כתבות
איך הפך שוק העבודה הישראלי לזירת רדיפה נגד אזרחים ערבים?
השנה וחצי האחרונות היו מטלטלות עבור פלסטינים אזרחי ישראל בשוק העבודה הישראלי. המלחמה יצרה מתח רב ברחוב הישראלי, ובתוך כך הפכה גם את מקומות העבודה לזירה של רדיפה, הטרדה ופיטורים שרירותיים של עובדים פלסטינים. רבים מהם, שעד המלחמה ראו במקום עבודתם חלק בלתי נפרד מחייהם, גילו שהמציאות שונה – וכי הם נתפסים כחשודים, אויבים וזרים במקום שהיה אמור להיות עבורם מרחב מקצועי ניטרלי.
למותר לציין שמקומות העבודה הם חלק מהחברה הישראלית הכללית, אשר במהלך המלחמה נטתה לכיוון קיצוני וגזעני, ונטלה תפקיד פעיל בפעולות נקם וברדיפת אזרחים פלסטינים בשל זהותם. בשנה וחצי האחרונות נחשפנו לשתי תופעות עיקריות שכוונו נגד עובדים פלסטינים בשוק העבודה הישראלי: הראשונה – הטרדה ורדיפה במקום העבודה רק בשל זהותם; והשנייה – גל פיטורים על רקע התבטאויות אישיות ברשתות החברתיות או בשיחות עם עמיתים. מקומות עבודה רבים בישראל הפסיקו את העסקתם של עובדים פלסטינים בטענה ל"הבעת תמיכה בטרור" וזימנו עשרות מהם לוועדות משמעת.
שתי התופעות הללו לא רק הפכו את מקומות העבודה לפחות בטוחים עבור האזרחים הפלסטינים, אלא גם גרמו לרבים מהם להתרחק משוק העבודה הישראלי ולאבד לחלוטין את האמון ברעיון של שותפות מקצועית.
"אתה בעדנו או בעדם?"
דמיינו לעצמכם יום שגרתי במקום עבודתכם, כשלפתע אתם נשאלים: "אתם מגנים את חמאס?" "מה עמדתכם לגבי ה-7 באוקטובר?" "אתם בעדנו או בעדם?"
לרבים מהעובדים הפלסטינים אלה אינן שאלות היפותטיות, אלא מציאות יומיומית.
מורה ערבייה הושפלה על ידי תלמידיה לאחר שפוסט שכתבה בערבית הוצא מהקשרו והוצג כהסתה; התלמידים צעקו לעברה "מוות לערבים", והיא קיבלה איומים שהבהירו לה כי המקום כבר אינו בטוח עבורה. נהגי אוטובוס ערבים הפכו ליעד להתקפות בגז מדמיע, קללות ואלימות פיזית. סייעות ערביות בגני ילדים יהודיים הואשמו בתואנות שונות רק בשל זהותן, והנהלות הגנים התבקשו לפטרן כדי למנוע מהן לטפל בילדיהם של אותם הורים. עובדי בניין פלסטינים, שנאסר עליהם להיכנס לאתרי הבנייה ולבצע את עבודתם, נאלצו להישאר בבית ללא פרנסה.
המשותף לכל המקרים הללו הוא היעדר הגנה מצד המעסיקים. במקום לעמוד לצד עובדיהם הפלסטינים ולדאוג לרווחתם ולביטחונם, הם שידרו להם מסר ברור: אתם לא חלק מהמקום, וההנהלה אינה מחויבת להגן עליכם.
פיטורים על רקע התבטאויות או פרסומים
רדיפות והטרדות אינן ההתנהגות החמורה ביותר שעובדים פלסטינים חוו בשוק העבודה הישראלי; האיום האמיתי היה הפיטורים. אלפים מהם הושעו ופוטרו ללא הצדקה או הוכחה לטענות נגדם. עובדים איבדו את פרנסתם רק משום שפרסמו תמונה של דגל פלסטין או הביעו צער על גורל הקורבנות בעזה. כך, למשל, עובדת ערבייה פוטרה בשל ציטוט מהקוראן, שהוצג כהסתה למרות שלא קרא לאלימות. במקרה אחר הגיעה עובדת למקום עבודתה כשהיא לובשת שחור ואינה מאופרת – קולגות טענו כי מדובר בביטוי אבל על תושבי עזה וכי בכך היא מביעה תמיכה בטרור. היא זומנה לשימוע ופוטרה. עובדת אחרת פוטרה רק משום שאמרה שמדיניות ממשלת ישראל היא הגורם לאירועי ה-7 באוקטובר.
