"למענך, אדמת מולדתי": יום האדמה באמנות

יום האדמה היה אותו יום היסטורי ב-30 במרץ 1976 בו פלסטינים אזרחי ישראל התקוממו נגד הפקעות האדמות שלהם. הוא החל ביציאה של המונים מסח'נין, עראבה ודיר חנא, עיירות שמכונות מאז "משולש יום האדמה", נגד הפקעת קרקעות באזור אלמל,  והתפשט לאזורים נוספים בארץ. ההפגנות עלו במחיר כבד: הרשויות הישראליות הרגו שישה מהמפגינים: ח׳יר יאסין מעראבה, ח׳דיגה שוואהנה, רג׳א אבו ריא וח׳דר ח׳לאילה מסח׳נין, מוחסן טאהא מכפר כנא, וראפת זוהירי ממחנה הפליטים נור שמס. 

בכל שנה מאז האירועים, מציינים הפלסטינים את יום האדמה ב-30 במרץ בתהלוכת ענק באזור העימות ההיסטורי, ובהשתתפות המונים שמגיעים מחוץ למשולש הגלילי ההוא. בשל מדיניות הפקעת קרקעות שהולכת וגוברת ומכרסמת את מה שנשאר מאדמות הפלסטינים הפרטיות, גם פלסטינים בגדה ובעזה החלו לציין את האירוע. הם מבטאים בכך הבנה שזו אותה מדיניות, ואותו נישול שנמשך מאז תקופת הנכבה. הפקעת הקרקעות לא פסחה על אף כפר או עיר פלסטיניים, ויום האדמה הפך מיום זיכרון ליום הכרה ומחאה על מה שכלל הפלסטינים חווים במדינה: הפקעות, הריסות, אי הרחבה של תוכניות מתאר, מחסור בקרקעות בניה וצפיפות.

יום האדמה מצא ביטוי גם באמנות כדרך להנצחת האירוע, אך למרות חשיבותו הכבירה, הביטויים האמנותיים לו מעטים יחסית. בכל זאת, כמה יצירות חשבות של אמנות חזותית, ספרות ומוזיקה מתייחסות ליום האדמה.

צבעי אדמה, ירוק של צמיחה ויונה לבנה

באפריל 1976, כחודש אחרי האירועים, האמן סולימאן מנסור, יליד ביר זית, יצר את הציור "יום האדמה" אחרי פניה שקיבל מהמשורר המנוח מוניב מח'ול מפקיעין. היצירה הודפסה בעותקים רבים, שובץ בה שיר של מח'ול, ומכירות העותקים מימנו את הקמת אנדרטת הזיכרון ליום האדמה בסח'נין, שעיצבו האמנים עבד עאבדי וגרשון קניספל. 

ביצירה של מנסור ניתן להבחין בכמה אלמנטים בולטים המשתלבים זה בזה ויוצרים את סיפורו של המקום: אפשר לחוש את הקשר לאדמה בשינוי ההדרגתי והרציף של הצבעים מחום לאדום ועד לצהוב – צבעי העפר ואדמת המקום. בין צבעי האדמה משתלב גם מעט ירוק, כמו מפיח אופטימיות ותקווה לדורות הבאים. דיוקנאות ששת החללים בחלקה העליון של היצירה מסמלים את מקומם הנעלה בעיני עמם. גם בני העם עצמם בולטים בנוכחותם ביצירה: איכרים עם כלי עבודה חקלאית בידיהם, מול עיניהם עצים שהכו שורשים עמוקים, דמויי עורקי דם, באדמה. הרי שורשיו של עץ ושל אדם במקום הזה הם מקור החיים, היצירה כמו מבקשת להגיד. 

דמויות אחרות מופיעות ביצירה קשורות בחבלים, כרפרנס לישוע בעת הובלתו לצליבה. 

מול משמעותם הקשה של כל האלמנטים מופיעים גם יונה לבנה, בתים ומבני קודש ואישה בשמלה רקומה. האבל והתקווה, החללים שהשקו את האדמה בדמם, היונה שעודנה מעופפת, כל אלה מסמלים את היכולת לקום מהאבדן והכאב, ולהמשיך בעיבוד האדמה.

הצבעים שמנסור בחר ביטאו את הדם שנשפך, את החום של האדמה ואת הצהוב של זריחה ושקיעה, כל אלה מבשרים תום תקופה וזריחה של יום חדש.

מעט הירוק מסמל את הרצון להמשיך ולצמוח, צמיחה של בני אדם ועצי זית במולדת,  בעוד הרגליים הקשורות מסמלות שני מצבים מנוגדים: ההיצמדות לאדמה מצד אחד והגבלת חופש התנועה והצמיחה מצד שני.

לא קינה, קריאה לפעולה: יום האדמה בשירים

שנות השבעים היו שנות פריחה בספרות הפלסטינית ופעלו בהן מיטב המשוררים והסופרים. כמה מהם הנציחו את יום האדמה ביצירותיהם זמן קצר לאחר ההתרחשויות. סמיח אל-קאסם כתב את אוסף השירים "ולא הרגוהו ולא צלבוהו אלא רק דמה להם" (1976), ושירו של מחמוד דרוויש "האדמה" הופיע באוסף השירים "חתונות" (1977). מוחמד נפאע פרסם את הסיפור הקצר "קושאן", סלמאן נאטור פרסם את "העץ ששורשיו מתפשטים לחזה שלי", וחנא איבראהים פרסם את "ריח המולדת". גם מוחמד עלי טאהא חיבר סיפור קצר, "ושמו הפך לפארס אבו ערב" שהופיע בתוך האוסף "עאיד אמיעארי מוכר מנאקיש בתל אלזעתר" (1978).

