חמישה שלבים לרודנות

רצח העם והטיהור האתני בעזה ממשיך להתרחש לעיני כל, בעוד העולם עומד מהצד ושותק. כמי שחי בתוך החברה הישראלית ודובר את שפתה, אתה שואל את עצמך: איך ייתכן?! איך בני אדם מסוגלים לעשות את זה? אנשים "רגילים", "נורמליים", שקמים בבוקר לעבודה, שאוהבים את משפחתם, שיש להם אחים ואחיות, ילדים, ושרואים בעצמם נאורים, חושבים, ביקורתיים.

המונח "פשעים נגד האנושות" עוצב לראשונה באופן רשמי לאחר מלחמת העולם השנייה במסגרת משפטי נירנברג (1945–1946), שבהם נשפטו מנהיגי הרייך השלישי על פשעיהם. לימים, עם כינונה של אמנת רומא (1998), נקבעה לראשונה רשימה סדורה של מעשים, המהווים פשעים נגד האנושות. בין אלה נמנים: אפרטהייד, עינויים, השמדה – לרבות מניעת גישה למזון ולתרופות – גירוש או העברה בכפייה של אוכלוסייה, כליאה או שלילת חירות חמורה בניגוד לדין הבינלאומי ועוד.

במהלך מאה השנים האחרונות חווה העולם שורת זוועות בלתי נתפסות: רצח העם הארמני, שבמהלכו נטבחו וגורשו למעלה ממיליון בני אדם; השואה, שגבתה את חייהם של מיליוני יהודים ואחרים; רצח העם ברואנדה; הטבח בבוסניה – ורשימה זו, למרבה הזעזוע, אינה סופית.

בכל פעם שבה מתרחש טבח בהיקף שכזה, עולה מחדש אותה שאלה מציקה: איך בני אדם "נורמליים" מסוגלים לקחת חלק בזוועות כאלה? כיצד הם מצליחים להצדיק את המעשים? לשתוק? לא להתקומם?

כדי להתמודד עם השאלה הקשה הזאת — איך אנשים רגילים משתפים פעולה עם דיכוי, אלימות ואף רצח עם — הפיק ה-BBC בשנת 2001 את הסרט הדוקומנטרי "חמישה צעדים לרודנות" (Five Steps to Tyranny). הסרט פורש את התהליך הפסיכולוגי והחברתי, שבאמצעותו מתרחש הבלתי ייאמן. באמצעות שילוב בין ניסויים פסיכולוגיים ידועים, תיעוד היסטורי וראיונות עם מומחים מציג הסרט כיצד דינמיקות של סמכות, קונפורמיות והדרה מניעות יחידים — ולאורך זמן גם קהילות שלמות — לנטוש את המצפון, להצדיק אלימות ואף לקחת חלק בפשעים נגד האנושות. זה אינו סרט על היסטוריה רחוקה, אלא מראה חדה שמציבה בפנינו תהליכים שמתרחשים כאן ועכשיו.

המסלול אל האכזריות הקולקטיבית

הסרט מתאר חמישה שלבים הדרגתיים, שבאמצעותם יכולים יחידים, קבוצות או מדינות שלמות להידרדר אל תוך דיכוי, התקרנפות ואכזריות.

השלב הראשון הוא "אנחנו והם" – הבחנה מכוונת בין קבוצות, שבמסגרתה קבוצה אחת מוצגת כעליונה, והאחרת כנחותה, מאיימת או בלתי אנושית. זהו הבסיס לכל דה-הומניזציה. הסרט מזכיר את התעמולה הנאצית, את ההסתה ברצח העם ברואנדה ואת המלחמות האתניות ביוגוסלביה כמשל.

השלב השני הוא ציות להוראות – חקירה של האופן שבו אנשים מצייתים לסמכות, גם כשהפקודות עומדות בניגוד למצפונם. הסרט נשען כאן על ניסוי מילגרם, על "ניסוי הרכבת" ועל עדויות ממערכות טוטליטריות כדי להראות עד כמה מהר מתמוססת היכולת לסרב.

