ג׳בל אל-מוכבר: כרוניקה של הריסות בתים בחסות המדינה

שכונת ג'בל אל-מוכבר הירושלמית, הדחפורים המרעישים הם חלק שגרתי מהנוף. עוד בית נהרס, עוד משפחה נשארת ללא קורת גג. הפעם זו משפחת מטר, שהפכה לסמל התורן למאבק של תושבי מזרח ירושלים נגד מדיניות הריסות הבתים. מה שנראה מבחוץ כמו עוד מבצע אכיפה, עבורם זה חיים שנהרסו ברגע.

הבית שבו גרו עלאא ואחיו לואי מטר עם משפחתם בת ה-12 נפשות, הפך בתוך רגעים לערמת הריסות. "זה לא רק בית", אומר עלאא בעיניים דומעות, "אלה חיים שלמים שנמחקו". כשהורסים לך בית הם לא רק הורסים את המבנה הפיזי שלו, אלא גם מרסקים לך את הכבוד, את הביטחון האישי ואת הזיכרונות.

*קרדיט ללתמונה: אל-עאסמה

הבית, שהתפרש על פני 180 מ"ר וכלל שתי דירות, היה ליבה הפועם של המשפחה המורחבת. במשך שנים ניסו בני המשפחה להסדיר את מעמדו ולקבל היתר בנייה, אך שוב ושוב נתקלו במכשולים בירוקרטיים ובמדיניות, שנראה כי נועדה לסכל את מאמציהם. בסופו של דבר הגיע גזר הדין: צו הריסה סופי. "בכל פעם שאנחנו מנסים להסדיר רישיון, דורשים מאיתנו מסמכים, מפות ותוכניות, שלעיתים בלתי אפשרי להשיג", מסביר עלאא, "לעומת זאת, ההתנחלויות מקבלות אישורים במהירות ובקלות".

הסיפור של משפחת מטר החל בשנת 2015, כאשר ניסו בני משפחת מטר להסדיר את מעמד ביתם ולהשיג היתר בנייה מהרשויות הישראליות. על יום ההריסה הוחלט באופן פתאומי, בזמן שהמשפחה הייתה באמצע הליך המשפטי למניעת הריסת הבית, עוה"ד הודיע להם על כך יום לפני כן. למרות כל מאמציהם החוזרים ונשנים נתקלו בני המשפחה בסירובים מתמשכים, שהסתמכו על נימוקים ביורוקרטיים מורכבים, שנועדו, לטענתם, למנוע מפלסטינים להשיג היתרים בעיר. לאחר שנים של חוסר ודאות ולחצים, הוצא צו הריסה סופי בנובמבר אשתקד, והמשפחה עמדה בפני בחירה כואבת: לבצע את ההריסה בעצמם או לשאת בעלויות הכבדות של הריסה כפויה על ידי הרשויות.

מאז קבלת צו ההריסה ליווה צוות משפטי את המשפחה בניסיון לעכב את ההריסה ולמצוא פתרונות חלופיים. "פעלנו בכל האמצעים המשפטיים האפשריים, כולל הגשת בקשות להקלות, עתירות לבתי משפט והפעלת גורמים ללחץ ציבורי", מסביר עורך הדין, "אך בסופו של דבר המערכת המשפטית בישראל מתפקדת ככלי להנצחת שליטה ולדחיקת פלסטינים משטחם, והמשפחה נאלצה להרוס את ביתה במו ידיה תוך תחושת השפלה קשה".

המקרה של משפחת מטר אינו ייחודי, אך הוא מהווה דוגמה למאבק הפלסטיני במזרח ירושלים בשל נסיבותיו החריגות – בית ששימש שתי משפחות מורחבות, ההשפלה שבהריסה העצמית וההשוואה הבלתי נמנעת להתרחבות ההתנחלות הסמוכה, אשר נהנית מהקלות ומיחס מועדף מצד העירייה והממשלה. "הריסת בית המשפחה היא רק חוליה אחת בשרשרת של עוולות, שנעשות כלפי תושבי ג'בל מוכבר ושכונות פלסטיניות אחרות במזרח ירושלים, אך עמידתם העיקשת מול המדיניות הזו מהווה מסר ברור: אנחנו כאן כדי להישאר", אומר עלאא מטר.

יום לפני מועד הריסת הבית התקשר עורך דינם לבשר להם, שלמוחרת בבוקר יגיעו הרשויות עם כוחות משטרה לוודא שאכן הבית נהרס, או שמא הרשויות יהיו אלה שיהרסו אותו ויחייבו את המשפחה לשלם את עלות העבודה. נוכח חוסר הברירה החליטה המשפחה להרוס במו ידיהם את הבית שבנו.

בשעה 10:00 בבוקר, ב-19 בנובמבר 2024, החלו בני המשפחה לפרק במו ידיהם את הבית שהיה להם במשך שנים. בפטישים ובידיים חשופות הם התחילו להכות בקירות, אלה שסיפקו להם מחסה, ביטחון וזיכרונות.

