"יום האדמה צריך לשקף תודעה לאומית פלסטינית רחבה, ולא רק דרישות אזרחיות". ראיון עם ד"ר נביה בשיר

חמישים שנה לאחר אירועי יום האדמה בשנת 1976, האירוע המכונן בתולדות מאבק החברה הפלסטינית בישראל ממשיך לעמוד בלב התודעה הפוליטית והציבורית. אלא ששנת היובל לאירועים מצוינת על רקע מציאות קשה במיוחד: מלחמת ההשמדה בעזה, האלימות והגירוש המחריפים בגדה המערבית, והפשיעה המאורגנת הגואה בלב החברה הפלסטינית בישראל. יום האדמה והמחאה העממית שמצויינת ביום זה כל שנה מאז האירועים ב-1976 משמשים במציאות זו נקודת התייחסות מרכזית בשיח הפוליטי והחברתי. 

במסגרת פרויקט מיוחד לציון חמישים שנה לאירועי יום האדמה, ובניסיון להבין את השינויים שחלו מאז, שוחחנו ב"סברה" עם דוקטור נביה בשיר על הזיכרון ההיסטורי של היום הזה, על התמורות שחלו מאז בחברה הפלסטינית, על משבר המחאה הציבורית הפלסטינית, ועל הצורך לשמר את רוח יום האדמה כרעיון חי ומתחדש – ולא רק כזיכרון מן העבר.

ד"ר בשיר הוא חוקר מחשבת ישראל, איש מו"פ במרכז הממוקם בכפר קרע, פעיל למען אזור המשולש, ויליד סח'נין, שליווה את יום האדמה לאורך השנים במחשבה, במחקר ובחוויה האישית, ונחשב לאחד החוקרים הפלסטינים הבולטים בתחומי הסוציולוגיה ומדע המדינה. בספרו "יום האדמה – בין הלאומי לאזרחי" הציג בשיר את המחקר האנליטי המקיף הראשון על האירוע כמצפן לאומי ופטריוטי חי.

מה משמעותו של יום האדמה עבורך ברמה האישית?

יום האדמה ליווה אותי מאז ילדותי. במרץ 1976 כשהייתי בן שבע, ואני עדיין זוכר היטב את אותו יום. עמדתי עם אמי ואחיי במרפסת ביתנו בסח'נין והקשבתי לקולות ההמולה והירי שמילאו את המרחב. ביתנו היה ממוקם בקצה הצפוני של העיר, כשלושה קילומטרים מן הרחוב הראשי שבו התרחשו האירועים המרכזיים. באותה שעה אבי, יחד עם כמה מבעלי האדמות, היה בשטחי אדמתנו באזור אל־מל, האזור שאוים אז בהפקעה והוכרז כשטח צבאי סגור.

החוויה המוקדמת הזאת חיברה בתודעתי בין האדמה, הכבוד והקיום. לימים הבנתי כי יום האדמה לא היה מחאה חולפת, אלא רגע של תמורה קולקטיבית שכפה את עצמו על ההנהגה ואיחד את הפלסטינים בתוך המדינה סביב ההכרה שאיננו נתינים נטולי זכויות, אלא בעלי אדמה ובעלי זכות לעתיד מכובד.

דרושה מנהיגות פוליטית אמיצה יתר

כיצד השתנתה בעיניך המשמעות של יום האדמה במהלך השנים? ומה זה אומר על השינויים שחלו בחברה הפלסטינית בישראל?

התחושה שלי אכן השתנתה עם השנים, במיוחד מאז שוועדת המעקב החליטה להפוך את יום האדמה ליום מחאה, ולעיתים אף למעין פסטיבל של דרישה לשוויון אזרחי. בכך נשחק הממד הלאומי של האירוע, שדרש הכרה בכך שאנו חלק מן העם הפלסטיני וקבוצה לאומית בתוך ישראל, הזכאית גם לזכויות קולקטיביות ולא רק לזכויות אזרח פרטניות.

המהלך הזה החל לאחר האינתיפאדה הראשונה. באותה תקופה ראיתי בו ביטוי לחששם של מנהיגים ערבים מתגובת מנגנוני המדינה. בהמשך, עם שיחות מדריד שקדמו להסכמי אוסלו, הלך יום האדמה והפך לאירוע רטורי יותר, שהממד הלאומי בו נחלש. בתוך כך התחרו מפלגות ותנועות שונות על הנהגת האירוע, ובהן המפלגה הקומוניסטית, התנועה הפרוגרסיבית ותנועת בני הכפר. יחד עם זאת, החברה עצמה השתנתה מאוד מאז 1976. המציאות הפוליטית והחברתית שונה, וגם כלי הפעולה התחלפו. אך דבר אחד נותר קבוע: היכולת של החברה להתעורר ולהתנגד כאשר קיומה נתפס כנתון בסכנה. לעיתים הבעיה אינה רצון הציבור אלא היעדר מנהיגות פוליטית אמיצה ובעלת ראייה למרחוק.

ככל שהמשברים מתעצמים, כפי שניתן לראות במאבק בפשיעה, הרחוב שב ומציב את המאבק על סדר היום. זה מלמד שהכוחות בתוך החברה אינם כבים. לצד זאת, כל דור חדש גדל בתחושת ביטחון גדולה יותר, פתוח יותר לחוויות גלובליות ומוכן לפתח כלים חדשים המבטאים את שפתו ואת שאיפותיו. עם זאת, ניכרת נסיגה בטיב המנהיגות הפוליטית ובמידת האומץ שלה, הן בזירה המקומית והן בעולם הערבי. רבים מן המנהיגים הפכו שבויים של חישובים צרים. מה שנותר יציב הוא החוש הפוליטי של הציבור ויכולתו להבחין בין מצעים חיוביים לשליליים.

