מה המשמעות של להיוולד, לחיות ולמות תחת מצור?

מאז פרוץ המלחמה הקשה והמתמשכת בעזה, אינני מפסיק לחשוב על ילדי עזה. ילדים שנולדו בשנת 2007, השנה שבה ישראל הטילה מצור יבשתי, ימי ואווירי על הרצועה, ולמרות גילם הצעיר כבר חוו חמש מלחמות קשות וכיום מתמודדים עם מלחמה שישית, האיומה מכולן. הילדים הללו, שהיום הם בני 17, גדלו במציאות של בידוד מוחלט ונוקשה מהעולם. המצור על עזה אינו מוגבל להיבטים פוליטיים וכלכליים בלבד, אלא מהווה גם מצור נפשי וחברתי.

נפש במצור

ילדי רצועת עזה חוו בשנים האחרונות פגיעות רבות ומערכתיות בתחומי החינוך, שירותי הבריאות, אספקת המזון והחשמל ובצרכים חיוניים נוספים. לכן, אין זה מפתיע שהבריאות הנפשית שלהם נפגעה קשות. על פי נתוני ארגון Save the Children, כ-80% מהילדים בעזה סובלים מדיכאון ומהפרעות נפשיות בשל החשיפה המתמשכת לאלימות קשה.

עזה היא מקרה חסר תקדים בזירה הבינלאומית המודרנית – ילדי עזה נחשפים לאלימות קשה ומסוכנת מרגע לידתם. כל עוד המצור נמשך, ולצד המלחמות החוזרות וקרבות בלתי פוסקים, הילדים אינם מצליחים להתאושש ולשקם את נפשם הצעירה, המוכה והפגועה.

לא רק שישראל מגבילה את חופש התנועה של תושבי עזה ומטילה עליהם מצור גיאוגרפי מרחבי, אלא כופה גם מצור על המרחב האישי, הפסיכולוגי, החברתי והמשפחתי שלהם. אין בעולם אוכלוסייה אחרת שנאלצת, בניגוד לרצונה, לחיות בבידוד מוחלט מאוכלוסיות אחרות, כשהיא כלואה, הלכה למעשה, בתוך שטח גיאוגרפי מצומצם ביותר.

לפי ארגון יוניסף (Unicef) – עוד לפני המלחמה הנוכחית – יותר מחצי מיליון ילדים בעזה נזקקו לתמיכה נפשית וחברתית כתוצאה מהטראומות המתמשכות מהן סובלים. בנוסף, גם ההורים והמטפלים של הילדים נתונים ללחצים פסיכולוגיים כבדים ומתמשכים. לנוכח המצור והיעדר אופק מדיני לשינוי ולהבטחת חיים בטוחים לדור הצעיר, כמעט ואין כל מרחב לתקווה והתאוששות נפשית מהשפעות המלחמות הבלתי פוסקות.

מגפות בלתי נמנעות

במלחמה האחרונה מכיוון שאין גישה לשירותי בריאות תקינים, אלפי ילדים בעזה לא קיבלו חיסון נגד נגיף הפוליו. למרות שרצועת עזה הייתה בעבר נקייה מהנגיף במשך 25 שנה, חזרתו מהווה איום מיידי ומוחשי על חיי דור שלם. בנוסף, קריסת תשתיות מי השתייה והביוב יוצרת סיכון ממשי להתפשטות מגפות ומחלות קשות. כל זה מעמיד את מערכת הבריאות ומערכות הרווחה ואספקת המזון ברצועת עזה בסכנת קריסת טוטאלית וכתוצאה מכך סכנה מיידית לחיי התושבים, במיוחד לאור תנאי בידוד ממושכים המקשים על תנועת סחורות וסיוע הומניטרי. בנוסף לכך, בהיעדר הגישה למזון בריא וטרי מוגבלת מאוד, דבר שמעלה את רמת אי-הביטחון התזונתי בצורה חדה, ומציב את התושבים בסכנת מוות מרעב. בדוח שפרסמה מערכת הדירוג המשולבת לביטחון תזונתי עולמי (IPC) בסוף יוני 2024, נמצא כי 96% מאוכלוסיית הרצועה סובלת מאי-ביטחון תזונתי, כאשר כחצי מיליון חיים בתנאים שנחשבים "קטסטרופליים".

