כרוניקה של הפקרה, פאטמה חיג'אזי איבדה את כף רגלה, אחרים איבדו את חייהם

ביום חמישי, ה-24 באוקטובר 2024, נשמעה אזעקה ברחבי טמרה. לא חלפו אלא שניות אחדות, ובפיצוץ אדיר שזעזע את העיר, הפך שקט הרחוב לצעקות אימה. עדי ראייה סיפרו כי רעש הפיצוץ הקדים את סיום האזעקה, ובמהרה נשמעו קולות פניהם המיואשים של תושבי המקום. טיל אחד פגע בלב שכונה הומה, בשטח הפתוח שבין הבתים, סמוך לחניון רכבים. הוא הותיר אחריו הרס נרחב, פצועים רבים, ובהלה עצומה. בין הנפגעים הייתה פאטמה חיג'אזי, שאיבדה את כף רגלה.

המוני תושבים התאספו בכניסה לשכונה, ביניהם אני, כעיתונאית שטח. ניידות משטרה, כוחות הצלה וצוותי רפואה מילאו את הרחוב. מראות ההרס היו קשים ומזעזעים: מכוניות חרוכות, מרפסות בתים שהתמוטטו תחת הדף הפיצוץ, רסיסים פזורים לכל עבר. עם זאת, המראה שנחרת בזיכרון יותר מכול היה ביתה של פאטמה, שנראה כמוקד אסון. פתח הבית היה חרוך, זכוכיות מנופצות כיסו את הרצפה, ודם שטף את החדר, כנהר איתן שלא ניתן לעצור.

פתאום נכנס לבית גבר צעיר, מתנשף, עיניו טרוטות מדאגה – בנה של פאטמה. הוא מיהר להגיע מששמע את הבשורה המרה. בני המשפחה ניסו להרגיע אותו, מלמלו מילים מנחמות, אך האמת הייתה אחרת: שום דבר לא היה בסדר. המציאות בבית חיג'אזי השתנתה לעד.

שלושה חודשים חלפו. חזרתי לפגוש את פאטמה. ביתה עדיין היה בעיצומם של שיפוצים, שיכשירו אותו כדי שיתאים למצבה החדש. פגשתי אותה בבית קרוביה מוקפת באחיותיה ובבנותיה. הן החזיקו אותה, תמכו בה, כמו עמודי תמך אנושיים.

"לא יהיה לך יותר נוח לשבת על כיסא הגלגלים?" שאלתי בעדינות ובזהירות. היא היססה לרגע, ביקשה עזרה והתיישבה. מחשבותיה נדדו אחורה בזמן, אל אותו יום ארור.

"הייתי במכונית ליד הבית. בדיוק התכוונתי להסיע את הבן שלי לעבודה", היא סיפרה בקול שקול, "פתאום נשמעה אזעקה, וכמעט מיד אחריה – פיצוץ אדיר. הכול קרה כל כך מהר. נפלתי לרצפה, ניסיתי לזחול, למצוא מחסה. ברכב ממול היה צעיר נוסף – ניסיתי לקרוא לו, אך קולי נאלם מההלם. לא יכולתי לעמוד, לא הבנתי למה. ניסיתי שוב – ושוב קרסתי. בתי עמדה מולי, צועקת באימה. היא רצה אליי. ביקשתי ממנה לגרור אותי משם, כי ידעתי שאני לא מסוגלת לזוז לבד. רק אז הורדתי את העיניים למטה – וברגע ההוא הבנתי. כף הרגל שלי איננה".

היא עצרה. נשמה עמוק. "לא צעקתי, לא בכיתי," אמרה, "רק רציתי לצאת משם, להתרחק מהאש. העיקר שאנחנו בחיים".

על אף הכאב הנורא הצליחה פאטמה לשמור על קור רוח. השכנים מיהרו לסייע. אחת האחיות בשכונה העניקה לה טיפול ראשוני, עצרה את הדימום. אחרים ניסו לכבות את האש באמצעים מאולתרים. הפעולה המהירה שלהם הייתה קריטית להישרדות הפצועים, עד שהגיעו צוותי ההצלה.