אחת ההתייחסויות הידועות ביותר ליום האדמה מופיעה בשירו של "אבו ערב", כינויו של איבראהים מוחמד סאלח, זמר שנעקר מכפר סג'רה, שעל אדמתו נבנה מושב אילניה. אבו ערב שר במילים פשוטות את מה שחווה והרגיש כפליט. את השיר "כרמאלכ יא יום אלארד"- "למענך יום האדמה" הוציא בסוף שנות ה- 70, ובו הוא שר: 

"למענך, יום האדמה,
באנו למלא את חובתנו.
נעמוד מול הציוני ונכפה את רצוננו,
כל אשר דורשת מהפכתנו.

למענך, אדמת מולדתי,
למענך בנפשי אפדה.
אני, משפחתי וילדיי —
פדאיין למען מהפכתנו."

השיר הזה אינו קינה למה שהיה ואיננו, אלא קריאה למען העתיד. שיריו של אבו ערב ניסו תמיד לזכור ולעודד את הפליטים להיאחז בזכות השיבה גם אם המחיר יהיה כבד, ולכן כתב: "למענך בנפשי אפדה".

להקת "אלעאשקין" (המאוהבים) היתה להקה מצליחה שצמחה בתפוצות. בשנת 1988 הלהקה הלחינה וביצעה את שירו של מחמוד דרוויש "האדמה" שהוקדש לאישה היחידה שנפלה באותו אירוע, ח'דיג'ה שוואהנה מסח'נין, את השיר הלחינו מוחמד דיאב ומוטיע אלמסרי, ושרו הסולנים באסמה בגדאדי ומוחמד אלמסרי. בית מהשיר קושר בין חדיג'ה ההרוגה לאדמה עצמה:

"אני האדמה,
והאדמה היא את.
ח'דיג'ה! אל תסגרי את הדלת,
אל תיכנסי אל ההיעלמות."

הקולנוען שסיפר את סיפורי המשפחות השכולות

הקולנוע מרבה לעסוק באירועים היסטוריים גדולים ולתת להם ביטוי, אך דווקא יום האדמה לא זכה להתייחסות מספקת בקולנוע הפלסטיני. למול שפע כתבות טלוויזיוניות שמשודרות מדי שנה בסוף חודש מרץ, השחקן והקומיקאי נידאל בדארנה ביים ב-2013 את  הסרט היחיד כמעט שעוסק בנושא:  "30 באד'אר" (30 במרץ) לפניו, ב- 2003, ביימה עולא טברי את סרטה "ג'נגא 48" ובו החלה מסע חיפוש אחרי התמורות שחלו בנושא זהות בקרב צעירים פלסטינים, מונעת מהעובדה שמשרד החינוך אישר ללמד על יום האדמה בבתי ספר ערביים. בדארנה, יליד עראבה שהיתה אחד ממוקדי האירוע, יצא לפגוש את משפחות החללים, ולהקשיב לעדותם של פצועים פיזית ופגועים רגשית. 

בסרט דוקו בן 52 דקות, שעשוי בשפה קולנועית פשוטה, בדארנה יצר מפגש מרגש, אנושי ועדין עם אחדים מבני המשפחות של החללים ועם פצועים שלקחו חלק באירוע, נפצעו ונעצרו ויצאו עם זיכרון שעודנו חי.

בבתי משפחות החללים הוא פוגש הורים, אחים ואחיות, משחזר יחד איתם את הרגע האחרון לפני שהנשמה עלתה לשמיים, מקשיב למשפחות שסופדות ליקיריהן, מתוודע יחד עם הצופים לחללים: מי היו, בני כמה היו, מה אהבו, ואיך בילו את רגעי חייהם האחרונים. 

הוא נפגש עם אנשים שהיו שם כדי להגן על אדמתם, נפצעו או ראו איך אנשים סביבם נופלים או נפצעים, הם מספרים על הזעם שהניע אותם ועל העוול שהרגישו כשמשפחות רבות קיבלו התראות שאדמותיהן החקלאיות הפכו לשטח צבאי.

בסרט "30 באד'אר" מופיע לרגע דור חדש שאינו מכיר את הסיפור של יום האדמה. זהו רגע כואב מאד בתוך הסיפור הגדול על הקרבת החיים למען מטרה נעלה, אך כשמביטים בתמונות מהתהלוכות לאורך השנים אפשר להבין ששני הילדים בסרט שאינם מכירים את הסיפור הם מיעוט קטן. בתהלוכת יום האדמה בכל שנה משתתפות משפחות שלמות, אלפי ילדים ובני נוער, באירוע חינוכי לאומי חשוב.

על אף הפשטות הקולנועית, הסרט מצליח לספר את הסיפור בשלמותו, בלי ניתוח של אקדמאים ובלי פרשנות של חוקרים. הסרט נותן לעם לדבר, בשפת יומיום שמשחזרת רגע כואב. דרך המפגשים אנחנו מתוודעים לסיפור מכמה היבטים שחלקם אינם מוכרים לרוב הציבור.

בצל מציאות שבה מדיניות הממשלה לא רק מצרה ומצמצמת את גודלו הפיזי של השטח עליו אנו חיים, אלא גם את חופש הביטוי שלנו, אולי האמנות היא דרך מילוט שנותרה. היא אמצעי לביטוי וגם דרך להנציח זיכרון.