מחקרים בתחום התזונה מראים כי חוסר ביטחון תזונתי מתמשך גורם לא רק למחלות פיזיות, כמו תת-תזונה, אנמיה ובעיות חיסוניות, אלא גם לפגיעה התפתחותית אצל ילדים, כולל בעיות גדילה, קשיי למידה, והשלכות פסיכולוגיות ארוכות טווח. חוסר הגישה למזון ולמשאבי חיים בסיסיים גם מחמיר את תחושת הלחץ הנפשי והפחד בקרב האוכלוסייה, מה שתורם לסיכון מוגבר לפתח בעיות בריאות נפשיות.

המשבר התזונתי והבריאותי בעזה מדגיש את הצורך הדחוף בגישה לסיוע הומניטרי, הכולל מזון, תרופות ושיקום תשתיות, כדי למנוע קטסטרופה אנושית נוספת.

בורות מכוונת כאחד מיעדי המלחמה

הפגזות כבדות, העקירה המתמשכת וההרס השיטתי מצד הצבא הישראלי הפכו את החיים בעזה לקשים מנשוא ולכמעט בלתי אפשריים. המדיניות הישראלית המכוונת לנתק את החברה בעזה מהעולם ולמנוע גישה למקורות ידע והשכלה, מאיימת על עתיד הרצועה ויוצרת מציאות בה החברה כולה עלולה להיקלע לעוני חינוכי ארוך טווח ולקריסה חברתית כוללת.

לפי דיווחי האו"ם, הצבא הישראלי הרס מעל 85% מבתי הספר והאוניברסיטאות בעזה, והתחזיות מראות כי השיקום יימשך עשורים רבים, עקב ההרס המאסיבי ומחסור במשאבים לשחזור המבנים החינוכיים. עשרות אלפי תלמידים שאמורים היו להתחיל את לימודיהם בשנה זו מוצאים עצמם מחוץ למערכת החינוך, במקום לחזור לכיתותיהם. בשנת הלימודים שהייתה אמורה להיפתח ב-9 בספטמבר 2024, יותר מ-260 אלף ילדים נותרו מחוץ למסגרות, והם נאלצים לבלות את ימיהם בעמידה בתורים ארוכים עבור לחם ומים באזורי אוהלים זמניים על חופי עזה.

מבחינה מדעית, מציאות זו משאירה את אוכלוסיית הילדים בעזה פגיעה במיוחד להשפעות פסיכולוגיות שליליות ולבעיות התפתחותיות. מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החינוכית מראים כי ניתוק ממסגרות חינוך קבועות גורם לפגיעה ביכולות קוגניטיביות והתפתחות רגשית וחברתית בקרב ילדים ונוער. לאורך זמן, היעדר החינוך יגרום לבעיות בתפקוד תעסוקתי וחברתי, ויצור קשיים בכלכלה המקומית והאזורית, בעוד החברה העזתית צפויה לעמוד בפני קשיים נוספים בשיקום התשתיות והחברה.

התייתמות- טרגדיה כפולה ומשולשת

בנוסף לבעיה הכבירה של היעדר מוסדות חינוך ולחוסר האופק לשיקום מערכת החינוך בעזה, ניכרת בעיה כואבת נוספת – יתמותם של כ-17,000 ילדים, שאיבדו הורה אחד או את שני הוריהם. ילדים אלה, שנתקלים בהם לעיתים קרובות בבתי החולים לאחר הפגזות, מתוארים על ידי ארגון "רופאים ללא גבולות" כ"ילדים פצועים ללא הורים בחיים" תיאור זה ממחיש את המציאות הקשה שרק כעת מתחילים להבין את מלוא השלכותיה בעולם.

