"הם שללו ממני את הזכות להיות אמא" גם עוברים הם קורבנות של המלחמה חלק א'  

"זהו זיכרון מר", אמרה פאטמה ופרצה בבכי, לפני ששחזרה מחדש את זיכרונותיה המרים מאותו יום קשה, היום שבו איבדה את העובר שלה, "המתנה" הכי גדולה שהיא קיבלה, מאז שהתחתנה לפני 15 שנים. פאטמה היא בת 38, "גיל שבו אני מתחילה להתייאש מהאפשרות לעבור את כל החוויה הזו מחדש".

סיפורה של פאטמה החל כארבעה שבועות לפני המלחמה, כאשר קיבלה לראשונה את הבשורה על הריונה לאחר ניסיון הפריה חוץ גופית רביעי. פאטמה חגגה את הבשורה המשמחת עם בעלה ועם משפחתה המורחבת: "אלו היו הרגעים המאושרים בחיי. המתנו כל כך הרבה זמן לאהוּב ליבנו הקטנטן. קניתי נעלי תינוקות, אמבטיה ומגבות צבעוניות. הרגשתי שהעולם הגדול אינו יכול להכיל את שמחתי". פאטמה הרהרה בשתיקה לזמן מה, ואז המשיכה בקול רועד, "ואז באה המלחמה, ששללה ממני את הכול בבת אחת".

ביום הראשון למלחמה, בשבעה באוקטובר 2023, תושבי הגבול הצפוני של עזה היו הראשונים שעזבו את בתיהם, ובהם פאטמה. על היום הארור הזה אמרה פאטמה: "הלכנו ברגל מבית חאנון עד מחנה הפליטים ג'באליה בצפון הרצועה. צעדנו תחת הפגזה כבדה למרחק חמישה קילומטרים. כשהגעתי לבית אחי, פניי היו צהובות ורעדתי בכל הגוף. מיד לאחר מכן התחלתי להרגיש התכווצויות בבטן. לא ידעתי ולא תיארתי לעצמי, שזוהי תחילתו של האובדן הגדול בחיי".

למוחרת בבוקר התעוררה פאטמה לכאבים עזים: "ניסיתי לעמוד. ברגע שזזתי ולקחתי צעד אחד קדימה, הרגשתי שמשהו דוחף את עצמו מחוץ לגופי. מה אשמתי בכל מה שקרה? איבדתי את החלום הכי גדול שהיה לי בחיים. אני כבר לא חושבת שהחוויה הזו תחזור אי פעם. אנחנו כעת חסרי בית, ואין שום אפשרות שנתחיל טיפולים מחדש". לפי אבחנת הרופאים, הסיבה להפלה של פאטמה היא הלחץ והפניקה שחוותה, בנוסף למסע הרגלי המאומץ והמייגע, שהיא נאלצה לעשות בתנאים טראומטיים.

"העובר גווע ברעב ברחמי!"

כשמונא יאסין נאלצה לאכול קמח שהוכן משעורה, תירס ומספוא, היא הייתה בחודש השלישי להריונה. זה היה בינואר 2024. "הריתי בתקופת הרעב בצפון הרצועה. לא היה דבר לאכול! הדבר היחיד שהיה זמין למאכל, היה לחם שהכנו ממספוא". מונא סבלה מעצירות קשה. בנוסף לכך, בכל פעם שנאלצה לאכול את הלחם הבלתי אכיל הזה היא סבלה מבחילה. מטבע הדברים, לא היו בנמצא תוספי תזונה בבתי המרקחת, ובתי החולים בצפון לא יכלו לספק טיפול תומך היריון.

