תיאטרון טיפולי מציע מוצא לבני נוער במחנה הפליטים בלאטה

בכיתת בית ספר במחנה פליטים פלסטיני בסוריה, ע'סאן כנפאני  - מי שהפך לימים לאחד האינטלקטואלים הפלסטינים הבולטים - נטל גיר וצייר על הלוח תפוח ובננה, בהתאם לתוכנית הלימודים. הוא עצר לרגע, מביט בפני הילדים שידע שרובם מעולם לא טעמו את הפירות הללו. לאחר מחשבה קצרה מחק את הציור ואמר להם: "ציירו את המחנה".

הסצנה הזאת מגלמת את מציאות החיים של דורות של פליטים פלסטינים, שילדותם לא עוצבה סביב דימויי שפע, אלא סביב אוהלים וסמטאות צפופות ששימשו להם תחליף לעולם החיצון.

כיום, שבעים ושבע שנים לאחר הנכבה, דורות חדשים של ילדים ממשיכים לגדול במחנות הפליטים הפלסטיניים — נושאים על כתפיהם את כובד המורשת ואת מגבלותיה. עם השנים הפכו המחנות למעין עיירות עם מבני קבע, המאופיינות בצפיפות, עוני, אבטלה, תשתיות רעועות ושירותי בריאות וחינוך ירודים. מכלול התנאים הללו יוצר סביבה חונקת במיוחד עבור ילדים: בלי מרחב למשחקים, בלי מקום לפרוק מתחים, ובלי אפשרות אמיתית לביטוי אישי.

התיאטרון הטיפולי כמרחב לפורקן ויצירה מחדש 

בתוך מציאות פלסטינית זו צמחה יוזמה: תיאטרון טיפולי, מה שמכונה, פסיכודרמה, כמסגרת לפורקן רגשי ולביטוי אנושי. את השיטה פיתח הפסיכיאטר יעקב מורנו בשנות ה־20 של המאה הקודמת, במטרה לאפשר לילדים ולבני נוער לבטא רגשות וחוויות קשות באמצעות שחזור מצבי חיים וחיפוש דרכי פעולה אחרות.

במחנה הפליטים בלאטה, שבצפון הגדה המערבית, בחרו מוחמד חאמד וסאמח חיג’אזי להקים סדנת תיאטרון לילדים ובני נוער בגילאי 10 עד 20, בהשתתפות מחזאים פלסטינים. המיזם לא נועד להצגות גדולות, אלא ליצירת מרחב בטוח שבו צעירים יכולים לשחזר חוויות ממשיות או דמיוניות, לעמוד מול קבוצה ולגלם תפקידים המשקפים את עולמם הפנימי. דרך הייצוג הזה הם לומדים לראות את המציאות מזוויות שונות, להבין את עצמם טוב יותר ולשחרר רגשות חנוקים שהעיקו עליהם זמן רב.

בין הצפיפות, הדלות והעומס, הילדים נאחזים בכל פתח של חמצן. חאמד, המוביל את הסדנה, מגיע לשכונות, משוחח עם הצעירים ומעודד אותם להצטרף, לא כשחקנים, אלא כבני אדם המבקשים קול. עם הזמן, השינוי ניכר: בתחילה המשתתפים מהססים, מתביישים וצוחקים כדי להסתיר מבוכה; לאחר כמה מפגשים הם כבר כותבים, משחקים, מספרים את סיפורם. חלקם פורשים מול הקבוצה את סבלם, אחרים בונים עולמות חדשים. חשוב מכל, התיאטרון מעניק להם תחושה ראשונית של יכולת ושל שליטה, צעד קטן על הבמה אך גדול מאוד מבחינת השפעתו על חייהם.

חאמד מסביר כי משחקי תפקידים משקפים את יכולתם של ילדים לחשוב באופן ביקורתי ולהתמודד עם פחד ללא עימות ישיר, ומוסיף שטכניקה זו משמשת במדינות רבות כאמצעי לפסיכותרפיה, המאפשרת למשתתפים לגלות את עצמם בדרכים חדשות. היא משלבת משחק ודיאלוג, מעודדת דיון קבוצתי והופכת את הילד מצופה פסיבי למשתתף פעיל ביצירת משמעות המחזה שהוא מבקש לכתוב עם בני גילו.

מילד ביישן לבמאי תיאטרון

החוויה הזו לא נותרה בגדר פסיכותרפיה זמנית בלבד, אלא פתחה גם נתיבים ממשיים בחיים. אחת הדוגמאות הבולטות היא סלאח חנון, שהצטרף לסדנאות בגיל חמש־עשרה. בשנת 2007 עבר לדמשק כדי ללמוד תיאטרון ומשחק, ובהמשך החל לביים סרטים ולהשתתף בהפקות קולנוע בינלאומיות.

"כשנכנסתי לראשונה לסדנה, לא ידעתי מהו תיאטרון. הייתי ביישן ברמות קיצוניות, בקושי מוציא מילים," הוא מספר. "אבל משהו השתנה כשהמדריך ביקש מאיתנו לשחק סיפורים מחיינו. פתאום גיליתי שיש לי הרבה מה לומר, דברים שמעולם לא העזתי להגיד בקול."

חנון מתאר את התיאטרון לא כתחביב או פעילות חולפת של ילדים, אלא כנתיב שהתפתח לכדי מקצוע ודרך חיים. הוא למד בימוי באוניברסיטה וכיום עובד בתחום. לדבריו, הבמה הקטנה הזו, קרש עץ דחוס בתוך מרחב מחניק, העניקה לו מוצא מן השתיקה.