במקרים רבים, ילדים יתומים אלה סובלים מדיכאון עמוק, תחושת עקירה ושבר נפשי, המכבידים על חייהם ומעמידים אותם בפני אתגרי הישרדות מורכבים ללא תמיכה משפחתית. לדברי "רופאים ללא גבולות," ילדים אלה נמצאים במצב פסיכולוגי קשה ולעיתים פוסט-טראומתי, שנובע מאובדן מיידי של בני משפחה ומההשלכות של חיי המלחמה המתמשכת. בארגון ציינו את המצב כ"פצע מוסרי לאנושות" – תיאור שנועד לזעזע ולהתריע את הקהילה הבינלאומית בדבר הצורך הדחוף בטיפול וסיוע לאוכלוסיית הילדים הפגועה.

המלחמה- סיפור אישי של כל עזתי

כתבה זו אינה רק סקירה קרה של מצב, נתונים וסטטיסטיקות המובאים מתוך דוחות של ארגונים הומניטריים וארגוני זכויות אדם בינלאומיים. היא מתמקדת בעוולות שחווה "דור המצור" – אותם ילדים ובני נוער שנולדו לתוך מציאות של מצור נוקשה ואכזרי, אבל היא נכתבת גם מתוך סיפורו האישי של כותב, בן הרצועה, שחש את הפצע הזה יום-יום.

בעוד העולם עוקב מרחוק, עובר עלינו יום אחרי יום שזור באירועים נוראיים. ככותב, אינני מצליח להניח מאחוריי את הזיכרון הכואב כאשר אחותי, יחד עם ילדיה – בני משפחתי – נהרגו במלחמה הזו, בעודם סבורים שהם בטוחים בביתם. אני מוצא את עצמי חושב שוב ושוב על אלין, האחיינית הקטנה שלי, רק בת שמונה, שנולדה לתוך מציאות זו של מצור ואינה יודעת מציאות אחרת. האם אי פעם תיארה לעצמה חיים אחרים? אני מהרהר במראות והקולות שאלין נחשפה אליהם בחייה הקצרים, בזוועות שילדים אינם אמורים לחוות, בהרס שילדים אינם אמורים לראות.

אחיינתי אלין נהרגה ללא כל אשמה, ללא רחמים. גופה הקטן, שכולו תום, נקרע לגזרים בהפצצה. איני יכול שלא לתהות: על מה חשבה אלין? מדוע העולם לא דאג שלפחות חלומותיה יתממשו – כפי שמגיע לכל ילדי העולם? מדוע אין מי שיעצור את הטבח המתמשך, את האלימות שלא פוסקת כלפי ילדי עזה הכבולים במצור? מדוע ילדי עזה אינם חופשיים?

הכתבה הזו, אם כך, לא נכתבת רק כדי לתעד, אלא כקריאה נוקבת לכל מי שמוכן להקשיב – תזכורת על האנושיות שמאחורי המספרים ועל הצורך הדחוף לפעול למען עתיד שבו ילדים יכולים לגדול בשלום.

עצם המחשבה שאדם יכול להיוולד ולמות תחת מצור מעוררת בעתה ודיכאון. אך כאשר מדובר ב־800,000 ילדים ונוער הצפויים לחוות את המציאות הזו, העומק הטרגי רק מתעצם. דור שלם מתבגר תחת מגבלות קשות, בהיעדר הזדמנויות בסיסיות ותחושת ביטחון—ומנגד, עדים ומושפעים מאלימות, מחסור וייאוש. מדובר בהשלכות נרחבות שיבואו לידי ביטוי לא רק בחייהם של צעירים אלו, אלא גם בחברה כולה.