"אנחנו עושים את זה בעיניים דומעות, עם לב כבד ותחושת השפלה צורבת. אין דרך לתאר את התחושה של הריסה במו ידיך את המקום שהכיל אותך, שהגן עליך מהעולם שבחוץ. כל שבר שנופל אל הרצפה, מפורר איתו גם חלק מהכבוד שלנו, מהעבר שלנו, מהחיים שבנינו כאן".

יום למחרת, עם אור ראשון, הגיעו כוחות המשטרה כדי לוודא שהבית אינו אלא ערימת הריסות, וגם זה לא היה מספיק. הם דרשו מהמשפחה לרסק את האבנים הגדולות שנותרו עד דק, שלא יישאר דבר שאפשר יהיה לבנות ממנו מחדש.

סיפורה של משפחת מטר חושף תמונה רחבה יותר של מדיניות דחיקה ממושכת. בעוד שמשפחות פלסטיניות רבות מתקשות לקבל היתרי בנייה ונאלצות לעיתים להרוס את בתיהן בעצמן, פרויקטים כמו "נוף ציון" ממשיכים לצמוח בלב השכונות הפלסטיניות בקצב מואץ ובאישור הרשויות. תושבי ג'בל מוכבר נאבקים לא רק על זכותם לבית, אלא על זהותם, על תקוותם ועל עתידם. "הם מנסים לשבור אותנו", אומר עלאא בנחישות, "אבל אנחנו לא ניתן לזה לקרות".

בשכונות מזרח ירושלים, כמו ג'בל אל-מוכבר, המציאות העירונית מורכבת: שדרות צרות ללא מדרכות ראויות, בנייה צפופה ומעורבת ומבנים רבים, שנראים כפרי אילוצים קשים. רבים מהם כוללים תוספות מאולתרות - חדרים וקומות שנבנו בחיפזון ובתנאים לא אידיאליים. המראה הזה, של בנייה תחת מגבלות, משתלב כעת עם תמונת ההריסות, שהותירו אחריהם הדחפורים בשבועות האחרונים, עדות מוחשית למדיניות, שממשיכה לעצב את מרקם החיים במזרח העיר.

"כל יום מתנחלים נכנסים אלינו לשכונה, שורפים את הרכבים שלנו, הורסים את חיינו. אנחנו חיים תחת רדיפה ועם כוחות משטרה שאורבים לך בכל פינה. הם מנסים לגרש אותנו, אבל אנחנו לא ניתן לזה לקרות. אנחנו נשארים כאן, זה הבית שלנו, זו האדמה שלנו", אומר עלאא.

עלאא, שעבד בעבר בבניין, מצא את עצמו מובטל לאחר ההריסה. אחיו לואי, שמועסק כעובד ניקיון בבית חולים לאחר שעבר תאונת דרכים קשה, מספר על הקשיים הכלכליים שהמשפחה מתמודדת עימם. שניהם מצאו את עצמם גרים אצל ההורים של נשותיהם.

למרות הקשיים משפחת מטר אינה מוותרת על זכותה להישאר. "הם רוצים לגרש אותנו, אבל אנחנו נשארים", אומר עלאא, "הבית נהרס, אבל הזהות שלנו והזכות שלנו להיות כאן לא ייהרסו לעולם".

עו"ד פאדי עבידאת, שמייצג את המשפחה, מסביר כי הליך ההריסה היה רצוף בהפרות של זכויות יסוד. "המשפחה ניסתה למצות את כל ההליכים המשפטיים האפשריים – כולל הגשת עתירות ודיאלוג עם הרשויות המקומיות – אך ללא הועיל".

הוא מוסיף: "אנו עדים למדיניות עקבית של אפליה מתוכננת, שבה רשויות העיר מקדמות בנייה בהתנחלויות כמו 'נוף ציון' על חשבון שטחים פלסטיניים, תוך מניעה שיטתית של פיתוח עבור התושבים המקומיים".

לדבריו, המקרה של משפחת מטר מהווה דוגמה מובהקת ליישום מדיניות של דחיקה, שמטרתה אינה רק מחיקה פיזית של מבנים, אלא גם פגיעה בתקווה ובעתיד של קהילות שלמות. "התוצאה היא שפלסטינים נאלצים לחיות תחת איום מתמיד, ללא ודאות לגבי קורת הגג שלהם או עתיד ילדיהם". לאורך השנים הוצאו במזרח ירושלים אלפי צווי הריסה נגד מבנים, שנבנו ללא היתרי בנייה. פלסטינים וארגוני זכויות אדם טוענים, כי ישראל דחפה את התושבים לבנות ללא היתרים, משום שיכולת הוצאת היתרי בנייה במזרח ירושלים כמעט ואינה קיימת. הריסות רבות מתבצעות בליווי כוח משטרתי גדול, ובחלק מהמבצעים התקיימו עימותים אלימים בין פלסטינים לבין השוטרים. בשבוע שעבר נעצרו 11 אנשים במהלך עימותים, שהתרחשו בעת הריסת הבית בג'בל מוכבר.