למרות שלמונא יש שני ילדים, הצער שהיא חשה על אובדן העובר היה קשה מנשוא: "אני מרחמת על העובר. במה הוא אשם? למה הוא נאלץ לגווע ברעב עוד לפני שנולד?!". מונא שיתפה אותי, שהטרגדיה שלה אינה אישית, וכי ישנם הרבה אנשים מסביבה שאיבדו את היקר מכול: "גם בת הדודה שלי איבדה את העובר שלה במלחמה. אחרי שמונה שנות נישואין היא נכנסה להיריון בפעם הראשונה. גם העובר שלה גווע ברעב ברחמה. גם היא סבלה מתת תזונה ולא קיבלה מייצבי היריון. היא כמעט איבדה את דעתה אחרי האובדן הנורא!". לפי מונא, בגלל היעדר תרופות וטיפול רפואי בתנאי המלחמה בת הדודה סבלה מזיהומים חמורים ברירית הרחם מיד אחרי ההפלה: "זה היה באפריל 2024. היא הפילה את העובר בחודש השני להיריון ולא הספיקה לקבל מייצבי היריון, כי הם פשוט לא היו במלאי. גם תוספי מזון ותרופות למניעת בעיות מולדות אצל התינוקות – כמו חומצה פולית – לא היו קיימים". לפי מונא, בת הדודה עדיין סובלת כיום מהטראומה שהיא עברה, ואינה יודעת אם תזכה אי פעם להיכנס להיריון.

"גזלו ממני לשמוע את המילה 'אמא'!"

בזמן ששהתה באוהל מרופט באזור אל-מוואסי ברפיח, יסמין דאוד (30) לא תיארה לעצמה, שהיא תזכה לחוות פרץ של שמחה. בחודש מאי 2024, אחרי שבע שנות נישואין וניסיון הפריה חוץ גופית כושל בעבר, הצליחה יסמין להיכנס להיריון באופן טבעי בעיצומה של המלחמה: "הרופא הפתיע אותי ואמר לי שאני זקוקה לזריקת 'הפארין' (קלקסן) באופן יומי לטיפול בקרישיות דם. לא האמנתי למשמע אוזניי! אנחנו במצב מלחמה! לא הצלחנו להשיג אפילו תרופה לשיעול, כיצד אני אשיג עכשיו את הזריקות האלה?".

יסמין הכינה את עצמה נפשית למסע חיפושים אחר הזריקות המיוחלות, כדי שתוכל לשמור על הריונה היקר. בן זוגה הסתובב ברחבי העיר כל יום במשך שעות כדי לחפש את הזריקות בבתי המרקחת של חאן יונס ורפיח, ולעיתים אפילו בנוציראת ובדיר אל-בלח, אך ללא הועיל: "הוא פנה לכל חבריו ומכריו וביקש מהם שיחפשו עבורנו באזורים שונים, היכן ישנן הזריקות שאני צריכה. הצלחנו למצוא רק 5 זריקות, שקנינו במחיר מופקע. נאלצתי למכור טבעת זהב, כדי שנוכל לקנות אותן".

יסמין החזיקה את ההיריון ככל האפשר, עד שהפילה את העובר: "גזלו ממני לשמוע את המילה 'אמא'!" היא אמרה בוכייה, "המלחמה חיסלה את חלומותיי והותירה אותי עם לב מדמם".

עולא אלהביל היא תושבת שכונת רדוואן שבמרכז העיר עזה. אחרי ארבע שנות ניסיון להיכנס להיריון אחרי לידת בנה הבכור אחמד, עולא לא תיארה לעצמה שהיא תאבד את עוברה בנסיבות טרגיות: "זה קרה ביולי 2024. הדירה של שכנינו הופצצה ללא התראה מוקדמת. אני נפגעתי מרסיס ברגלי. קיבלתי עזרה ראשונה בבית החולים 'אלמעמדאני' וחזרתי הביתה. אחרי מנוחה קצרה התחלתי לנקות את הבית מהאבק הרב שנכנס, ואז התחלתי להרגיש התכווצויות, שלא ממש הבנתי את הפשר שלהן". בשעות הלילה סבלה עולא מדימום נרתיקי חד וחשה בכאבים עזים בכל חלקי גופה. מלבד בעלה, שנחבל קשות מההפצצה, לא היה איש לצד עולא להגיש לה עזרה. הורי בני הזוג עקרו לדרום הרצועה כתוצאה מההפגזות הכבדות על העיר עזה. עולא תיארה את הלילה הבלתי נשכח: "בעלי לקח אותי בעגלה, שעברה ברחוב, לבית החולים 'אל-עוודה'. לא היו מכוניות כלל באזור. אחרי בדיקה ראשונית הרופא מצא שהעובר ללא דופק, ולכן החליט לנתח אותי ולהפיל את העובר".