פאטמה עצרה את שטף הדיבור. לרגע היא ניסתה למצוא מילים, ואז התפרצה בבכי. לא יכלה להמשיך, לא יכלה לחזור שוב לרגעים שבהם חשבה שזה סופה. משנרגעה היא סיפרה, שבשום שלב לא נשברה והתמסרה לתחושת המסכנות, אלא קיבלה את גורלה בהשלמה וצעדה אל דרך השיקום, בידיעה שאין לה ברירה אחרת. אבל בליבה בערו שאלות חסרות תשובה: "למה? לשם מה? מדוע איבדתי את רגלי? למה ביתי חרב? למה נטבחים אלפים? איזו תכלית יש למלחמה הזאת, שבה דם נשפך לשווא, והחיים נגדעים באפס יד?"

ועכשיו, כשנשמעו ההכרזות על הפסקת אש, חזרו החיים למסלולם – אך לא עבור הנופלים, לא עבור הנפגעים. אין תשובה לכאב, ואין נחמה לפגיעה ולאובדן. כאלו שגורלם נחרץ בן-רגע נותרו כזיכרון, שהולך ומתעמעם בעשן השריפות. אין ערבויות שהמלחמה לא תשוב. אין ביטחון ומיגון עבור התושבים הערבים.

הערים הערביות חשופות ללא הגנה

הערים הערביות בישראל, כמו טמרה, נותרות חשופות לחלוטין לאיומים ביטחוניים, כשהן סובלות מחוסר מיגון והגנה בסיסיים. בעיצומה של הלחימה, המקרה שבו טיל פוגע בשכונת מגורים, תוך שניות ספורות מרגע הישמע האזעקה, מעלה שורת שאלות קריטיות על האפליה המבנית הקיימת בין אזרחי המדינה הערבים לאזרחיה היהודים. בעוד שבערים יהודיות ברחבי הארץ הותקנו אמצעי מיגון מתקדמים כמו מערכת "כיפת ברזל", מקלטים ציבוריים ומרחבים מוגנים בכל מבנה, הערים הערביות נותרות כמעט חסרות כל הגנה, דבר שמצביע על אובדן השקעות מצד המדינה בביטחונם של תושביהן הערבים.

הפער במיגון בין הערים היהודיות לערביות אינו רק בעיה טכנית, אלא הוא מבטא מציאות חברתית וכלכלית מעמיקה יותר, שבה האזרח הערבי אינו זוכה לאותם משאבים והגנות שמגיעים לאזרח היהודי. בעוד שבערים יהודיות, כל מבנה ציבורי ופרטי מצויד במקלטים ובמערכות הגנה אחרות, בערים הערביות האמצעים הללו אינם קיימים, או קיימים ברמה מינימלית מאוד. במקרים רבים, מקלטים קיימים רק באזורים מסוימים או לא קיימים כלל, דבר שמחייב את התושבים להסתמך על מזלם במקום על אמצעי הגנה בסיסיים.

ההשלכות של פער זה אינן רק טכניות אלא גם אנושיות וקטלניות. בעיצומה של הלחימה, שבעה מבני החברה הערבית שילמו בחייהם, ביניהם המחנכת ספאא אלקט משפרעם, שנהרגה מפגיעת טיל ישירה למרות שהיא הייתה בתוך המקלט בבית. המקרה של אלקט מדגיש את עוצמת האבסורד שבמצב: אישה, שהייתה במקלט – המקום שבו נועדה להיות מוגנת – לא שרדה את הפגיעה. זהו מצב של חוסר שוויון קיצוני, שבו חיי האדם הערבי אינם מקבלים את אותה ההגנה שהאדם היהודי מקבל, גם לא במצבי חירום ובזמן מלחמה.

