושבים אלה שאינם מקיימים פולחני דת, ועושים מה שאלוהים אסר, ולכן סבורים, בטעות, שהם אתאיסטים. סמיר עזב מזמן את המקום שבו אלוהים נמצא. הוא אינו בטוח מתי האתאיסטיות שלו החלה. כששואלים אותו על כך הוא עונה: אני נולדתי אתאיסט! כדי לאשש את טענתו, הוא נהג לספר איזשהו סיפור שקרה איתו כשהיה בן חמש-עשרה.

הוא אמר: "מעולם לא צמתי ברמדאן, למרות שבני משפחתי קיימו את כל מצוות הרמדאן, והתאספו סביב שולחן שבירת הצום מדי ערב. אני העדפתי לשחק לבד בשכונה שמלבדי, הייתה ריקה מאדם. פעם ראה אותי רופא שהיה מגיע למרפאת בריאות האישה שהייתה בשכונה שלנו. בעודו נכנס לרכבו בדרכו הביתה, הוא שאל אותי: "למה אתה לא בסעודת שבירת הצום עם המשפחה שלך?". במקום לענות לו, לעגתי לאלה שצמים ברמדאן".

"נדמה כי האיש חיבב אותי. בכל פעם שהוא סיים את המשמרת שלו במרפאה, הוא המציא סיבות כדי לשוחח עמי. ביום מן הימים, הוא ביקש רשות מאמי לקחת אותי לסיבוב ברכב שלו. אמי לא היססה והסכימה מיד. הרי כל תושבי השכונה מכבדים את הרופא ומעריכים את עבודתו".

"נסענו במכונית שלו. צחקקנו וסיפרנו האחד לשני סיפורים ובדיחות. הוא עצר לפתע מול כנסייה ואמר לי שהוא נוצרי, ושאל אותי אם אני מעוניין להיכנס אתו לכנסייה. קפאתי במקומי. לא מתוך פחד, אלא בגלל תחושת זעזוע שחשתי ממה שסברתי שמתחולל במוחו. שאלתי אותי בשלווה גמורה: "אתה חושב שיש לי בעיה עם הנביא מוחמד? דוקטור, יש לי בעיה עם כל הדתות באופן שווה! תחזיר אותי לביתי בבקשה"".

סמיר התבגר ונשאר אתאיסט, ואף אימץ דעות פוליטיות התואמות את האתאיזם הזה. הוא שונא את חמאס באותה מידה שהוא שונא את המפלגות הדתיות היהודיות והנוצריות. הוא סבור שמפלגה או תנועה דתית אינה מסוגלת לבנות מדינה, לא משנה אם הסיסמאות שלה טוענות אחרת. סמיר נהג לשאול בסרקזם האופייני לו: כיצד יוכלו מי שחושבים שהם "העם הנבחר" להסתדר ולהסכים עם מי שחושבים שהם "האומה הטובה ביותר שאלוהים הוציא להמונים?". כיצד יוכלו לחיות בדו קיום מי שחושבים שהארץ הזו היא ווקף מוסלמי עם מי שמאמינים שאלוהים הבטיח להם את הארץ הזו?

בוויכוחיו הרבים עם חברים ויריבים, הוא נהג לספר אודות סבתו המרושעת שהייתה מבקרת את חמשת נכדיה ובידה מתנה אחת בלבד. הסבתא הייתה יושבת עם כל נכד לחוד ואומרת לו שהוא הנכד המועדף, ולכן הביאה לו את המתנה, אבל היא לא רוצה לפתוח אותה בנוכחות השאר כדי שהם לא יכעסו עליה. לפני שהייתה חוזרת לביתה, נהגה הסבתא להניח את המתנה על השולחן בסלון. מלחמת עולם הייתה פורצת בין האחים. "אלוהים עשה למאמיניו מה שסבתי עשתה לנו. הלוואי שהוא הסתפק בכך. הוא גם הבטיח לנו גן עדן אחרי שנמות. למה שמי שנלחמו האחד בשני בעולם הזה יסתדרו ביניהם בעולם הבא?"

