אבא, למה אי אפשר לשחק בחוץ? המציאות של ילדים בשטחים הכבושים

ח'אלד, גבר פלסטיני בשנות הארבעים לחייו, חי עם משפחתו בכפר ג'וריש, אחד המקומות היפים והשלווים שבסביבה הקרובה לשכם. הוא, אשתו ושלושת ילדיהם לא העלו בדעתם, כי ימצאו את עצמם בתוך סיוט יומיומי, בדומה למה שעוברים פלסטינים במקומות אחרים בגדה. הגעת "שכניהם החדשים" השאירה אותם במצב של פחד מתמשך – עם איום תמידי על ביטחונם, השחתת רכושם וזריעת פחד שמלווה אותם 24 שעות ביממה. "מי יכול להתמודד מול מתנחל ישראלי כשהצבא עומד לצידו?" שואל ח'אלד בנימה סרקסטית, כשהכאב ניכר בדבריו, בעקבות ההתמודדות הבלתי נגמרת של משפחתו.
זו מציאות החיים של אלפי פלסטינים בגדה המערבית, שם המתנחלים, בריבוי הולך ומתרקם, יצרו מדינה בלתי חוקית שבמרכזה דיכוי יומיומי. השפעתם חורגת מג'וריש ומגיעה לכלל שטחי הגדה, עם סיפורים מטרידים ואלימות שהולכים ומתרבים.

הכפר ג'וריש שוכן כשלושים קילומטרים דרומית-מזרחית לעיר שכם, וממוקם על שטח של שמונת אלפים דונמים. אדמות הכפר מחולקות בין שטח B לשטח C, והן נמצאות תחת סיווגים שמפלים את התושבים הפלסטינים. אוכלוסיית הכפר מונה כאלפיים נפש, והוא מוקף במאחזים ובתנחלויות לאורך הציר שבין מחסום זעתרה לצומת דומא, מה שמעמיד אותו במרכז ההתמקדות של המתנחלים. לאחרונה, תקיפה נוספת התרחשו בכפר, בה פלשו מתנחלים, פתחו בהתקפה על התושבים והשחיתו את רכושם. זו אינה הפעם הראשונה בה התושבים חווים אלימות כזו.

ח'אלד לטאיפה, שנולד וגדל בכפר ג'וריש, עבד כחקלאי במשך רוב שנותיו. עם השנים, חייו ושגרת משפחתו השתנו מקצה לקצה, ולילותיהם הפכו לכאב מתמשך. "בלילה שמענו רעשים של שבירת חפצים. כשהתעוררנו, גילינו כי כשלושים מתנחלים פולשים לביתנו, רוגמים אותו באבנים. הילדים שלי קמו בבהלה מהמיטה והיו עדים להתקפה המפחידה."

ח'אלד מציין את תחושת החרדה המתמשכת והבלתי נסבלת שמלווה אותו ואת משפחתו. "בני רידא, בן שמונה, לא מצליח לישון לאורך הלילה, סובל מהתקפי חרדה. כך גם בתי ח'ולוד, בת החמש, שחוששת במיוחד מהמתנחלים. אתמול היא שאלה אותי: 'אבא, האם המתנחל יכול להרוג אותי?'. הפחד הזה, שנזרע בלבם של ילדים פלסטינים, לא רק שלא עובר, אלא מתעצם עם הזמן, ומתפשט כמו אש בשדה קוצים."

בני המשפחה מרגישים כלואים בתוך ביתם, חסרי יכולת לחיות חיים נורמליים. "ח'ולוד אהבה לצייר בחצר הבית בשעת השקיעה, כשהיא ואחיה שיחקו יחד. עכשיו, נאלצנו לוותר על הרגעים הללו ומנעו מהם לשחק בחוץ. אני ואשתי לא מצליחים לענות על השאלה הפשוטה והכואבת: 'למה אי אפשר לשחק בחוץ?'. מצד אחד, אנו רוצים להימנע מהפחדה מיותרת, שלא להטיל עליהם פרנויה חסרת בסיס. מצד שני, אין לנו תשובות משכנעות, ואיננו רוצים לשקר להם או ליצור מציאות מדומיינת."

הכאב והתסכול מעיקים על תפקודו כאבא: "אני לא מכחיש שאני חש כאב עצום כאבא. גם אשתי חולקת איתי אותה תחושה. אנחנו מרגישים חסרי אונים ובלתי כשירים להעניק לילדינו מטרייה של ביטחון. אנחנו לא מסוגלים להרשות לילדים לשחק בחצר ביתם, שהם התרגלו לשחק בה לפני גל התקיפות המטורף הנוכחי של המתנחלים".

אובדן הפרנסה בצל האלימות

ההשפעה של תקיפות המתנחלים על פלסטינים בשטחים הכבושים חורגת מעבר לפגיעות הפיזיות ולתחושת חוסר הביטחון האישי. מעבר להרס הנפשי והפיזי, נגרם גם נזק כלכלי חמור, שכן לעיתים קרובות נמנע מהתושבים להגיע לעבודותיהם. כפי שמתאר ח'אלד: "המתנחלים מנעו ממני את הגישה למקום עבודתי בבקעת הירדן, ובכך איבדתי את מקור פרנסתי. כיום משפחתנו תלוית בסיוע חיצוני, אחרי שעד אז היינו עצמאים ויצרניים. אני ואשתי מוצאים את עצמנו מרגיעים את הילדים, אך תחושת חוסר האונים פוגעת גם בנו – איננו מצליחים להבטיח את ביטחוננו האישי. גם אנחנו פוחדים. הלילות הפכו למוקד של חרדה בלתי פוסקת!"