במסגרת ניסוי חברתי שנקרא "ניסוי העובד ברכבת", אדם לבוש במדי רכבת רשמיים ניגש לנוסעים ומבקש מהם לעבור מקום – בלי כל סיבה מוצדקת. התגובות מדהימות בפשטותן: כמעט כולם מצייתים באופן אוטומטי, מבלי לערער, לשאול או להתנגד.

הניסוי, שתועד במצלמות נסתרות, חושף עד כמה עוצמתית יכולה להיות דמות סמכותית – גם כשאין מאחוריה כוח ממשי או היגיון. בדיוק כמו בניסוי מילגרם הוא ממחיש את הנטייה האנושית לציית להוראות, שמגיעות ממי שנתפס כאחראי, גם אם אותן הוראות חסרות הצדקה מוסרית או רציונלית.

בניסוי מפורסם אחר, של סטנלי מילגרם משנות ה-60, משתתפים שיחקו את תפקיד "המורה" והתבקשו להעניש "תלמיד" – שחקן סמוי – באמצעות שוקים חשמליים בעוצמה הולכת וגדלה, בכל פעם שטעה בתשובתו. המטרה הייתה לבדוק עד כמה אנשים מוכנים לציית לסמכות, גם כשהדבר כרוך בפגיעה באדם אחר. הסרט משחזר את הניסוי המצמרר ומראה כיצד רוב המשתתפים המשיכו להפעיל שוקים חשמליים, כביכול, גם כאשר ה"תלמיד" התחנן, צעק וביקש להפסיק. הניסוי ממחיש באופן חריף את עקרון "הציות העיוור" ואת הדרך שבה אנשים רגילים, אפילו הגונים, עלולים להפוך לכלים בידי סמכות, אם לא יעצרו לשאול שאלות.

השלב השלישי הוא פגיעה ב"הם"- שלב שבו הקבוצה המסומנת כ"אחרת" עוברת דה-הומניזציה, מה שמאפשר פגיעה פיזית או מוסרית בה. דוגמאות לכך כוללות את הניסויים הפסיכולוגיים כמו ניסוי כלא סטנפורד, וכן תקריות כמו ההתעללות באסירים בכלא אבו גרייב. ניסוי כלא סטנפורד, למשל, היה אחד מהניסויים הפסיכולוגיים המפורסמים והמצמררים בהיסטוריה. הניסוי נערך בשנת 1971 בידי הפסיכולוג פיליפ זימברדו. קבוצת סטודנטים, שחולקה באקראי לתפקידי "אסירים" ו"סוהרים" בכלא מדומה, הידרדרה בתוך ימים ספורים להתנהגויות אלימות, משפילות וחסרות שליטה. ה"סוהרים" החלו לנצל את כוחם, להפעיל ענישה והשפלה ולבסוף גם אלימות ממשית כלפי ה"אסירים".

הניסוי, שתוכנן להימשך שבועיים, הופסק לאחר שישה ימים בלבד – מחשש לבריאותם הנפשית של המשתתפים.

הסרט מציג קטעים תיעודיים נדירים מהניסוי המקורי וממחיש כיצד בני אדם – כשניתנת להם סמכות מוחלטת, ללא ריסון או פיקוח – עלולים לאבד צלם אנוש. ההשפלה אינה מתפרצת בבת אחת, אלא מחלחלת בהדרגה: תחילה פקודות פשוטות, לאחר מכן ענישה משפילה, ובסוף – התעללות גלויה.

זימברדו עצמו הזהיר: "אף אחד מאיתנו לא חסין. אם התנאים הנכונים מתקיימים – כולנו עלולים להפוך למבצעים".

