ההיסטוריה של מעבר אל־קראמה: מעבר גבול אחד לשלושה מיליון פלסטינים

"גשר אל־קראמה", הוא כפי שישראלים מכנים אותו, "מעבר אלנבי", והירדנים "גשר המלך חוסיין",איננו רק מעבר גבול בין ירדן והגדה המערבית, אלא צומת פוליטי ביטחוני מורכב. זהו מעבר הגבול היחיד המשרת כשלושה מיליון פלסטינים והפתח היחיד עבורם אל העולם, ומשמש ככלי שליטה קולוניאלי המבוסס על עקרון ה־"מקל והגזר". בנוסף, מעבר אל־קראמה מהווה עורק כלכלי חשוב דרכו עובר כרבע מנפח הסחר של הגדה המערבית, וכן מהווה מנגנון לגביית אגרות וקנסות המכניס למדינת ישראל סכומי כסף גדולים.

מעבר אל־קראמה הוא מקרה חריג בלוגיקה של הגבולות: הוא אינו פועל לפי משוואה בילטראלית מסורתית שלפיה שני צדדים ריבוניים חולקים גבול משותף. מאז חתימת הסכמי אוסלו, המעבר משמש נקודת מפגש לשלושה גורמים: ישראל (באמצעות רשות שדות התעופה), הרשות הפלסטינית (באמצעות רשות המעברים והגבולות), וירדן (באמצעות חיל המודיעין וביטחון הגבולות). השילוב הניהולי הלא שגרתי הזה הופך את המעבר למרחב שליטה מורכב. יחד עם זאת, הריבונות הממשית נותרת בידי ישראל, השולטת באופן מלא בתנועת מיליוני פלסטינים המבקשים לצאת אל מחוץ לגדה המערבית.

תולדות המעבר חושפות שכבות כואבות שהותירו ממשלות השונות אחריהן. בשנת 1885, בנתה הממשלה העות'מאנית באמצעות המוטצאריף של ירושלים גשר באתר זה. לאחר מכן, בשנת 1918, לאחר כיבוש ירושלים בידי לורד אלנבי, שיקמה בריטניה את הגשר במסגרת פרויקט הנדסי שנועד לחבר את פלסטין לירדן. באותה תקופה, היה הגשר בנוי מעץ וברזל, אך נהרס ברעידת האדמה שהייתה ביריחו בשנת 1927. הגשר פוצץ בשנת 1946 על ידי כוחות הפלמ"ח במסגרת מבצע "ליל הגשרים", שהייתה מטרתו ניתוק קווי התקשורת הערביים, ושיבוש פעולת המנהל הבריטי. בהמשך, שוקם הגשר פעם שלישית והחזיק מעמד קרוב לשני עשורים, עד שנת 1967.

בעקבות מלחמת 1967, הרסה ישראל את הגשר פעם נוספת. ההריסה לא הייתה רק מהלך צבאי, אלא גם כלי פוליטי שנועד למנוע מהפליטים הפלסטינים שגורשו מזרחה מהגדה המערבית לשוב אל בתיהם. עשרות אלפי פליטים ניסו לחצות את הנהר בשחייה, אך נתקלו במארבים של הצבא הישראלי שירו עליהם אש חיה. כתוצאה מכך, יותר ממאה פליטים נהרגו, ואלפים אחרים הוחזרו בכפייה לירדן. במקביל, וכדי להסיט ממנה לחץ בינלאומי בעקבות כיבוש הגדה המערבית, ארגנה ישראל את "מבצע השבת הפליטים" שנועד לצרכים תקשורתיים בעיקר, וכן זכה המבצע בכיסוי טלוויזיוני רחב. במסגרת מבצע זה, אושרה חזרתם של כ־14 אלף פליטים בלבד. מהלך זה נועד להפיג את הלחץ הבינלאומי על ישראל, אך נושלה זכותם של רוב הפליטים לחזור לבתיהם.

בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, הנהיג משה דיין את מה שנודע כמדיניות "הגשרים הפתוחים", שאפשרה תחילה לפלסטינים לנסוע לירדן ללא צורך בקבלת אישורים מראש. אולם, מדיניות זו עברה במהרה הידוק מתמשך: נדרשו היתרי יציאה, הוטלו אגרות מעבר, והוגדרה אוכלוסיית הגברים הצעירים (בני 16-35) כקבוצת מטרה מיוחדת: נמנעה מחלקם האפשרות להשתמש במעבר אל־קראמה במשך תקופות ממושכות שנעו בין שישה לתשעה חודשים. אחרי פרוץ האינתיפאדה הראשונה (1987-1991), נדרש כל פלסטיני לקבל אישור מראש כדי לעבור את הגשר. מדינת ישראל אף נוהגת לאסור יציאה דרך המעבר באופן שרירותי כאמצעי ענישה קולקטיבי. במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, בשנת 1991, סגרה ישראל את כל המעברים בפני הפלסטינים במשך כחודש וחצי, מה שניתק את תנועת העוברים באופן מוחלט.