במקרים אחרים היו מקומות עבודה שפנו ישירות למשטרה והתלוננו על עובדיהם. כך, למשל, בית חולים הזמין שוטרים לחקור עובדת ערבייה בטענה שחסמה עובדים יהודים ברשתות החברתיות, ושייתכן כי היא מפרסמת תוכן המעודד הסתה או תמיכה בטרור.
במציאות הזו, כל עובד ועובדת פלסטינים הפכו למטרה להתעמרות והטרדה. אפילו פוסט תמים עלול להפוך לכתב אישום חברתי – ולסכן את עתידם הכלכלי.
מה ביחס לחוק?
החוק הישראלי אוסר על אפליה בעבודה על רקע לאום, אך בתקופת המלחמה מעסיקים לא נענשו על יצירת אווירה עוינת כלפי עובדים ערבים. למרות שהחוק אוסר במפורש על פיטורים בשל עמדה פוליטית, הדבר הפך לשגרה – ללא כל חשש מסנקציות, כי מי בכלל יתבע מעסיק באווירה שבה כולם מגויסים לנקמה? אף שהמעסיקים מחויבים להגן על עובדיהם מפני הטרדות, בתקופת המלחמה והמתח הפוליטי-ביטחוני אחריות זו פשוט לא חלה על עובדים ערבים.
אירועי השנה וחצי האחרונות אינם תופעה חולפת, אלא שינוי עמוק ומשמעותי, שעשוי להפוך לנקודת מפנה ביחסי החברה הערבית ושוק העבודה הישראלי. רבים מהערבים בישראל שוקלים כעת מחדש את מקומם בשוק זה; יש מי שמרגישים שאין להם בו מקום אמיתי ושוויוני. יותר ויותר עובדים ערבים פונים לאפיקים חלופיים – חברות בינלאומיות, המציעות סביבה פחות חשדנית; פתיחת עסקים פרטיים, המאפשרים עצמאות כלכלית; או חיפוש הזדמנויות בשוק העבודה הפלסטיני בישראל.
האם מגמה זו ניתנת להיפוך? התשובה טמונה בהבנה מצד המעסיקים שהם לא יכולים להישאר ניטרליים לאורך זמן. אחריותם אינה מסתכמת במתן תלוש שכר בסוף החודש; עליהם להיות שותפים פעילים בשמירה על סביבת עבודה הוגנת ושוויונית, ללא קשר למוצא העובדים או לרקע הפוליטי שלהם. זהו תהליך המחייב שינוי עמוק במגזר העסקי ובחברה הישראלית כולה, שכן שוק העבודה הוא לא יותר מהשתקפות שלה.
בשנה וחצי האחרונות נחשף הפער התהומי בין הצהרות לבין מציאות. סיסמאות על "חברה משותפת" אולי נשמעות יפות, אבל כשהגיעה שעת המבחן – הן קרסו. השאלה הגדולה היא האם ניתן לשקם את מה שאבד ולבנות מחדש מקומות עבודה שמאפשרים שותפות אמיתית – כזו המכבדת את כל עובדיה באופן שווה באמת.
זהו אתגר לא פשוט, והפתרון טמון בהכרה אמיתית של החברה הישראלית במעמדם של הפלסטינים אזרחי המדינה, בזכותם לשוויון מלא ובזהותם הפלסטינית. מדובר ביותר מרפורמה נקודתית – זהו שינוי ערכי בסיסי, בחברה שהתרגלה להדרה והתעלמות מהחברה הפלסטינית בישראל.
חברה צודקת באמת חייבת להכיר בזכותם של הפלסטינים אזרחי המדינה לחופש פוליטי מלא – כולל חופש הביטוי וזכותם לשוויון אמיתי. זהו אתגר חברתי ומערכתי, המחייב מאבק יומיומי ברדיפה הפוליטית, בחוסר השוויון, בדעות קדומות ובתפיסות גזעניות המושרשות בציבור הישראלי לאורך שנים.
רע'דה עואד, עורכת דין ופעילת זכויות אדם