המשבר שבו אנו חיים כיום עמוק יותר מזה ששרר לפני יום האדמה?

לא.אנו מתמודדים היום עם משברים רבים, אך הם אינם עמוקים יותר מאלה שקדמו ל־1976. התודעה הפוליטית שלנו התגבשה אז תחת שלטון צבאי, בתוך מציאות של פחד ודאגה לקיום הבסיסי. היום האתגרים אחרים: מדיניות מפלה בתחומי החינוך, הכלכלה, הקרקע והדיור, היעדר תמיכה ערבית אפקטיבית ונסיגה במעמדם של מוסדות בינלאומיים. במקביל מתרחש שינוי חברתי עמוק: תפקיד המשפחה נחלש, הפשיעה מתרחבת ושיעורי הגירושין עולים. אלה סימנים לשחיקה במרקם החברתי, אך גם חלק מתהליך שינוי רחב יותר הדורש הנהגה מודעת שתדע ללוות אותו.

המשמעות הפוליטית של יום האדמה

הספר של בשיר "יום האדמה: בין הלאומי לאזרחי – תהליך וטרנספורמציה" מהווה קריאה מעמיקה של יום האדמה כמצפן לחברה וכרגע מוסרי-פוליטי. שאלנו אותו – האם מצפן יום האדמה עדיין פועל חמישים שנה אחרי?

כן. צורתו עשויה להשתנות, אך מהותו זהה: אמונה ביכולתנו להתנגד באמצעות פעולה קולקטיבית למדיניות המאיימת על קיומנו ומבקשת לשלול את זכויותינו. המצפן הזה אינו סיסמה, אלא מודעות מתחדשת שמנחה את הפעילות הפוליטית והחברתית.

יש הטוענים שיום האדמה הפך עם השנים ליום סמלי בלבד. מדוע והאם יש בכך סכנה?

הוא הפך לכזה בעיקר כי המנהיגים הפוליטיים תבעו מונופול על הפעולה הפוליטית וניסו למסגר אותה בתוך גבולות צרים. אבל גם אם בשנים מסוימות ציון יום האדמה נראה סמלי או טקסי בלבד, לסמליות יש כוח חינוכי מצטבר. הזיכרון הקולקטיבי מעצב את התודעה, והתודעה בתורה יוצרת כלים חדשים למאבק. 

קיימת סכנה כאשר ציון יום האדמה מצטמצם לטקס שנתי ריק מתוכן. תפקידו החינוכי של היום הזה הוא לעורר מודעות, להציב שאלות ולבחון את המציאות מחדש מדי שנה. האתגר הוא ללוות את ציון האירוע בהגדרת מטרות ברורות התואמות את התקופה הנוכחית ומשקפות תודעה לאומית פלסטינית רחבה ולא לדרישות אזרחיות בלבד.

נושא הקרקע והדיור עומד בלב יום האדמה — כיצד מדיניות הקרקע והדיור, מעצבת את תחושת הביטחון והשייכות?

סוגיית הקרקע והדיור נותרה פצצה מתקתקת נוכח האפליה במדיניות המדינה והיעדר פתרונות רציניים ומהירים. הכפרים והערים נעשו צפופים כמעט כמו מחנות פליטים, מצב שמחריף משברים חברתיים ופסיכולוגיים ומשפיע על כולם, עשירים ועניים כאחד. מאגרי הקרקעות כמעט אזלו ואפשרויות ההתרחבות הצטמצמו מאוד. עם זאת, אין בכך כדי לערער בהכרח את תחושת השייכות. להפך, מושג השייכות כיום רחב ובשל יותר משהיה בעבר: אם בשנות ה־70 מעבר בין יישובים נתפס כפגיעה בקשר למקום, הרי שכיום פלסטין ההיסטורית נתפסת יותר ויותר כמרחב אחד של שייכות, והמעבר בתוכו אינו מחליש — ולעיתים אף מחזק — את התחושה הזו.

הדור הצעיר ויום האדמה

מה מקומו של יום האדמה בתודעת הדור הצעיר?
צעירים אינם חווים את יום האדמה באותה דרך שבה חווינו אותו אנחנו, אך הם גם אינם מנוכרים כלפיו. הם קוראים אותו בשפה משלהם, המשלבת דאגות אישיות וקולקטיביות, ומחפשים כלים חדשים לביטוי מחוץ למסגרות המסורתיות של המפלגות. בתודעה שלהם ישנם עדיין רבדים שלא נחקרו דיים, אך הם מעידים על כוחות טמונים ועל פוטנציאל להתחדשות.

איך היית מסכם חמישים שנה ליום האדמה?
יום האדמה היה רגע מכריע בעיצוב התודעה הפוליטית הקולקטיבית שלנו. משמעותו ממשיכה להתחדש עם חילופי הדורות וההקשרים המשתנים, והוא נותר חי כל עוד נשמרת הדינמיקה הציבורית והפוליטית שהולידה אותו.

איזה מסר צריך להישאר במלאת חמישים שנה ליום האדמה?
המסר המרכזי הוא שזכויות אינן ניתנות – הן מושגות באמצעות פעולה מודעת ומאורגנת. אין לנו הפריבילגיה להמתין או להסתמך על מוסדות חיצוניים. האחריות עלינו, להתארגן ולהגן על קיומנו כדי להבטיח את עתיד הדורות הבאים.