מיירטים את הגדה - הפלסטינים בגדה המערבית חשופים לאיום הטילים מאיראן, אך ללא מיגון או התראות

ברגע שהיה אמור להיות מוקדש להכנות לחג, הפך סלון נשים בכפר בית עווא מדרום מערב לחברון לזירת מוות פתאומית. ב-18 במרץ 2026 נפל רסיס רקטה על הסלון, וארבע נשים שהתכוננו לבואו של חג עיד אל-פיטר נהרגו.

ימים ספורים לאחר מכן, ב-26 במרץ, התעוררו תושבי העיירה ביתין, מצפון מזרח לרמאללה לנפילת טיל יירוט בתוך העיירה, אירוע שכבר אינו חריג, אלא חוזר על עצמו בכפרים ובאזורים נוספים. המקרים האלה מציבים שאלה בוטה בנוגע להיעדרם של מקלטים ומרחבי מיגון בגדה המערבית.

זוהי מציאות יומיומית שחווים הפלסטינים בגדה המערבית מאז פרוץ המלחמה. אזעקות ופיצוצים בשמיים נשמעים שוב ושוב, ורסיסי רקטות נופלים על אזורי מגורים, כפי שקורה בישראל. אלא שכפרי וערי הגדה חסרים את המינימום של אמצעי מיגון. לצד זאת, הצבא הישראלי נוקט צעדים כמו מעצרים, סגרים והגבלות תנועה, באופן שהופך את שגרת החיים לשילוב מתמשך בין סכנה ישירה ללחץ בשטח.

יש כמה סיבות לכך שבגדה המערבית אין כמעט מיגון מפני טילים, וכולן קשורות במציאות של כיבוש צבאי.

הסיבה הראשונה נעוצה בחוקים ובמדיניות הישראלית בתחום התכנון והבנייה במרחב הגדה המערבית. אלה יוצרים מציאות שבה פיתוח כל תשתית פלסטינית, לרבות מקלטים או מרחבים ממוגנים, נעשה קשה מאוד. בשטחים נרחבים בגדה, ובעיקר באזורים המוגדרים כשטח C, הבנייה הפלסטינית כפופה למערכת היתרים מורכבת, שלעיתים נדירות מעניקה אישור בנייה. נתוני משרד התיאום ההומניטרי של האו"ם מצביעים על כך שהרשויות הישראליות מאשרות רק מספר זעום מתוכניות הבנייה שמגישים פלסטינים, גם אם אלה עומדות בדרישות הטכניות. רוב הבקשות נדחות או מעוכבות במשך שנים ללא מענה. קבלת היתר לבנייה, גם למטרות מגורים בסיסיות, הפכה בפועל לכמעט בלתי אפשרית.

מציאות זו אינה משתקפת רק בצורת הערים והכפרים, אלא פוגעת גם בחיי היום־יום של האנשים ובתחושת הביטחון שלהם. במקרים רבים, נאלצים פלסטינים לבנות ללא היתר כדי לספק קורת גג למשפחתם, דבר החושף את בתיהם לסכנת הריסה בכל עת. דוחות של האו"ם מתעדים אלפי צווי הריסה שהוצאו למבנים פלסטיניים בגדה. מאות מבנים נהרסים מדי שנה, לרבות בתים ותשתיות חיוניות. בתוך מציאות זו, עצם המחשבה על הקמת מקלט או חדר ממוגן הופכת לבלתי אפשרית, כיוון שאין בטחון שהבית עצמו ישאר לעמוד. כך מצטלבות מדיניות התכנון עם המציאות האנושית, ויוצרות סביבה שבה האדם חי תחת שני איומים בו־זמנית, איום המלחמה מחד ואיום אובדן ביתו מאידך.

סביבה בלי מינימום של בטחון

אמיר דאוד, מנהל התיעוד והפרסום בוועדת ההתנגדות לגדר ולהתנחלויות, מציג למגזין סברה קריאה ישירה של מציאות זו, ומבהיר כי המדיניות התכנונית והרגולטורית שמטילות רשויות הכיבוש באזורי C משמשת ככלי לשליטה בחיי הפלסטינים ולהגבלתם. הוא מציין כי מערכת הרישוי מבוססת על תנאים מורכבים ההופכים את קבלת היתר הבנייה לכמעט בלתי אפשרית, שכן כל צורות הבנייה, לרבות מקלטים או חדרים ממוגנים, כפופות להליכי אישור שלעיתים נדירות ניתנים. לפי הערכות של גורמים מקצועיים בתחום התכנון, מאז שנת 2009 הוענק לפלסטינים מספר מצומצם מאוד של היתרי בנייה, בעוד שהאישורים לבנייה בהתנחלויות נמשכים בקצב מהיר, במסגרת מדיניות מפלה בניהול הקרקעות.