במקביל להריסות בתים בשכונות פלסטיניות, עיריית ירושלים ממשיכה לקדם פרויקטים של בניית התנחלויות בלב השכונות הפלסטיניות. אחת ההתנחלויות המרכזיות בג'בל מוכבר היא פרויקט "נוף ציון". ההתנחלות, שהוקמה בשנות ה-90 על שטח של 114 דונם, מתרחבת כעת בקצב מהיר. עם סיום התוכנית הנוכחית ההתנחלות צפויה לכלול 550 יחידות דיור, מלון ושטחי ציבור, ובכך תהפוך להתנחלות הגדולה ביותר בלב שכונה פלסטינית במזרח ירושלים. הקרקע שעליה נבנית ההתנחלות הייתה נתונה למחלוקות משפטיות במשך שנים. בשנות ה-2000 איש העסקים הפלסטיני, בשאר אל-מסרי, ניסה לרכוש את הקרקע במטרה למנוע את הרחבת ההתנחלות, אך לבסוף הקרקע נמכרה לאיש העסקים הישראלי, רמי לוי, ולמשקיע היהודי-אוסטרלי, קווין ברימסטר, אחד ממייסדי "סקייפ".

דוח עדכני של ארגון "בצלם" מצביע על האצה בקצב הריסות הבתים במזרח ירושלים מאז תחילת המלחמה, השבעה באוקטובר 2023. בשנת 2023 נהרסו 140 בתים, עלייה של כ-60% לעומת השנה שקדמה לה. בנוסף לכך, הרסה עיריית ירושלים 84 מבנים נוספים, כולל חנויות ומחסנים. בשנת 2024 קצב ההריסות המשיך לעלות, ונהרסו 157 מבנים, דבר שגרם ל-335 אנשים לאבד את בתיהם, בהם 143 קטינים.

בתחילת השנה הצהיר השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, על מדיניות חדשה, שנועדה להאיץ את הריסות בתיהם של פלסטינים במזרח ירושלים. גורמים בעיריית ירושלים אישרו כי השר הפעיל לחצים בנושא, אך לאורך רוב השנה קצב ההריסות נשאר דומה לשנים קודמות. במהלך תשעת החודשים הראשונים של 2023 נהרסו בממוצע 10 בתים בחודש, ולא הייתה עדות ליישום מיידי של ההנחיה של בן גביר. עם זאת, מאז 7 באוקטובר 2023 חלה עלייה משמעותית בקצב ההריסות, שהתייצב על ממוצע של 17 בתים בחודש.

במקביל, האפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים מקדם תוכנית בנייה נרחבת ליהודים במזרח ירושלים, בלב אזור מגוריהם של הפלסטינים. את התוכנית הגישה חברת נדל"ן, שמנוהלת על ידי פעילי ימין. השטח שבו מתבצע הפרויקט נמצא בהליך הסדרה, שנועד לשרת את הפלסטינים, אך גם הוא מצוי תחת שליטת משרד המשפטים.

האם יש דרך לשבור את מעגל ההרס והייאוש? עבור משפחות כמו משפחת מטר התקווה נמצאת בנחישות לשמור על זהותן ולקוות לעתיד, שבו תהיה הכרה בזכויותיהן הבסיסיות.

"אנחנו נמשיך להיאחז במה שיש לנו", מסכם עלאא, "כי הבית הוא לא רק קירות – הוא הלב שלנו, והלב הזה יישאר כאן לנצח".

מבצע ההריסה הנרחב בסילוואן הוא המשך למדיניות ממושכת ומכוונת של עיריית ירושלים, שמטרתה לערער את האחיזה הפלסטינית בעיר ולהחליש את נוכחותה הדמוגרפית והקהילתית של האוכלוסייה המקומית. כבר בשנת 2004 הוצא צו להריסת שכונת אל-בוסתאן, שבה יותר מ-80 בתים, לטובת הקמת "גן המלך" על חורבות הבתים. בעקבות לחצים בינלאומיים הוקפאה ההחלטה זמנית, ותושבי השכונה אף הגישו תוכניות מתאר להסדרת האזור. עם זאת, בשנת 2021 נדחתה התוכנית באופן חד-צדדי, וצווי ההריסה אושרו מחדש.

מה שמתחולל בירושלים בג'בל אל-מוכבר ובסילוואן, כמו גם בשכונות פלסטיניות אחרות, מצביע על התעצמות המדיניות של דחיקת פלסטינים לצד התיישבות יהודית מואצת במזרח ירושלים. מדובר במדיניות שיטתית, המכוונת לערער את היציבות בשכונות הפלסטיניות, לדחוק את תושביהן ממקום מושבם ולפגוע במרקם החיים הקהילתי והחברתי של האוכלוסייה המקומית.