"לפנות את הבית בחמש דקות": סיפורו של עימאד דבור ממחנה הפליטים נור שמס

כשנפגשתי עם עימאד דבור (40), הוא ישב במרתף מסגד הכפר בזאריה, במחוז שכם, על מזרן שנתרם על ידי תושבי המקום. ביתו, ששכן בשכונת מנשייה שבמחנה הפליטים נור שמס, נשרף כליל בידי הצבא הישראלי, והוא ובני משפחתו נעקרו ונאלצו למצוא מקלט בבזאריה, מנותקים מקרובי משפחתם שהתפזרו בכפרים שונים באזור טולכרם.

מחנה הפליטים נור שמס, הממוקם בצפון-מערב הגדה המערבית, כשלושה קילומטרים ממזרח לטולכרם, היה בראשיתו מקום מקלט זמני. ראשוני תושביו הגיעו אליו ממחנה סמוך לג’נין, אך סופת שלגים קטלנית בשנת 1950 הרסה את אוהליהם ואילצה אותם לנדוד שוב – הפעם לעבר טולכרם, שם הוקם המחנה במתכונתו הנוכחית. נכון לשנת 2023, חיו במחנה 13,739 פליטים פלסטינים רשומים.

סיפור עקירתו של עימאד דבור החל בסוף אוגוסט 2024, כאשר כוחות הצבא הישראלי הסתערו על שכונת מנשייה שבמחנה ופרצו לבית הסמוך לביתו. דבור נזכר באותו לילה: "החיילים התחילו להטמין חומרי נפץ כדי לפוצץ את בית השכנים. בכל פשיטה על המחנה היינו אוספים את הנשים והילדים בדירה אחת, בעוד שהגברים התרכזו בדירה אחרת. כך ניסינו להגן עליהם ולהרחיק אותם ממראות מפחידים וטראומטיים."

כשעימאד משחזר את אותם רגעים, הוא מתאר סצנה שנראית כאילו נלקחה מתוך סרט: "כשהחיילים פוצצו את בית השכנים, קיר ביתנו הסמוך קרס, והאש התפשטה במהירות גם אלינו. בתוך דקות, החיילים כיסו את עיניי, עצרו אותי ואת אחי, והעבירו אותנו למוצב הצבאי סאלם. שם נחקרנו במשך יומיים – בלי אוכל, בלי מים, אפילו בלי אפשרות לגשת לשירותים. הדבר היחיד שעניין אותי אז היה לדעת מה עלה בגורל בני משפחתי שפונו מהבית."

אחרי יומיים במעצר,עימאד שוחרר ושכר בית אחר במחנה נור שמס והחל את חייו מחדש מאפס. סוכנות אונר"א סיפקה לו מזרנים, והוא הצליח לקנות מקרר ומכונת כביסה משומשים. אשתו הביאה לילדים בגדים, שנטמנה אותם בבית הוריה לפני הפשיטה, והזוג החל לחפש ספרי לימוד לילדיהם. עם זאת, בתם הקטנה, בת השנתיים, נותרה חסרה משחקים, מיטה או בגדים.

66 פלישות, 9,000 עקורים ומחנה שרוב בתיו הרוסים

ב-9 בפברואר 2025, עימאד ובני משפחתו נעקרו בפעם השנייה מביתם המושכר. הצבא הישראלי פשט על הבניין שבו גרה המשפחה, פינו את כל הדיירים ושברו את החפצים הבודדים שברשותם. לדברי עימאד, חייל ישראלי איים עליו ואמר: "יש לכם חמש דקות לפנות את הבית. אם תאחר, תקבל כדור בראש." עימאד התחנן ושאל את החייל כיצד יוכלו לצאת כאשר צלפים פזורים על גגות הבתים ויורים על כל מה שזז. החייל השיב כי הוא ייתן הוראה לצלפים לנצור את האש עד שהמשפחה תספיק לעזוב. כך, בפעם השנייה, נעקרה משפחת דבור מביתם. גם הפעם הספיקו חמש דקות בלבד לפינוי הבית באימה ובפחד, כאשר רחפן ישראלי מלווה את המשפחה לאורך כל הדרך, מוודא שהאזור יפונה לחלוטין.

לפי הועדה העממית במחנה נור שמס, נרשמו 66 פלישות למחנה בעשרים החודשים האחרונים. האחרונה שבהן הייתה בתשעה בפברואר השנה. 107 אנשים נהרגו בפלישות אלה ועשרות נפצעו. לפי הערכות הוועדה העממית והרשויות במחוז טולכרם, מספר העקורים הגיע ל־9,000, וכ־90% מהמבנים במחנה ניזוקו באופן מלא או חלקי.

דבור מביע תסכול ותקווה בו זמנית: "אנחנו בני המחנה. לא חוויתי פליטות, אך היום אני חווה עקירה. אני מחכה בכיליון עיניים לחזור למחנה ולבנות בו את ביתי מחדש." הוא מוסיף ואומר: "אם הייתי בגפי, לא הייתי עוזב את המחנה! ילדיי הם נקודת התורפה שלי. הסכמתי להתפנות למענם, כי אין ביכולתי להגן עליהם. רק לפני כמה שבועות הצבא פוצץ דלת בית, והילדה רהף אלאשקר נהרגה."

על ביתו שנשרף הוא אומר : "בנינו את הבית לאחר שנים של עבודה קשה. כל זיכרונות המשפחה היו בבית הזה. עד לרגע זה איני מאמין שהבית איננו. אני תוהה לעצמי לאן הגענו? איך זה קרה לנו? חיינו בביתנו בנחת, ותוך דקות ספורות התהפכו חיינו." הוא מוסיף: "אני מנסה ככל הניתן לא להיות לבדי כדי לא לחשוב על מה שקרה לי. אני עוד אאבד את דעתי! אני לא מבין איך תושבי עזה עומדים איתנים ומסוגלים להמשיך. עייפתי! הדבר היחיד שמנחם אותי הוא שבני משפחתי לא נפגעו, ושכל מה שקרה לנו, אינו דומה למה שקרה בעזה."

שבעת האחים שלו מפוזרים כיום בכפרים הסמוכים לטולכרם. אימו של עימאד, שגרה איתו באותו הבניין במחנה נור שמס, נאלצת כעת לשהות אצל אחד מאחיו. משפחת אחיו, שגרה בקומה העליונה, מצאה מקלט יחד עם מאות עקורים אחרים בכפר ענבתא.

עימאד מוקיר את הסולידריות של הקהילה המקומית, שקיבלה אותו ואת בני משפחתו. למרות שהקהילה בכפר בזאריה דאגה לספק להם את צורכי המחיה הבסיסיים, מצב המשפחה עדיין בכי רע. עימאד, שנשאר ללא עבודה מאז פרוץ המלחמה, מנסה כעת לעמוד על הרגליים, למצוא לילדיו ספרי לימוד וצרכים בסיסיים אחרים, ולמצוא עבודה שתאפשר לו לפרנס את משפחתו בכבוד, עד שיחזרו למחנה נור שמס.

בכאב עמוק ובחוסר אונים מוחלט, עימאד מתמודד עם המציאות הקשה - ביתו נהרס כליל בידי הצבא הישראלי, כפי שמעידות תמונות וסרטונים ששלחו לו שכניו שנותרו במחנה. השאלה המטרידה אותו יומם ולילה נותרת ללא מענה: לאן יחזור כאשר הצבא ייסוג מהמחנה?

אנסאר מוחמד: עיתונאית מגדה המערבית.