הייתי מסיים יום עבודה במפעל, ואז יוצא להפגין נגדו

בשנות השבעים המוקדמות החלו לקום בנגב המפעלים הראשונים כ-20 קילומטרים מדרום לבאר שבע, סמוך לכביש 40, באזור שעתיד להיקרא רמת חובב. הקמת מועצה תעשייתית בפריפריה עשויה להישמע כמהלך חשוב וחיוני, אך היא כמעט תמיד נושאת עימה בעיות. רמת חובב הוקמה במרחק של כ-4 קילומטרים בלבד מהכפר הבלתי מוכר ואדי אל-נעם, וממפעליה נפלטים חומרים רעילים ומסרטנים — דבר שלא הפריע למדינה. סביב המפעלים ואי-ההכרה בכפר התגבש מאבק פוליטי ומשפטי: מצד אחד, מדיניות המדינה והשלכות חוסר ההכרה, כולל ניסיונות לכפות על התושבים מעבר לשגב שלום; מצד שני, הזיהום התעשייתי והשפעותיו הקשות על בריאות הקהילה והסביבה.

רקע על ואדי אל-נעם

ואדי אל-נעם הוא הכפר הבדואי הבלתי מוכר הגדול ביותר בנגב, ובו חיים כ-13,000 תושבים, רובם עקורי פנים. לאחר הנכבה ב-1948 והקמת מדינת ישראל הגיעו לאזור קהילות בדואיות, ובסוף שנות החמישים הכפר החל להתגבש. תושביו נמנים עם קהילות שנעקרו מאדמותיהן ההיסטוריות ואולצו לעבור למרכזים עירוניים או לכפרים בלתי מוכרים, כמו ואדי אל-נעם. כך נוצר מצב שבו לרוב התושבים אין תביעות בעלות מוכרות על הקרקע.

בדומה לכפרים לא מוכרים אחרים, חיי היומיום בואדי אל-נעם רצופים קשיים: ללא תשתיות חשמל מסופקות על ידי המדינה, ללא רחובות מתוכננים וללא שירותים ציבוריים בסיסיים. התושבים נאבקים עם דיור לקוי, עם גישה מוגבלת לחינוך ועם הזדמנויות כלכליות מצומצמות. למרות זאת, הקהילה הפגינה חוסן יוצא דופן, שימרה את מורשתה התרבותית והתנגדה לניסיונות העקירה. במסגרת המאבק לצדק הוקמה בכפר מרפאה בעקבות עתירה לבג"ץ.

אולם הכפר, כמו רבים אחרים, נותר מחוץ למפות הרשמיות של המדינה ומוגדר כ"שטח פתוח" בשל היעדר הכרה רשמית. כתוצאה מכך, בתחילת שנות ה-70 החל הנוף סביב ואדי אל-נעם להשתנות באופן דרמטי: תוכנית נאות חובב, מועצה תעשייתית מקומית, יצאה לדרך והובילה להקמת אזור תעשייה כימית עצום במרחק של כ-4 קילומטרים בלבד מהכפר. אזור זה הפך למוקד תעשייתי ולמקום הטמנת פסולת רעילה. עם התרחבות המפעלים בנאות חובב גברו החששות הסביבתיים: השלכת פסולת כימית, פליטות גזים וזיהום קרקע ומים הפכו לאיומים ממשיים על הסביבה ועל הקהילות הסמוכות.

רקע על המפעלים

הקמת "האתר הלאומי לפסולת רעילה" ברמת חובב בשנת 1980 הוסיפה נדבך נוסף למערכת הסבוכה של פיתוחים תעשייתיים באזור, והפכה את המקום למוקד מרכזי לטיפול בחומרים מסוכנים מכל רחבי הארץ. עם השנים האזור הפך לזירת חיכוך בין אינטרסים של פיתוח תעשייתי לבין שיקולי בריאות הציבור.

בשנת 2002, בעקבות זיהוי סכנות בריאותיות חמורות, פינה הצבא את מחנה מנוס, שנמצא כ-2 קילומטרים צפונית למפעלים, והטיל איסור על לינת חיילים בשטח האש הסמוך. בנוסף לכך, זמן השהייה של כוחות הצבא המתאמנים באזור הוגבל משמעותית מחשש לחשיפה לזיהום.