כפי שכתב ג'ורג' אורוול: "שפה פוליטית נועדה לגרום לשקרים להישמע אמיתיים, לרצח להיראות מכובד, ולהעניק מראית עין של יציבות לאוויר ריק".

וכפי שאמר הפסיכולוג ארווין סטאוב, שחקר מקרוב את תהליכי רצח העם: "דה-הומניזציה היא תהליך, שמאפשר לאנשים להרוג אחרים מבלי לחוש אשמה או אמפתיה".

בשלב הרביעי הסרט מציב דילמה מוסרית נוקבת: לעמוד מול הרוע או לשתוק? הוא מדגיש את תפקידם של העומדים מהצד, ומראה כיצד אדישות וחוסר תגובה לאי-צדק מאפשרים למעשי דיכוי להימשך ולהתרקם. דוגמאות מהשואה, ממשטרים מדכאים אחרים וגם מההווה – מבהירות את עוצמת הסכנה שבאי-מעש.

במהלך הסרט מוצגת הדגמה חיה של תופעת "אפקט הצופה מהצד". אדם במצוקה, פגוע באמצע הרחוב – אך אף אחד לא עוצר כדי לעזור לו. זו לא סצנה מקרית, אלא המחשה ישירה לתופעה חברתית מוכרת: ככל שיש יותר עוברי אורח, כך הסיכוי שמישהו יתערב קטן יותר. התופעה הזו, שנחקרה ונבדקה במחקרים פסיכולוגיים רבים, ממחישה את אדישותו של הציבור, כאשר הוא מצפה שמישהו אחר ינקוט בפעולה.

הסרט מציין, שנטישת האחריות המוסרית על אחרים מסוכנת בדיוק כמו פעולה רעה ישירה – כשלכולם ברור שהנכון הוא למנוע עוול, אך אף אחד לא מוכן לעשות זאת, התוצאה היא שתהליך הדיכוי נמשך. חוסר פעולה, בסופו של דבר, יוצר את אותה המהות הרעה שבמעשה האלים עצמו.

"העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו לא בגלל האנשים הרעים, אלא בגלל האנשים שאינם עושים דבר בנוגע לכך" - אלברט איינשטיין.

השמדה – השלב הסופי, שבו רדיפה ודיכוי מגיעים לשיאם במעשי טבח או בהשמדת אוכלוסיות שלמות. הסרט מביא דוגמאות היסטוריות כמו השואה, רצח העם בקמבודיה ורציחות המוניות בבוסניה וברואנדה.

"היצורים המפלצתיים קיימים, אך הם מעטים מדי בכדי להיות מסוכנים באמת. המסוכנים יותר הם האנשים הרגילים, הפקידים שמוכנים להאמין ולפעול מבלי לשאול שאלות" - פרימו לוי (ניצול שואה וסופר).

הסרט מזהיר אותנו מפני סכנות הציות העיוור, הדה-הומניזציה והפסיביות החברתית. הוא מציג כיצד תהליכים אלה אינם נחלת העבר, אלא יכולים להתרחש בכל חברה, אם אינם נבחנים באופן ביקורתי. הסרט קורא לצופים להפעיל חשיבה עצמאית, לערער על סמכות לא מוצדקת ולפעול נגד עוולות, לפני שהן הופכות לרודנות של ממש.

הסרט הופק בשנת 2001, אך המילים הללו נשמעות היום, בשנת 2025, כאילו נאמרו אתמול. בעיצומו של תהליך רצח העם המתבצע בעזה, בעידן שבו הכול מצולם ומשודר, נשאלת השאלה – האם האנושות באמת לא למדה דבר? השיעור ההיסטורי הזה, שהוזהרנו מפניו שוב ושוב, חוזר ומתרחש לעיני כל העולם, מבלי שהחברה האנושית הצליחה למנוע אותו.

פאדי שביטה הוא בעל תואר שני ביישוב סכסוכים ופעיל פוליטי וחברתי ומהנדס תוכנה.