זיכרון, כאב וגאווה – יום האדמה דרך עיני המשפחות השכולות והפצועים

היום בו מציינים חמישים שנה ליום האדמה אינו רק תאריך בלוח השנה. הוא פצע פתוח, חי ונושם בלבבם של מי שחוו אותו מקרוב. עבור אחמד חלאילה, אחיו של השהיד ח׳דר חלאילה, עבור עומר אבו ריא שנפצע באותו יום, ועבור ג'לילה אבו ריא, בתו של השהיד רג׳א אבו ריא, מדובר בזיכרון אישי, כואב, אך גם מלא בגאווה ומשמעות.

בשיחה איתו בסח'נין, אחמד מחזיר אותנו חמישים שנה אחורה, אל הימים שקדמו ל־30 במרץ 1976. הוא מתאר את האווירה המתוחה, את הוויכוחים בתוך הנהגת הציבור הערבי, ואת הרגע שבו הוחלט לצאת לשביתה כללית במחאה על הפקעת האדמות. “העם החליט על שביתה – ואנחנו עם העם”, הוא נזכר בדבריו של תאופיק זיאד. עבור רבים, זו לא הייתה רק החלטה פוליטית – זו היתה הכרזה על זהות, על שייכות ועל זכות בסיסית לאדמה.

הזיכרון של אחמד אינו נעצר בהחלטות ובהפגנות. יותר מכל, הוא נושא עמו את הרגעים האחרונים של אחיו. ח׳דר, צעיר שאהב את האדמה וחלם לעסוק בחקלאות, יצא באותו יום מתוך תחושת אחריות עמוקה. “מי שאין לו אדמה – אין לו כבוד”, אחמד אומר גם היום, ומסביר שזה היה המניע שהוביל את אחיו לצאת ולהגן על אדמתו. ברגעים של עימות עם כוחות הביטחון, ח׳דר סירב לסגת. הוא נשאר שם, יחד עם צעירים אחרים, מתוך אמונה שהם מגנים לא רק על קרקע – אלא על העתיד.

הרגע שבו נפצע ח׳דר ונפל, נחרט בזיכרונו של אחמד באופן שלא ניתן למחיקה. הוא מתאר כיצד החזיק אותו, כיצד ראה את הדם זורם, וכיצד ניסה להציל אותו למרות חוסר האונים. “עד היום אני לא מבין איך עמדתי בזה”, הוא מודה. 

אחמד מרגיש את ההשלכות של אותו יום עד היום. “ההלם מהפרידה מאדם יקר הוא לא פשוט. הוא היה המפרנס של המשפחה, ופתאום אתה נאלץ להתחיל מאפס. האובדן גדול וקשה במיוחד עבורי, כי אני צעיר ממנו, ולקחתי על עצמי את כל האחריות בבית אחרי מותו. הייתי עדיין בתיכון, ונאלצתי לעבוד וגם לטפל באדמה. קיבלתי את הטרקטור של אחי והמשכתי את דרכו. לא הייתי כמוהו – הוא הבין הרבה יותר ממני בעניינים האלה”. הוא מספר. אחמד נשאר בסח'נין וחי בה גם היום. 

“כל שנה, כשה־30 במרץ מגיע, אני לא מצליח לשאת את זה. אני נזכר בו מחדש, כאילו הוא מולי, ברגע הפציעה וההקרבה שלו. בכל זיכרון אני מתפרק בבכי. הוא נשם את נשימותיו האחרונות כשהוא מניח את ראשו על הברכיים שלי – איך אפשר לשכוח דבר כזה”?

הכאב נוכח גם בסיפורה של אמם של השניים . “אני חושב שהיא כמעט איבדה את ראייתה מרוב בכי. וכשבאים הזיכרונות והמפגינים צועקים ‘יא שהיד, תנוח תנוח ואנחנו נמשיך במאבק’ – היא מתחילה לזמר זגאריד”, מספר אחמד.

"האדמה היא החיים שלנו"

גם עומר אבו ריא נושא עמו זיכרון דומה. הוא היה אז צעיר שיצא לרחובות סח׳נין מתוך תחושת שליחות. “האדמה היא החיים שלנו,” הוא אומר. עבורו, ההחלטה לצאת להפגנה היתה מובנת מאליה – גם כשידע את הסיכון. בלילה לפני היום שיהפוך ליום האדמה נכנסו כוחות צבא לעיירות, והעימותים החלו. בבוקר, למרות הכרזת העוצר ולמרות הסיכון, אנשים יצאו לרחובות.

עומר מתאר את הרגע שבו נורה. “זה רגע שלא יוצא מהראש”, הוא אומר. הכדור פגע בו, והוא נפל פצוע. חבריו נשאו אותו, בתוך כאוס של ירי ופחד, אל רכב שלקח אותו לבית החולים. הוא עבר תקופה ארוכה של טיפול ושיקום, אך הפצע הפיזי היה רק חלק מהסיפור. הפצע הנפשי – הזיכרון של אותו יום – נותר עמוק לא פחות.

אולי מקור הנחישות של עומר להגן על האדמה נמצא בבית שבו גדל: “אנחנו משפחה גדולה", הוא מספר,  "15 אחים ואחיות, וחיינו מחקלאות. האדמה הייתה מקור הפרנסה שלנו והחיים היומיומיים שלנו. עיבדנו את האדמה ונטענו זיתים. התייחסנו לעצים כאילו היו חלק מהמשפחה.

