איך נראה בית ספר בעיני ילדי עזה בעיצומה של המלחמה

באחד הרחובות במחנה הפליטים אלשאטי, מערבית לעיר עזה, עומדת חנאן (10). ידיה משולבות בזמן שהיא מקשיבה לבנות השכנים מפטפטות ומדברות על חלום סיום המלחמה ברצועת עזה, והחזרה לבית הספר.

אחת הילדות סיפרה: "אני אקנה תיק ורוד עליו מוטבעת תמונת ברבי". ילדה אחרת אמרה: "אני אחבק את המורה אימאן. היא אהבה אותי מאד. אני אשב בשורה הראשונה". ילדה שלישית נזכרה במעשיות חברותיה בכיתה ופרצה בצחוק. היא נזכרה איך היו ממהרות להגיע ראשונות ללוח הכיתה כדי למחוק אותו לפני שהמורה תגיע לכיתה. הילדות פטפטו בהנאה ונזכרו בחוויותיהן בבית הספר, אך חנאן שקעה בשתיקה ואמרה: "מהיום והלאה, אני לא אהיה מסוגלת לאהוב את בית הספר".

בשנה וחצי האחרונות, בית הספר מעורר אצל חנאן זכרונות כואבים. בעיני רוחה, בית הספר הוא המקום שבו היא ראתה את החברה שלה, זינה סעיד אלר'ול, עטופה בתכריכים ספוגים בדם. כיום, בית הספר מסמל עבורה מוות שנחרט בזיכרונה, והמקום שבו נשרפו לבה וחלומה.

מאז תחילת המלחמה, חלמה זינה (10) על הפסקת האש והחזרה לבית הספר. היא חיכתה בכיליון עיניים ליום שבו יכרזו את שמה ברדיו בית הספר כדי לחלוק לה כבוד על הישגיה בלימודים. אכן, שמה של זינה הוכרז לבסוף ברמקולים של בית הספר, אך זה היה כדי להכריז על מותה "כשהידית של בית הספר"!

זה קרה בתאריך 28.10.24 כשהצבא הישראלי הפציץ את בית הספר "אסמא'א בינת אבי בכּר", השייך לסוכנות אונר"א, אשר נתן מחסה לעקורים ממערב עזה. בזמן שזינה עמדה בטור לקבלת חבילת סיוע הכוללת ביסקוויטים – שזינה חיכתה להם במשך חודשים ארוכים – היא נהרגה מההפצצה, ואביה נפצע קשה.

חנאן סיפרה על חברתה, זינה, ופרצה בבכי. היא הראתה לי מכתבים שהיא כתבה לחברתה זינה, ואמרה בכאב: "נהגתי ללכת בחברתה מהבית לבית הספר. אם בית הספר ייפתח מחדש, מי יתלווה אליי בדרך לבית הספר?"

כל בתי הספר ברצועת עזה; הממשלתיים, הפרטיים, ואלה השייכים לאונר"א, הפכו למקלטים עבור העקורים. לפי הסטטיסטיקה של משרד התקשורת הפלסטיני בעזה, 175 בתי ספר הופצצו במהלך המלחמה, ויותר מ־1,150 פלסטינים נהרגו בתוך כותלי בתי הספר.

סוכנות אונר"א מאשרת ש־190 ממתקניה ברצועת עזה נהרסו כליל או חלקית, וכי כשני שלישים מבתי הספר השייכים לה, ושבהם מתגוררים עקורים, גם כן הופצצו ונהרסו.

בדיר אלבלח, במרכז רצועת עזה, מתגורר פארס כּחיל (12) עם תשעה מבני משפחתו באחת מכיתות בית ספר "אלכּורד". המשפחה חולקת את חדר הכיתה עם משפחה נוספת המורכבת מזוג ושני ילדים. חתיכת בד בלויה חוצה את הכיתה ומפרידה בין שתי המשפחות. פארס זעק בטון מבוגר, כאילו היה איש זקן: "עייפתי! אני נשבע שהמוות יותר רחום מהחיים האלה. אני מייחל לסיום המלחמה וחזרה הביתה. אני נשבע שאני לא אחזור לבית הספר לעולם!".