דותיו הפוליטיות של סמיר היו רחוקות מהאקסיומות האידיאולוגיות הדתיות, ואף מנוגדות להן. הוא האמין בערכים הומניים משותפים שבני אנוש הגיעו אליהם על ידי ניסוי וטעיה, ומתוך אינטרס כללי. הוא גם האמין בזכות העמים להיאבק למען הגדרה עצמית, ולמען זכויות פוליטיות. לכן, סמיר האמין בכל מאודו בפתרון שתי המדינות, ובשלום כפועל יוצא לפתרון זה, ולא כתנאי מקדים לו. מבחינת סמיר, שלום שווה לצדק, ולכן אינו יכול להתקיים בין מדכא למדוכא, ואם כן, אז לא תהיה לו תוחלת.

סמיר היה מעורב במאבק של עמו לסיום הדיכוי והשגת צדק. לא משום שאלוהים ציווה זאת, או בגלל שגן עדן חיכה לו בעשותו כך, ולא בגלל אמונה שדת עדיפה על דת אחרת. הוא נאבק למען עמו מכיוון שהוא היה משוכנע שאין עליונות של אדם על זולתו, או של עם על אחר, וכי כל העדפה שכזו שתעלה על פני השטח היא בהכרח תוצאה של שימוש באלימות, ותישמר על ידי שימוש באלימות בלבד.

סמיר היה חלק מהאינתיפאדה השנייה בשנת 2000. הוא יצא מדי יום להפגין בכניסה לעיר אלבירה, מול התנחלות בית אל. הוא לקח חלק בהפגנה בבוקר, והשתתף בהלוויית אחד מחבריו המפגינים אחרי הצהרים. כששתה בקבוק בירה מכבי זול בשעות הערב בעודו יושב במרפסת ביתו, הוא הרהר והיה משוכנע שהתור שלו תיכף יגיע. לא היה לו ספק בכך. ביום מן הימים, התור שלו אכן הגיע. בעודו רץ כדי להתחבא מאחורי פח זבל, הוא הרגיש בקור פתאומי מעל ברך ימין, ונפל ארצה והחל לזחול. בהתחלה, הוא לא הרגיש כאב כמצופה, עד כדי שהוא לא הבין למה אינו מצליח לקום מחדש ולעמוד על רגליו.

כעבור דקה, בעודו מורם על כתפי חבריו, כאב חד פילח את רגלו כאש בוערת. הוא לא היה מסוגל לצעוק או אפילו לדבר. כאב, פחד, דימום, וחוסר הבנה למה שקרה לו הפכו את גופו לצייתן הנכנע לשינה עמוקה. לאחר מכן הוא איבד הכרה.

הרופאים לא הצליחו להציל את רגלו. עורק הירך נקרע, העצבים והעצמות התנפצו. הם החליטו לכרות את הרגל מעל הברך, וכך עשו. כשהתעורר מתרדמת הכאב וחומר ההרדמה, סמיר לא בכה. הוא ביקש מהאחים לעטוף את רגלו הכרותה כדי שיוכל לקחת אותה עמו הביתה. הוא הצליח לשכנע אותם שהוא רוצה לקבור אותה בטקס ראוי לגופה קטנה, או לרבע גופה.

בחצר ביתו של סמיר ישנו קבר קטן עשוי שיש לבן. על המצבה מופיעה שורה מאחד משיריו של מחמוד דרוויש: "שודדי הקברים לא השאירו להיסטוריון דבר שיצביע עלי, הם ישנים בגופה שלי בכל מקום שהעשב צומח ממנה ורוח הרפאים קמה". ייתכן שסמיר בחר את השורה הזו כקמיע כדי לשמור על הרגל שלו מגניבה, ואולי בגלל שהוא משוכנע שנוכחותו של האדם בשירה מפצה על הימצאותו בתוך באדמה, ומעליה. ייתכן שהוא רצה להוכיח שהוא שלם ויישאר שלם בביתו. מה שבטוח הוא שהוא לא רוצה שפלג גופו העליון יקרא "אלפאתחה" על פלג גופו התחתון. לא משום שחייו היו חי דת, גם אם כך רצו חבריו, ולא כי המלחמה שלו הייתה מלחמת דת, גם אם כך רצו אויביו, ולא משום שרגלו הובילה אותו אל עבר גן עדו כלשהו.