דאוד מוסיף כי מציאות זו אינה מוגבלת לעיכוב הבנייה בלבד, אלא מתרחבת לעיצוב סביבה יומיומית החסרה את המינימום של ביטחון. שטחים נרחבים באזורי C מוגדרים כאדמות מדינה, אזורים צבאיים או שמורות טבע, דבר שמגביל את ההתרחבות האורבנית ומונע הכנסת שיפורים מבניים, לרבות אמצעי מיגון. תחת מגבלות אלה נאלצים התושבים לבנות ללא היתר, כדי לא להפוך לחסרי בית. הם בונים בתים שעומדים בסכנת הריסה בכל רגע. דאוד מדגיש כי היעדר המקלטים הוא תוצאה ישירה של מערכת משפטית המייצרת היעדר זה, מקבעת אותו ומשאירה את הקהילות הפלסטיניות במצב של חשיפה מתמשכת לסיכוני המלחמה.

הסיבה השנייה קשורה ישירות למסגרת המשפטית הפלסטינית המסדירה את תחום הבנייה בגדה המערבית. החלטת הממשלה הפלסטינית מס’ 6 לשנת 2011 בדבר תקנות הבנייה והארגון לרשויות המקומיות מהווה את המסגרת המשפטית הקובעת את תנאי הרישוי ותקני הבטיחות בתוך מבנים. תקנות אלו מתמקדות במרכיבי בטיחות אזרחיים מסורתיים כגון יציאות חירום, הסדרת מדרגות ומעברים, הבטחת אוורור ותאורה, וכן דרישה לנקוט באמצעי זהירות הנוגעים לבטיחות המבנה והמשתמשים. עם זאת, חקיקה זו אינה כוללת כל הוראה המחייבת הקמת מקלטים או חדרים ממוגנים בתוך מבנים למגורים או מבני ציבור, ואינה מתייחסת לסוגיית ההגנה מפני הפגזות במסגרת דרישות הבנייה.

תקנות אלו  משקפות מסגרת משפטית המתייחסת לסיכונים יומיומיים במסגרת אזרחית, מבלי לשלב את המלחמה כגורם שיש להביא בחשבון בתכנון מבנים. התקנות מדגישות ריבוי יציאות חירום במבנים גדולים ואת תנאי הבטיחות הכלליים הנמצאים באחריות המהנדסים והגורמים המוסמכים, אך אינן מחייבות כל תשתית ייעודית להגנה מפני רסיסים או פיצוצים. כתוצאה מכך, המבנים בגדה המערבית מוקמים לפי תקנים שאינם מספקים הגנה ממשית בתנאי מלחמה. הפער החקיקתי הזה בתחום ההגנה האזרחית משאיר את התושבים ללא מקלטים או מרחבים ממוגנים בסביבת מגוריהם.

מערכת היירוט מגנה על בסיסים – ולא על פלסטינים

הסיבה השלישית קשורה לאופי פריסת מערכות היירוט האווירי בגדה המערבית. מערכות אלו פרוסות בהתנחלויות ובמחנות הצבאיים שעל פסגות ההרים בגדה. פעולות היירוט מתבצעות בשכבות האוויר הסמוכות לאתרים מוגבהים אלה, ושרידי הטילים או רסיסי היירוט נופלים סביבם, במקרים רבים הישר לתוך ריכוזי אוכלוסייה פלסטינית.

בשיחה עם מגזין סברה, מסביר החוקר לענייני ישראל עמאד אבו־עוואד, כי ישראל שולטת בגדה המערבית מתוך שיקולים ביטחוניים ורואה בפריסת מערכות היירוט אמצעי שמטרתו בראש ובראשונה להגן על הערים הישראליות הגדולות. הוא מציין כי מדיניות הגנה זו מובילה בפועל לנפילת רסיסי יירוט בתוך אזורים פלסטיניים, אף שישראל מודעת לכך שאזורים אלה חסרים אמצעי מיגון. עבור ישראל, הגנה על חיי הפלסטינים באזורים אלה אינה שיקול בסדר העדיפויות.