הפער במיגון יוצר תחושת חוסר אונים קשה בקרב האזרחים הערבים, שמרגישים שהם ננטשו על ידי המדינה, וכי חייהם אינם שווים באותו ערך כמו חיי האזרחים היהודיים. תחושת העוול אינה מוגבלת רק למישור הביטחוני; היא חורגת אל תחומים נוספים כמו חינוך, תשתיות ורווחה, ומחמירה את תחושת הניכור וההזנחה שמלווה את החברה הערבית כבר שנים רבות.

מצב זה לא רק שפוגע באזרחים הערבים במהלך הלחימה, אלא גם מערער את האמון במוסדות המדינה. כאשר אזרחים ערבים מוצאים את עצמם חשופים לאיומים קיומיים, בעוד שהמדינה משקיעה את מרבית מאמציה במיגון של הערים היהודיות, מתעוררת שאלה קשה לגבי צדקתה של המדיניות הזאת והאם היא מבטאת אכן את ערכי השוויון וההגינות שעליהם מושתתת החברה הישראלית.

19 שנים של התראות ושום דבר לא השתנה

פאטמה, כמו רבים אחרים שנפגעו ישירות מהלחימה, נושאת בליבה תהיות קשות על צדקת הדרך, על גורל החיים ועל המחיר הכבד שמשלמים חפים מפשע. היא, כמו רבים אחרים בארץ, מבקשת ביטחון ויציבות לשני העמים, אך חוזה כיצד מציאות חייה מתפוררת תחת קולות המלחמה, המתעצמים דווקא תחת הנהגה ימנית קיצונית, המוּנעת מהיגיון כוחני, יותר מאשר ממדיניות זהירה ואחראית. בתוך כל זה הצרכים הבסיסיים ביותר של החברה הערבית נזנחים פעם אחר פעם – לא כעניין מקרי, אלא כהזנחה מערכתית מתמשכת.

אך האסון הזה אינו מקרה בודד ואינו הפתעה. ההזנחה של הערים ושל הכפרים הערביים אינה חדשה. במשך שנים ארוכות דוחות מבקר המדינה התריעו מפני מצבם העגום של יישובי הצפון, חוסר המיגון המסוכן שלהם והיעדר ההיערכות לאפשרות של מלחמה – כל זאת בעקבות הלקחים ממלחמת לבנון השנייה בשנת 2006. אך בפועל, דבר לא השתנה. למרות האזהרות, למרות ההבטחות, כשהגיע הרגע המכריע, שוב מצאו עצמם התושבים הערביים חסרי מגן.

פאטמה, אישה פשוטה, עקרת בית שכל חלומה היה לחיות חיים שלווים עם משפחתה, מעולם לא שיערה שכך יתהפך עולמה. הרגע שבו נחתה הרקטה בשכונתה וגדעה את כף רגלה, היה רגע של זעזוע מוחלט, שעדיין אינה מסוגלת להבינו. היא, כמו יתר פצועי המלחמה, נושאת על גופה ובנפשה את ההשלכות הקשות של מדיניות ההפקרה. היא אינה לבדה – היא חלק מקהילה שלמה, שחיה בצילה של מערכת, שאינה רואה בהם שווי זכויות ואינה מקצה להם את אותם המשאבים המוענקים לערים יהודיות.

אך חרף הכאב והתסכול פאטמה ממשיכה להחזיק בתקווה, תקווה להפסקת המלחמה, להפסקת ההפקרות, לפיוס ולשלום אמת. תקווה לעתיד שבו לא תהיה אם קטועה ונכה בשל רשלנות של המדינה, שבו לא ימשיך דמם של אזרחים להישפך מתוך אזלת יד של שלטון, שמסרב לקחת אחריות על כלל אזרחיו. במציאות שבה קולות המלחמה וההסתה רק הולכים וגוברים, והחברה הערבית ממשיכה להיות שק החבטות של הפוליטיקה הישראלית, שאלתה של פאטמה מהדהדת: 'עד מתי?'

ביאן חוג׳יראת : עיתונאית וכתבת בערוץ מוסאווא