אבי היה מטפל באדמה כאילו היא עוד ילד שלו – דואג לה, משקה אותה ומנקה אותה. עם הזמן, האדמה כבר לא הייתה רק אדמה, אלא הפכה לחלק מהזהות שלנו”.

הקשר הזה לאדמה ממשיך ללוות אותו עד היום, הוא מספר:“היום, כשאתה רואה את האדמה נטועה בעצי זית, אתה מרגיש שכל המאמץ הזה לא היה לשווא. האדמה נותנת את פירותיה, כאילו היא אומרת לנו: ‘תודה ששמרתם עליי’.”

עומר נשאר לחיות בסח׳נין, הקים משפחה, ונחשב לדמות מוכרת בקהילה. למרות הפציעה שמלווה אותו עד היום, הוא לוקח חלק בפעילות חברתית ומרבה לשתף את סיפורו עם הדור הצעיר. “חשוב לי שהם יבינו שזה לא סיפור רחוק – זה חלק מהמציאות שלנו”, הוא אומר.

על אף הכאב שהוא סוחב עד היום, עומר מדבר על תחושת ניצחון. “יצאנו עם כבוד,” הוא אומר. מבחינתו, העובדה שהאדמות נשארו, שהמאבק לא היה לשווא – מעניקה משמעות לכל מה שעבר. “זה היה מחיר כבד, אבל הוא נתן לנו זכות להרים את הראש”.

בשם האב: יתומת יום האדמה ממשיכה בדרך

עבור ג'לילה אבו ריא, הסיפור שונה – אך לא פחות עוצמתי. היא מדגישה "הייתי ילדה כשאבי נהרג, וכל זיכרון מביא איתו תחושת אובדן מחודשת. גדלתי בלי אב ובלי המילה ‘אבא’. אולי הרגע הכי קשה עבורי היה ביום חתונתי, כשיצאתי מהבית – הכי רציתי שאבי יהיה לצדי ביום הזה”. 

כיום היא נשואה ואם לארבעה ילדים. בנה הבכור, רג׳א, נקרא על שם סבו השהיד, והוא כיום בן 25. היא עובדת כמזכירה רפואית וממשיכה להתגורר באזור שבו גדלה.

הזיכרון של אביה נבנה עבורה דרך הסיפורים ששמעה לאורך השנים:
“אמי תמיד נהגה לספר לנו עליו, והתמקדה במיוחד בתכונותיו האנושיות. היא הייתה אומרת לנו עד כמה הוא היה אדם חם ואוהב, וכמה אהב אותנו – במיוחד מאחר שהיינו ארבע בנות.

כשנהרג, אחותי הגדולה הייתה בת ארבע, ואני הייתי תינוקת בת שלושה חודשים בלבד.

היא הייתה מספרת לנו עד כמה אהב את האדמה, וכמה נהג לעזור לאנשים ולעמוד לצידם. תמיד שמענו עליו שהוא היה אדם טוב, אוהב וקרוב לכולם.

אפילו לשמי יש קשר אליו – קראו לי כך מתוך השראה מאהבתו לגליל, משום שהאדמה הייתה עבורו הכול”.

הזיכרון של ג'לילה מורכב משני רגשות עיקריים – כאב וגאווה. מצד אחד, תחושת האובדן של אב שלא היה שם ללוות אותה, ומצד שני, גאווה עצומה בכך שהוא הקריב את חייו למען עמו. “אין דבר יקר יותר מחיי אדם”, היא אומרת, “וכשמישהו נותן את חייו למען האדמה – זה דבר שאין גדול ממנו”.

ג'לילה מדברת גם על האחריות שמוטלת עליה ועל הדור שלה. עבורם, יום האדמה אינו רק זיכרון – אלא דרך חיים. “זו לא רק צעדה או טקס”, היא מדגישה. “זאת מחויבות להמשיך את הדרך, לשמור על האדמה ועל הזהות”.

שלושת הסיפורים הללו מצטרפים יחד לתמונה של קהילה שלמה שעברה טלטלה עמוקה. יום האדמה לא היה רק אירוע של עימותים והרג; הוא היה נקודת מפנה. הוא שבר את מחסום הפחד, חיזק את תחושת הזהות, ויצר תודעה חדשה בקרב הפלסטינים בתוך ישראל.

אחמד מדגיש זאת כשהוא מדבר על השינוי שחל לאחר מכן. “אנשים התחילו לדבר”, הוא אומר. “הפסיקו לפחד, התחילו לדרוש את הזכויות שלהם”. גם עומר מצטרף לדברים, ומדבר על תחושת הכבוד שנולדה מתוך המאבק. וג'לילה רואה בכך את מורשת חיה – אירוע שממשיך להשפיע עד היום.

אך לצד הגאווה, הכאב נשאר. הוא מופיע בזיכרונות, בדמעות, ובשאלות שאין להן תשובה. איך אפשר לאבד אח? אב? חבר? איך אפשר להמשיך הלאה? אולי אין תשובה אחת. אבל עבור שלושתם, הזיכרון של יום האדמה הוא גם מקור כוח.

חמישים שנה אחרי, יום האדמה ממשיך להיות סמל – לא רק למאבק על אדמה, אלא למאבק על זהות, על כבוד, ועל הזכות להתקיים. דרך עיניהם של אחמד, עומר וג'לילה, אנחנו רואים לא רק את האירועים – אלא את הלב הפועם שמאחוריהם. כאב שלא נעלם, אך גם גאווה שלא דועכת.

ובין הדמעות לזיכרון, עולה מסר אחד ברור: למרות הכל – הם נשארים. הם זוכרים. והם ממשיכים.