בשנת 2004 נערך סקר אפידמיולוגי לבדיקת השפעות הזיהום על בריאות התושבים. הממצאים הצביעו על סיכון מוגבר למחלות בדרכי הנשימה, על עלייה באשפוזים חוזרים עקב כך, וכן על ריבוי מומים מולדים. בנוסף לכך, נמצא קשר בין מגורים בסמוך לאתר רמת חובב לבין שיעורי תמותה קדם-לידתית גבוהים מהממוצע, במיוחד בקרב האוכלוסייה הבדואית. לעומת זאת, בקרב האוכלוסייה היהודית באזור לא נמצאו תוצאות דומות – נתון המדגיש את ההשפעה הבלתי מידתית של הזיהום על הקהילות הבדואיות, אשר חיות בצמידות לאתר.

בין השנים 2000-1997 נרשמו בבית החולים סורוקה 6,373 פניות עקב קשיי נשימה ו-1,869 פניות בעקבות שיעול מתמשך. בקרב נשים בדואיות המתגוררות באזור תועדה עלייה חדה במספר הפניות בשל בעיות נשימה. נוסף על כך, בין השנים 1999-1995 אושפזו 6,526 בני אדם עקב מחלות במערכת הנשימה, ו-5,216 נוספים בשל בעיות במערכת כלי הדם.

הסקר האפידמיולוגי שנערך באזור קבע, כי תושבי רמת חובב וסביבתה חשופים לסיכון בריאותי משמעותי. נוסף על כך, שחרור נוזלים תעשייתיים לנחלים הסמוכים, בהם נחל באר שבע ונחל הבשור, הוביל לזיהום חמור של מקורות המים בחומרים כימיים רעילים ובמתכות כבדות – זיהום המסכן הן את בריאות הציבור והן את המערכות האקולוגיות המקומיות. לצד זאת, זיהום הקרקע, שנגרם מהפעילות הממושכת של מפעלי הכימיה באזור, עלול לפגוע בפריון החקלאות ולפגוע באיכות מי התהום – מרכיבים חיוניים לקיומה של הקהילה המקומית.

הניהול הלקוי של החומרים המסוכנים ושל שיירי הנוזלים התעשייתיים מציב את האזור בפני סיכון סביבתי גבוה, דבר שמחייב תשומת לב דחופה וצעדים תקניים כדי להימנע מהשלכות חמורות נוספות על הבריאות ועל הסביבה.

הכל פוליטי

המחלות הנגרמות מההידרדרות הסביבתית בכפר הבלתי מוכר ואדי אל-נעם, אינן רק טרגדיות אישיות, אלא עדות לאלימות ממסדית רחבה. כשערבי-בדואי מוואדי אל-נעם חולה עקב אוויר מזוהם או מים רעילים, גופו הופך לזירה שבה מתבטאת האלימות המערכתית.

"נתקלנו בבעיות רבות בגלל הריחות הבלתי נסבלים, שעלו מהמפעלים בלילות", מספר יוסף זיאדין, חבר הוועד המקומי. הוא עצמו חווה רגע דרמטי בזמן שישן בביתו: "יום אחד, לפני כ-20 שנה, התעוררתי עם עלות השחר, ולמשך כמה דקות לא יכולתי לנשום או לזוז". לדבריו, התקרית נגרמה ככל הנראה עקב דליפת חומרים רעילים ממפעל סמוך, שלא טופלה כראוי. "כמה אנשים פחדו? כולם פחדו", הוא מסכם.

האימה והמחלות אינן תוצאה של נסיבות אקראיות – הן נובעות ישירות מהחלטות פוליטיות, שבמסגרתן המדינה בחרה להקים אזורי תעשייה לצד בתי התושבים. כל חלקיק אוויר מורעל מזכיר, שבישראל מחלות של פלסטינים אינן עניין פרטי, אלא עניין פוליטי.

אנשים נוטים לתפוס מחלות כגורל אישי, כעניין ביולוגי גרידא, אבל עבור תושבי ואדי אל-נעם המציאות שונה לחלוטין. ההחלטה להקים את רמת חובב ארבעה קילומטרים בלבד מהכפר לא הייתה יד המקרה – היא הייתה החלטה פוליטית, ולכן גם המחלות בואדי אל-נעם הן פוליטיות.