127 הפלות נרשמו בחודש אוגוסט בלבד

לפי הצהרה שמסר ד"ר ג'סאן מוסלם – מנהל מחלקת יולדות וגינקולוגיה בקריה הרפואית 'נאצר' – לכלי תקשורת לפני הפסקת האש, חלה עלייה חמורה במספר ההפלות בעזה כתוצאה מההפגזות הכבדות ומהתקפי החרדה, "בנוסף לשאיפת חומרים רעילים, המסכנים את חיי הנשים ההרות והעוברים".

לפי ד"ר מוסלם, "מחלקת היולדות והגינקולוגיה במתחם התמודדה עם שבע הפלות ביום, בעוד שלפני המלחמה היא קיבלה בממוצע רק מקרה אחד או שניים ביום". ד"ר מוסלם הוסיף ומנה נתון מבהיל - "רק באוגוסט 2024 רשמנו 127 מקרי הפלות!". רוב ההפלות הן של נשים הרות, שהיו עדות להפגזות במקומות מגוריהן או בקרבת מקום. "ההפלות עלולות להתרחש כתוצאה מעקירה, המאלצת את האישה ההרה לרוץ ברחובות או ללכת מרחקים ארוכים בעודה סוחבת מזוודות, או כתוצאה ממגורים בתוך אוהלים בחום הלוהט".

עת להתאבל

רוב הנשים שאיבדו את הריונן בתנאי המלחמה הלא אנושיים, חוו דיכאון אחרי הפלה. לדברי הפסיכותרפיסטית לילא עלי, המצב הנפשי של הנשים, שעברו הפלה, כולל שינויים במצב הרוח, חרדה וכעס: "התמיכה הפסיכולוגית הינה נדבך חשוב בתהליך הריפוי, אך היא כמעט ולא קיימת עבור נשים שעברו הפלה או הפסקת היריון. כל הסביבה סביב אותן נשים חיה תחת לחץ פסיכולוגי בעוצמות שונות. אפילו הרופאים, שאותן נשים מתייעצות עימם, חווים לחץ פסיכולוגי קשה בשל מראות ההרס, המצור והמספר הרב של ההרוגים והנפצעים, שהם חשופים אליהם".

על פי עלי, נשים רבות שהפילו את עובריהן, אוגרות רגשי כעס עצומים כלפי דברים שונים: "כלפי העיר, הכיבוש, היום שבו התרחשה ההפלה, הבעל שלא הצליח לעזור ולמנוע את ההפלה (לדעת האישה), הרופא המטפל, ואפילו נהג המכונית או העגלה שהסיע אותה לבית החולים".

נשים שהפילו את הריונן במהלך המלחמה, חוות תחושות של כעס, ייאוש, פחד ואובדן. כעת, עם חזרת המלחמה, הן חוות את התחושות האלו באופן עמוק יותר. האם יכול העובר להיות בטוח, כאשר האם עצמה משוללת תחושת ביטחון בסיסי? זוהי משוואה אכזרית, המשקפת מציאות קשה עוד יותר, שבה נשים משלמות מחיר כפול, בגופן, בנפשן ובאימהוּת שלהן. הן לא בחרו במאבק הזה ואינן מסוגלות להפסיקו.