התקפות המתנחלים אינן מוגבלות לכפר ג'וריש בלבד. גם כפרים נוספים בצפון הגדה, כמו דומא ועקרבה, נחשפים להתקפות חוזרות ונשנות, שהופכות את החיים תחת הכיבוש למאבק יומיומי שמסכף את המהלך התקני של הקיום האנושי.

לפי דבריו של ראיד אבו ג'אמוס, ראש המועצה המקומית ג'וריש, "בשלב מאוחר של הלילה, יותר מעשרה מתנחלים תקפו את בתיהם של תושבי הכפר. הם השחיתו חווה של אחד מהם, רימזו את הבתים באבנים, ושברו חלונות ומכוניות". אבו ג'אמוס מציין את השינוי הדרמטי במציאות החיים בכפרים בצפון הגדה המערבית, שמחייב את המקומיים להקים רשתות ביטחוניות ותקשורתיות, שלא היו קיימות לפני כן. לדבריו: "התקפות אלו הן תקדים; הכפר כבר אינו מקום בטוח, וכולנו מרגישים שהעתיד שלנו נמצא תחת איום של 'תוכנית העקירה מרצון'. כל תקיפה כזו רק מחזקת את הנחישות שלנו להחזיק באדמתנו, להגן עליה ולנגד את ההתוקפנות. בעקבות ההתקפות החוזרות, פיתחנו רשת תקשורת בין הכפרים הסמוכים כדי להבטיח את ביטחון התושבים. ברגע שישנה תקיפה, אנחנו שולחים הודעות בווטסאפ, כך שנוכל להתריע ולסייע אחד לשני. נאלצנו להוסיף אמצעי ביטחון לשמירה על בתינו ונכסינו, עם המשאבים המועטים העומדים לרשותנו. תחושת הסכנה באזור הגיעה לרמות שלא הכרנו קודם. המתנחלים הללו הפכו את חיינו לגיהינום".

מחצי שעה עד שלוש שעות בגלל המחסום

אם אלימות המתנחלים אינה מספקת, תושבי צפון הגדה המערבית ניצבים בפני איום נוסף – זה של החיילים הישראלים. הצבא הישראלי חסם מספר דרכים משנה בצורת תלוליות עפר בסמוך למחסום, שנבנה בכניסה לכפר. דרכים אלו שימשו את התושבים כחלופה כאשר המחסום היה סגור, ועתה, חסימתם מאלצת את התושבים לסטות מהדרך הרגילה. צעד זה לא רק שגוזל זמן יקר, אלא גם מעיק על שגרת חייהם. במציאות הנוכחית, הנסיעה לכפר סמוך נמשכת לפחות שלוש שעות, דרך מלאה במהמורות ובמכשולים, בעוד שבעבר המסע היה אורך חצי שעה בלבד. המכשולים החדשים, כמו גם המחסומים, לא רק משבשים את דרכי הגישה, אלא גם מטילים לחץ פסיכולוגי חמור על העוברים דרכם. חיילים, תוך התעמרות בעוברים, מבצעים חיפושים משפילים בגופם. סצנות אלו תועדו במצלמות פעמים רבות, והן הפכו לחלק מהשגרה היומיומית ב־900 מחסומים המפוזרים ברחבי הגדה המערבית. מאז ה־7 באוקטובר, מספר המחסומים גדל באופן משמעותי. בעוד שבעבר המחסומים היו עשויים משערי ברזל ובטונדות, הצבא עובר כיום להציב סוללות עפר, שמטרתן להקשות עוד יותר על התנועה בין הכפרים.

התחושה הכללית בקרב התושבים הפלסטינים היא שהצבא הישראלי מתנהג כלפיהם מתוך עוינות, מעניש אותם באופן קולקטיבי, ומייצר עבורם מציאות חיים בלתי אפשרית. רבים מהם מדווחים על תחושת עליונות מצד הישראלים, תחושה של אדנות קשה שאי אפשר להתרגל אליה. מתנחלים וחיילים נוכחים על אדמות פלסטיניות ומאיימים בנשק, כשהפלסטינים מודעים היטב לכך שברוב המקרים, לא תהיה כל בעיה לפתוח באש ולהשיב את חייהם לרסיסים ברגע אחד. הוראות המתנחלים והצבא לעיתים קרובות חסרות הגיון, והפלסטינים מודעים לכך שכל סירוב להישמע להן עלול לסכן את חייהם, או לפחות להעמיד אותם בפני סיכון ממשי של פברוק אשמה ביטחונית נגדם – כמו איום על חיי החיילים, כלשונם.

פאטמה ברקאוי:  עיתונאית ומנהלת מחלקת החדשות ברדיו בסמה