פארס הוסיף: "אנחנו נאלצים לחלוק בכל בחדר הזה, אפילו במחלות! לפני ארבעה חודשים, חלה התינוק בן התשעה חודשים של המשפחה שחולקת איתנו את החדר בדלקת כבד נגיפיתC  (הפטיטיס C). הוא זחל בחדר ושם כל מיני חפצים בפיו. אף אחד לא ידע שהוא חולה עד שפניו נהיו צהובות והוא התחיל להקיא ללא הפסקה. אחרי שלושה שבועות, גם אני אובחנתי במחלה הזו. פניי הצהיבו, ההקאות לא פסקו וחום גופי לא ירד כלל. סבלתי מחולשה כללית. כשהעבירו אותי לבית החולים, הרופא אמר להוריי שאין ברצועה תרופות מתאימות לטיפול במחלה שלי, וכי כל מה שהוא יוכל לתת לי הוא תרופות אחרות שאינן מטפלות בצהבת באופן ישיר. אלו היו הימים הכי גרועים בחיי. אני תמיד אזכור את בית הספר כמקום שבו חוויתי את הסבל הכי גרוע בחיי". 

הרבה מעבר לרק בית ספר  

עבור ילדי עזה המלחמה שינתה את חוויותיהם הקיומיות  באופן הקיצוני ביותר. פארס מתאר את החוויה האישית שלו בתיאורים מחרידים ומסמרי שיער: "בית הספר שלי הופצץ באוקטובר האחרון. ראיתי חלקי גופות, והייתי עד לאופן שבו טיל הפך כיתה מלאה באנשים לערמה של עפר. איך מצפים ממני שאשכח זאת?".

מרווה (13) חיה כעת בבית ספר "ח'דיג'ה בינת ח'ווילד". מרווה סובלת מטראומה וממצב נפשי ובריאותי קשה מאד, במיוחד לאחר שקיבלה מחזור בפעם הראשונה בחייה בזמן ששהתה בכיתה משותפת לעשרים נפשות.

כאשר נשאלה, "מה מסמל בית הספר עבורך?", מרווה צחקה צחוק קורע לב ואמרה: "בית הספר היה כל חיי. יחד עם זאת, הוא מסמל שברון לב שאני אסבול ממנו כל ימי חיי".

תנאי המחיה בבית הספר משוללים כל אלמנט של פרטיות, "השירותים והמקלחות לבד הם טרגדיה", העירה מרווה ופרצה בבכי. משפחתה של מרווה נאלצת לעלות מקומת הקרקע לקומות הגבוהות יותר כדי לעמוד בטור ארוך מאד של אנשים המחכים לתורם להיכנס לשירותים ולמקלחות, "זה מצב מביך מאד. ברגע שנכנסים, אשים מתחילים לדפוק בדלת ולזרז את מי שנמצא בפנים. בנוסף, לעיתים נדירות יש מים זורמים, וזה המצרך שאני זקוקה לו יותר מכל במצבי החדש".

לפני שנעקר מביתו שהיה בשכונת שאג'אעייה, מזרחית לעיר עזה, מוחמד פרג' (6) מעולם לא ביקר בבית ספר. מוחמד אינו מבין מדוע הוא אינו יכול לשחק עם חבריו בחצר בית הספר, ומדוע אין קיוסק ממנו אפשר לקנות חטיפים – כפי שתיארו אחיו הגדולים את חוויותיהם מבית הספר בעבר. "החצר גדולה, אבל יש הרבה אנשים. אנחנו לא יכולים לרוץ כאוות נפשנו".

מוחמד היה בגן כשפרצה המלחמה. הוא לא עלה לכיתה א', לא שמע את צלצול פעמון בית הספר, ולא יצא להפסקה. אמו של מוחמד אמרה לנו: "מה שמוחמד חווה בבית הספר הוא עמידה בטור ארוך כדי למלא מי שתייה, הצטופפות ודחיפות של אנשים בעת קבלת הסיוע, חיים בכיתה צפופה באנשים, ושריקת הטילים מעל ראשי אנשים המחכים למותם כאן". האמא עוד ציינה שמוחמד שואל תמיד לגבי סיום המלחמה, "כדי שאנשים יוכלו לחזור לביתם, והוא יוכל לקבל נתח גדול יותר ממארזי הסיוע" היא מוסיפה וצוחקת. "בני ידע רק דיכוי בכותלי בית הספר. הוא ראה מראות משפילים, מראות של אנשים נואשים. הוא חי חיים של פחד, מצוקה ועייפות. אינני יודעת אם הפסקת המלחמה תשנה את כל זה, אך אני לא חושבת שהזמן ימחק את הזכרונות הללו".

מנאר אלשנטי (11) נעקרה עם משפחתה מרחוב אלווחדה במרכז העיר עזה לח'אן יונס שבדרום הרצועה. היא סיפרה לנו בכאב רב כיצד ראתה אנשים מבעירים את כסאות ושולחנות בית הספר כדי להדליק אש ולבשל אוכל. "בשבילי, בית הספר היה חלום יפה שבו עבדתי קשה מאז כיתה א'. אהבתי את בית הספר, ואהבתי את המורות ואת חברותיי. אהבתי את ההפסקה ואת טור התלמידים בבוקר ואת הרדיו של בית הספר ששמענו בכריזה. אפילו אהבתי את הצטופפות התלמידים בתור לקיוסק בית הספר. אך עכשיו, בית הספר הוא מקום מפחיד. איבדתי כאן הרבה חברות ומורות, וחוויתי השפלה שלא ניתן לתאר".