התושבים אינם רק נפגעים סביבתיים – הם שבויים של המדינה ושל תאגידי הענק, אלה שמכתיבים מי יישאר בריא ומי יחלה. זו אינה תופעה חדשה בעולם. משטרים שהופכים רגשות, אינטימיות ומחלות לכלים פוליטיים, הם לא זיכרון רחוק – הם הווה מתמשך. זהו המשך ישיר של קפיטליזם אתני ושל קולוניאליזם, של תקופות שנדמה לנו לעיתים כי חלפו, אך הן עדיין כאן. תמיד היו כאן.

במציאות שבה משטרים מחליטים אילו קהילות יזכו לנשום אוויר נקי ואילו יורעלו, מי ישתה מים בטוחים ומי יורעל במתכות כבדות – המחלה היא לא רק מחלה, היא כתב אישום.

בצורה האירונית ביותר, תאגידים כאלה לא רק מזהמים את סביבת חייהם של התושבים, אלא גם מנצלים את כוח העבודה שלהם ואת הצורך הבסיסי שלהם בפרנסה. נג'יב אבו-בניה, אחד הפעילים הבולטים במאבק נגד הזיהום, מכיר את המצב הזה מקרוב – הוא עצמו עבד באחד המפעלים:

"העבודה בתוך המפעל היא עולם אחר לגמרי מהמציאות שבחוץ. יש משכורת קבועה, מחלקים מסכות, מבצעים בדיקות בריאות שנתיות, יש תחושה של סדר ושל נהלים. אבל מבחינת העובדים אתה רק פועל פשוט, בלי שום קשר אמיתי להנהלה או למקבלי ההחלטות. אתה אף פעם לא רואה את המנהל או את הפקידים. הייתי מסיים יום עבודה במפעל, ואז יוצא להפגין נגדו".

המדינה הופכת את הכפר לזירה של מאבק פוליטי. הבתים, מגרשי המשחקים ובית הספר אינם רק מרחבים יומיומיים – הם הופכים לשדה קרב על עצם הזכות לחיים. כאנשים שהודרו ממשאביהם ונכפתה עליהם אורח חיים מודרני, תושבי ואדי אל-נעם מוצאים את עצמם שקופים יותר מאי פעם. נוכחותם נמחקת, ממש כמו האוויר הרעיל שמקיף אותם – אוויר שהוחלף בהדרגה באוויר קולוניאלי, מאז שנבנו המפעלים והתעשיות סביבם.

כאשר רעלים חודרים לריאותיהם, לזרם הדם ולתאים בגופם, מתמוסס גם הגבול בינם לבין סביבתם. זה אינו רק תוצר לוואי של אלימות סביבתית, זו תוצאה של עשורים של עקירה כפויה, שבהם המדינה גירשה את הערבים-הבדואים של פלסטין מנוף אחד לאחר, מנסה לנתק אותם מבתיהם ומאדמותיהם. כשהגבול בין הגוף לבין הסביבה מיטשטש, הפלישה הפיזית הופכת למעשה פוליטי של מחיקה, שמתרחשת לא רק על הקרקע, אלא גם בתוך הגוף עצמו.

במשך יותר מ-75 שנה המשטר הקולוניאלי הישראלי השתמש בגופות פלסטיניות כמופע – כלי לשליטה, ללוחמה. ובכל זאת, יש רגעים שבהם אני מוצא כוח דווקא בנראות הזו. קשה לדמיין שגוף שנחשף לאלימות, יכול להשיב מלחמה, אבל גוף חולה יכול לפרוץ את מעגל השתיקה. הוא מאלץ אנשים להביט בו, להכיר במציאותו.

כשאנשי ואדי אל-נעם דיברו נגד האלימות של המדינה, הם משכו את מה שניסו להעלים והציבו אותו באור. הכאב שלהם – הכאב שלי – הפך לכוח, לדבר שאי אפשר להתעלם ממנו עוד.

אני תוהה אם קהילות ילידיות אחרות מזהות את עצמן במאבק של ואדי אל-נעם. הכאב שלהם, הגוף הדואב, אינם רק ייסורים פרטיים, הם חלק מסיפור רחב יותר של קולוניזציה עולמית ושלוחות של אימפריות היסטוריות. גוף חולה יכול להפוך לכלי התנגדות, דרך לערער את ההיעלמות, שכוח הכיבוש מנסה לכפות.

סלימאן אלתיהי | רכז תחום חברה פלסטינית ופריפריה גיאוגרפית בישראל בארגון רופאים לזכויות אדם