מהשלב הראשון של הכיבוש, הפך מעבר אל־קראמה ממעבר פיזי לכלי לשליטה דמוגרפית וכליאה קולקטיבית. כלל הפלסטינים המבקשים לצאת לחו"ל נאלצים לעבור בו, אך המעבר מותנה באישורים ביטחוניים התלויים בסיווגים שמכתיב      שירות הביטחון הכללי הישראלי היתרי היציאה האלה משמשים מנגנון פיקוח מרכזי: מאות אלפי בקשות נדחות או מבוטלות בתואנה של "ביטחון", ללא פרוטוקול ברור או קריטריונים מוצהרים. סגירות פתע, איסורי יציאה שרירותיים, ונהלי בידוק משפילים הופכים את מעבר הגבול למרחב שבו מעוצב הפלסטיני מחדש כ־"אזרח צייתן" למדיניות הישראלית.

בשנת 1993, הקימו הרשויות בישראל "מרכז מידע", שאפשר לפלסטינים לבדוק מראש אם חל עליהם "איסור ביטחוני" המונע את יציאתם דרך מעבר הגבול. יחד עם זאת, המענה במרכז המידע הוא איטי, ורבים מגלים על האיסור רק עם הגעתם למעבר הגבול, שם נמנעת מדי שנה יציאתם של מאות אנשים ללא נימוק. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה (2000-2004) הוקפאה עבודת  מרכז המידע לחלוטין, ולכן הפלסטינים נאלצים לגלות אם הוטל עליהם איסור כלשהו רק עם הגיעם למעבר אל־קראמה. אף שלא פורסמו נתונים רשמיים, ארגוני זכויות אדם דיווחו על אלפי מקרים כאלה. בשנת 2008 נכנסה לתוקף גרסה מחמירה של הנוהל שכללה שני שלבים: התייצבות אישית במשרדי תיאום פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) לשם הגשת בקשה, ולאחר מכן המתנה במשך ארבעה ימים לתשובה ראשונית. אם התשובה הינה שלילית, נאלץ מבקש הבקשה להמתין פעם נוספת במשך ששה שבועות לקבלת הנימוקים. פרקי זמן ממושכים אלו הובילו לאובדן הזדמנויות לימוד ועיכוב טיפול רפואי ותעסוקה, בעוד שהאיסורים נמשכים בהיקפים נרחבים, וברוב המקרים מוסרים רק בעקבות עתירה לבג"ץ.

רצף עתירות משפטיות בין השנים 2010-2011 הוביל את ישראל לשנות את נוהל האיסור באופן חלקי, ובמרץ 2011 הוכנסו בו תיקונים מסוימים. יחד עם זאת, ההחלטות השרירותיות נמשכו, וברוב המקרים, ביטולן נותר תלוי בלחץ משפטי. בעקבות חטיפת שלושה מתנחלים בשנת 2014, ובמסגרת מבצע "שובו אחים", הטילה ישראל על הפלסטינים עונשים קולקטיביים שכללו מניעת יציאה ליותר מ־30 אלף פלסטינים – המניעה ההמונית הגדולה ביותר שתועדה בשנה אחת. בין השנים 2015-2016, המשיכו הרשויות להטיל מגבלות על יחידים. ארגון "המוקד" הגיש 24 עתירות – כולן הסתיימו בהסרת האיסור. אפילו בית המשפט העליון ביקר את שיטת הפעולה, וקבע כי מדובר בהטלת איסורים שרירותיים ושגרתיים.

ההיסטוריה הזו משקפת תהליך שניתן לכנותו "הנדסה דמוגרפית", שבמסגרתו הופך מעבר הגבול לכלי לעידוד הגירה שלילית, או להמשך כליאת האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית ב־"כלא פתוח". נשים, סטודנטים, חולים, ואף ילדים – כולם כפופים לאותו היגיון ביטחוני הקובע מי "ראוי למעבר" ומי "מוטל עליו איסור ביטחוני. כך משוכפלות מחדש מערכות כוח קולוניאליות השוללות את הזכות לנוע. אם כן, אין זה מפתיע שמעבר אל־קראמה הפך לסמל יומיומי לאובדן החירות עבור פלסטינים, ולמקום שבו מתגלמת במישרין מערכת יחסים בין הכיבוש לבין האוכלוסיה הפלסטינית.

בהקשר פוליטי רחב יותר, מעבר הגבול אל־קראמה מהווה סוגיה מהותית בכל דיון על מדינה פלסטינית עתידית. כיצד תוכל ישות המוגדרת כ־"מדינה" להתקיים כאשר עורק החיים היחיד המחבר אותה עם העולם נותר בשליטת יריבתה הקולוניאלית? סגירת מעבר אל־קראמה ב־24 בספטמבר 2025 (עד הודעה חדשה) בעקבות הריגת שני חיילים ישראלים על ידי נהג משאית ירדני לא הייתה רק צעד "ביטחוני" נוסף , אלא מסר פוליטי ברור שישראל מבקשת להעביר: גורלם של הפלסטינים נותר נתון להחלטה ישראלית בלבד. אפילו תוכניות שצצות מדי פעם  לפיתוח אזורי תעשיה בסמוך למעבר הגבול אל־קראמה, ולהרחבת הייצוא הפלסטיני בהיקף מיליארדי דולרים, תלויות באישור ישראל, מה שהופך את ה־"פיתוח" עצמו להמשך ישיר של מנגנוני השליטה. במובן זה, מעבר הגבול אינו רק מכשול טכני שניתן להתגבר עליו באמצעות סידורים מנהליים, אלא אבן נגף בפני כל ניסיון להחלת ריבונות פלסטינית אמיתית.