יחד עם זאת, מנאר עדיין נאחזת בתקווה לחזרה לספסלי הלימודים אחרי שהמלחמה תסתיים. "לעולם לא אעזוב את הלימודים. אני מחכה להזדמנות הראשונה לחזור ללימודים כדי לרדוף אחרי חלומי. אני רוצה להיות רופאה כדי לטפל בפצועים. אני לעולם לא אוותר על חלומי".

אימאן לומדת כעת מרחוק, אך באופן מקוטע. "אין אינטרנט, כרטיס הטענה עולה חמישה שקלים, ולאמי יש מכשיר נייד אחד בלבד. אני לומדת יום אחד בשבוע, ושאר הימים מיועדים לארבעת אחיי". למרות הדימוי הנוראי של בית הספר שנוצר אצל ילדי עזה במשך שנה וחצי של מלחמה, כמה יזמים השיקו פרויקטים לימודיים קטנים, ולרוב חינמיים, כדי לשמור על חיבור הילדים לבית הספר.

ניתן להבחין באוהלי לימוד אשר מספקים דימוי פרימיטיבי לבית הספר ותהליך הלמידה, לפחות לתלמידי כיתה א'. הילקוט של תלמידי האוהלים האלה היא שקית ניילון, המכילה מחברת בודדת לכל המקצועות. ג'ואן רביע (8) היא תלמידת כיתה ב' הלומדת באוהל במרכז בית הקברות בח'אן יונס, "אין לנו עפרונות צבעוניים. מחיר קופסה קטנה יכול להגיע לארבעים שקלים בדרום הרצועה. אנחנו לומדים את היסודות בלבד: שפה ערבית, חשבון, ואנגלית. אנחנו לומדים גם כמה שירים. אני פוחדת מהקברים, אבל אני רוצה ללמוד, ולכן אני מצליחה להתגבר על הפחד שלי". 

ג'ואן גרה עם משפחתה בבית ספר קרוב לבית הקברות, או כפי שהוא מתואר כעת, "מרכז קליטה". "אנחנו חולקים כיתה עם עוד משפחה. זה גרוע מאד, הילדים והנשים מתקוטטים כל הזמן. אני פורצת בבכי כאשר אני נזכרת שהצעצועים, הבגדים, המיטה והזכרונות היפים שלי בביתנו נהרסו כאשר הבית הופצץ. אני לא אוהבת לישון בבית הספר, אני מרגישה שאני נמצאת במקום ציבורי משולל בטחון". ג'ואן ציינה את חוסר ההגיינה, למרות שאמה מנסה ככל יכולתה לשמור על חדר נקי, "הילדים העקורים החיים בכיתות סמוכות פורצים תמיד לכיתה שבה גרה משפחתי וגורמים כאוס מוחלט". ג'ואן הקטנה מייחלת לסיום המלחמה כדי שתוכל לחזור לספסלי בית הספר, "אמי הבטיחה לי שהיא תקנה לי גומיות חדשות לשיער, עפרונות צבעוניים, ומחברות עם ציור של נסיכות על המעטפה".  

לגור בבית הספר מנקודת מבט מומחי בריאות הנפש

הפסיכולוגית לילא עבדאללה הדגישה כי עבור ילדי עזה, החוויה של "מגורים בבית ספר" היא "חוויה מזעזעת בכל קנה מידה, שכן בית הספר אמור להיות מקום בטוח ללמידה והכוונה התנהגותית ואינטגרציה חברתית, וגם ל־"טיפול רפואי" במקרים רבים. המלחמה הפכה את הקערה על פיה, וכעת הפך בית הספר למקור ייסורים עבור הילדים שנעקרו אליו". בזמן שישראל מפציצה בתי ספר ברצועת עזה כבר שנתיים, עבדאללה תוהה: "כיצד אפשר לצפות מילד שראה את חלקי גופת אביו או אחיו או אמו בכיתה שבה הסתתרו שיחזור ויתייחס לבית הספר בצורה נורמאלית [...] הפוסט-טראומה תתפרץ אצלו בכל פעם שיתקרב לשער בית הספר. זכרונותיו מהמראות המזעזעים שנחפרו בראשו יצופו ויתפרצו ללא התראה".