קליע אחד, ופצע שמסרב להגליד: סיפורו של עימאד ג׳נאים

חלפו 25 שנה מאז אותם ימים נוראים בתחילת אוקטובר 2000, ימים שטלטלו את יחסי המדינה עם אזרחיה הערבים והותירו חותם עמוק בזיכרון הקולקטיבי. אולם עבור משפחת גנאים מסח'נין, הזמן נעצר בשני באוקטובר באותה שנה. 

בתחילת אוקטובר 2000 הביקור המתגרה של אריאל שרון במסגד אל־אקצא הצית גל מחאה שהתפשט במהרה מן השטחים הכבושים אל הערים והכפרים הערביים בישראל.

אלפי צעירים יצאו לרחובות, כשהם נושאים עמם את תחושת הזעם על התמונות הקשות מהגדה ומעזה, ובמיוחד על הסרטון המצמרר של מוחמד א־דורה ואביו.  המפגינים ביקשו בנוסף לבטא מחאה רחבה נגד תחושת ההדרה, האפליה והגזענות שלטענתם ליוו את חייהם מאז קום המדינה. המחאות נענו ביד קשה: המשטרה החליטה להשתמש באש חיה לפיזור ההפגנות, וכתוצאה מכך נהרגו 13 צעירים ערבים מהישובים נצרת, סח'נין, עראבה, כפר מנדא, ג'ת, אום אל־פחם ומעוויה.

בקרב החברה הפלסטינית בישראל נחרטו האירועים הללו כ"מאורעות אוקטובר" או כמעין אביב פלסטיני בישראל. אבל עבור המשפחות שאיבדו את יקיריהן, לא מדובר בפרק היסטורי בלבד, אלא בפצע פתוח שמסרב להגליד. אחד מההרוגים היה עימאד גנאים.

היום בו החיים נחצו לשניים

עימאד, אז בן 25, לא היה פעיל פוליטי בולט, וכמו מפגינים אחרים, לא נשא נשק. הוא היה צעיר חובב ספורט, שהתעניין במיוחד בהתעמלות מכשירים. בני משפחתו מתארים אותו כמי שחי את יומו בפשטות – אימונים, עבודה מזדמנת, עזרה בבית, חלומות על לימודים עתידיים .

"היה לו חיוך מיוחד," מספר אחיו וליד. "חיוך שתמיד היה מחזיר את השקט הביתה. גם כשמישהו היה מתעצבן או רב, עימאד היה זה שיודע להחזיר את כולם למסלול. הוא לא אהב מריבות".

ביום השני של אוקטובר 2000 יצא עימאד מביתו, כפי שעשו צעירים רבים בסח'נין, כדי לקחת חלק בהפגנה. כעבור שעות ספורות נורה בראשו ונהרג. עבור משפחתו, החיים נחלקים מאז לשניים – לפני ואחרי.

"כדור אחד בראש – זה מה שהרג את אחי," אומר וליד בקול חנוק. "לא הייתה לו שום סיכוי לחיות. ירייה אחת סיימה חיים של חלומות, של אהבה, של עתיד

וליד גנאים, אחיו של עימאד, נושא על כתפיו את עול הזיכרון כבר רבע מאה. "אני זוכר את צלצול הטלפון, את הלחישה שאמרה – עימאד נורה. הלב שלי סירב להאמין," הוא אומר. "היה בי קול שאמר – זה לא יכול להיות. אבל כעבור דקות הבנתי שהחיים שלנו השתנו לנצח".

וליד מתאר קשר ייחודי: "הוא לא היה רק אחי הצעיר. הוא היה החבר הכי קרוב שלי. היינו עושים הכל ביחד – אימונים, משחקים, אפילו סתם הליכות בלילה. כשאני חושב עליו, אני זוכר את הרגעים הקטנים. את הצחוק שלו. את הדרך שבה היה יודע להרים אותי כשאני עצוב".

הזמן לא מקהה את הכאב. "עבורי לא עברו 25 שנה," מדגיש וליד. "זה כאילו היה אתמול. בכל פעם ששומעים על צעיר שנהרג בהפגנה, כל פעם שרואים בחדשות עוד עימות, אני חוזר אחורה. זה פצע שנפתח שוב ושוב".

מעבר לכאב, וליד נושא גם תחושת עוול גדולה. "הבטיחו לנו צדק. הוקמה ועדת אור, דיברו על חקירות. אבל בסוף – אף אחד לא נשפט, אף אחד לא לקח אחריות. זה מרגיש כאילו הדם שלנו לא שווה. אם היה מדובר בצעיר יהודי, כל המדינה הייתה רועדת. אבל עימאד ואחרים נשכחו".

בני נהרג, המדינה המשיכה הלאה

סעיד גנאים, אביו של עימאד, מתאר את בנו כצעיר מלא תקוות. "עימאד אהב ללמוד, אהב ספורט, תמיד דיבר על העתיד," הוא אומר. "לא היתה בו אלימות. הוא יצא להפגנה כי האמין בצדק, כי כעס על מה שקורה לעם שלנו. ואז כדור אחד סיים הכל".

האב זוכר היטב את הדקות שבהן קיבל את הבשורה. "זה היה כמו ברק. לא הספקתי לעכל. בבית החולים עוד ניסו להציל אותו, אבל כבר לא היה מה להציל. לא הייתי מוכן לזה. אף הורה לא מוכן לזה".