הוא מוסיף כי ישראל מטילה את האחריות הישירה לסכנה על איראן, מאחר שמקור הירי הוא בטילים המגיעים ממנה, ולא במערכות היירוט עצמן. לפלסטיני אין כל יכולת להתנגד או לערער, נוכח היותו כפוף למציאות של שליטה צבאית.

פעולת היירוט עצמה הופכת למקור סיכון נוסף, שכן האיום אינו מוגבל למסלול הטיל בלבד אלא מתרחב גם לרסיסים הנוצרים מהתפרקות הטילים והמיירטים באוויר. בהיעדר מקלטים או חדרים ממוגנים, מוצאים עצמם התושבים חשופים לשני איומים בו־זמנית, איום הטילים ואיום רסיסי היירוט, בתוך סביבה החסרה את המינימום של אמצעי מיגון.

גם תגובת הרשות הפלסטינית משקפת את מגבלות היכולת בפועל להתמודד עם סיכוני המלחמה, בהיעדר כל מערכת התרעה מוקדמת או תשתית הגנה אזרחית משולבת. המוסדות הפלסטיניים אינם מחזיקים באמצעים טכנולוגיים לאיתור טילים או למתן התרעה מוקדמת, ואין רשת של מקלטים או חדרים ממוגנים שניתן להפנות אליהם את האזרחים. תפקידה של הרשות מצטמצם, אם כן, לניהול הסיכון במקום למניעתו.

עם פרוץ המלחמה המתנהלת כיום בין איראן, ישראל וארצות הברית, הצטמצמה ההתערבות הרשמית למסרים הסברתיים. הגורמים המוסמכים שידרו הנחיות לציבור הקוראות לעלות לגגות בעת זיהוי שיגור טילים, בהיעדר חלופות הגנה אחרות. במקביל פרסמה המשטרה הפלסטינית חומרי אזהרה המדגישים את הסכנה שבהתקרבות לאזורי נפילת רסיסים או שרידי יירוט. צעדים אלה משקפים מציאות שבה התנאים כופים על האוכלוסייה להסתמך על התנהגותה האישית בהתמודדות עם הסיכון, בסביבה שאינה מספקת כל מערכת הגנה מאורגנת.

שומעים אזעקות מההתנחלויות

עבד אל־האדי עטארי, תושב הכפר עטארה מצפון לרמאללה, מספר בשיחה עם סברה כי תושבי כפרו אינם מקבלים התרעות דרך מערכת רשמית, אלא באופן עקיף באמצעות יישומונים בטלפונים הניידים, או דרך שמיעת אזעקות מההתנחלויות הסמוכות. מציאות זו, המשותפת לכל אזורי הגדה, משקפת היעדר כל מערכת התרעה ייעודית לפלסטינים, והופכת את קבלת המידע לתלויה ביד המקרה או במיקום הגאוגרפי.

עטארי מוסיף כי היעדר המקלטים או המרחבים הממוגנים מגביר את תחושת החרדה בקרב האזרחים, במיוחד בקרב משפחות עם ילדים קטנים שאינן יודעות כיצד לפעול במצבים כאלה. הפחד הופך לנטל יומיומי, כאשר האזרח מוצא את עצמו אחראי להגנת ילדיו ללא כלים ממשיים, בסביבה שאינה מספקת מקומות מסתור או אמצעי מיגון אפקטיביים. המציאות הזאת, המתמשכת כבר למעלה מחודש, מעמיקה את תחושת חוסר הביטחון בשגרת חיים שגם כך אינם בטוחים.

שוב ושוב, פלסטינים בגדה שומעים אזעקות ופיצוצים ושואלים את עצמם היכן ניתן למצוא מחסה – ותשובה אין. כך מתעצבת שגרת חיים שלמה תחת לחץ מתמשך של פחד וחרדה. אנשים נעים במרחב מסוכן, ללא תשתית הגנה התואמת את היקף האיום. ההישרדות בתנאים אלה היא עניין של מזל, ולא תוצאה של מערכת המספקת ביטחון.