סעיד לא מהסס להביע את דעתו על המדינה: "אמרו שיש דמוקרטיה, שיש חוק. אבל לבני זה לא עזר. ירו בו. ועדת אור אמנם קבעה שהמשטרה פעלה בניגוד לחוק, אבל אף אחד לא נשפט. ההורים נשארו עם כאבם, והמדינה המשיכה הלאה".

לצד הכאב, סעיד מחזיק גם בגאווה. "אני יודע שבני מת על עקרונות. הוא יצא להפגין על ירושלים, על אל־אקצא, על הכבוד של העם שלנו. זה מנחם אותי לדעת שהוא לא מת לשווא. אבל הכאב שלי, כאב של אב – הוא כאב שאין לו מרפא".

להיות אמא של שהיד

קולה של האם,  רוקייה, רועד, עיניה מלאות דמעות. "עבורי לא עברו 25 שנה," היא אומרת. "זה כמו 25 שניות. כל הזמן אני רואה אותו. לפעמים נדמה לי שהוא נכנס בדלת, שאני שומעת את הצעדים שלו. אבל הוא לא שם".

היא מתארת בן מסור ואוהב. "הוא היה מביא לי פרחים, שואל אם אני צריכה משהו. אם כעסתי, הוא היה זה שמרגיע אותי. היה לי ילד זהב. ילד של בית, ילד של אמא".

את הרגע שבו נודע לה על מותו רוקיה מתארת כקריסה מוחלטת: "לא רציתי להאמין. אמרתי לעצמי שזה חלום רע. אבל אז ראיתי את התמונות, שמעתי את האנשים. מאז אין לילה שאני לא חולמת עליו. כל פעם שאני שומעת על עוד שהיד, אני נשברת מחדש".

יחד עם הכאב, יש בה גם תחושת גאווה. "אני אם של שהיד," היא אומרת. "זה קשה, זה כואב. אבל אני יודעת שבני מת עבור דבר גדול: בשביל אל־אקצא, בשביל העם שלנו. זה הדבר היחיד שמחזיק אותי".

רוצים צדק, לא נקמה

השיחות עם בני המשפחה ממחישות עד כמה אירועי אוקטובר אינם שייכים רק לעבר. עבורם זה הווה מתמשך. הזיכרון של עימאד חי בכל מילה, בכל נשימה.

וליד מסכם זאת בפשטות: "אנחנו לא רוצים נקמה. אנחנו רוצים צדק. שנדע שחיי אחי לא היו זולים. עד היום לא קיבלנו צדק".

האב מוסיף: "אני לא מחפש פיצוי. אני רק רוצה שהמדינה תכיר בזה שעימאד נהרג שלא כדין, ושחיי הערבים שווים כמו חיי כל אזרח".

הסיפור של עימאד משתלב בתוך הפסיפס הגדול יותר של אירועי אוקטובר. אותם ימים, שבהם נהרגו 13 צעירים ערבים מירי כוחות הביטחון, יצרו נקודת שבר ביחסי המדינה עם אזרחיה הערבים. ועדת אור שמונתה לחקור את האירועים אמנם קבעה שהמשטרה ירתה באש חיה בניגוד לנהלים, אך למרות הקביעה הזאת, איש לא הועמד לדין.

עבור הציבור הערבי בישראל, זאת הייתה הוכחה שדמם של בניו זול ושהם אינם מוגנים. תחושת האמון במדינה התרסקה, והפערים החברתיים־פוליטיים רק העמיקו.

וליד מרחיב את דבריו אל מעבר לאבל האישי: "אני מאמין שכל חלק מהעם הפלסטיני מתמודד עם תוכנית שונה מצד ישראל – בגדה זה כיבוש וצבא, בעזה זה מצור, בירושלים נישול ודחיקה, ובתוך ישראל – זו מכת האלימות והפשיעה. מבחינתי, האלימות שמפוררת את החברה הערבית כאן היא לא רק בעיה פנימית. זו תוכנית שנולדה אחרי אירועי אוקטובר 2000, כדי להחליש אותנו מבפנים".

זיכרון שעובר מדור לדור

בכל שנה בראשית אוקטובר מתכנסת המשפחה בסח'נין. תמונתו של עימאד מונפת לצד דגלי פלסטין. הדור הצעיר, האחיינים של עימאד, כבר יודעים את הסיפור בעל פה. "הילדים שלנו חייבים לדעת," אומר סעיד. "אסור שהשמות יישכחו. עימאד היה בחור צעיר עם חלומות, כמו כל אחד מהם. ויום אחד, בגלל ירי של המשטרה, הכל נגמר".

האם מוסיפה: "אני מבקשת מהדור הצעיר – תזכרו. כל אחד מכם יכול להיות עימאד. אל תשכחו את הדם שנשפך".

25 שנה חלפו, אך בבית משפחת גנאים הזמן נעצר. האב, האם והאח עדיין חיים את אותו יום, את אותו רגע שבו נקטפו חיי בנם. לצד הכאב שזועק בכל מילה, יש גם גאווה – על הבן שהקריב את חייו למען עמו.

אבל מעל לכל מרחפת תחושת חוסר צדק. עבורם, עימאד לא היה רק שם ברשימת השהידים – הוא היה בן, אח, חבר. אדם שחייו נקטעו בפתאומיות.

הפצע הזה, כמו אצל משפחות רבות אחרות, מסרב להגליד. הוא ממשיך להיות עדות חיה לפערים, לכאב, ולמאבק על שוויון וצדק במדינת ישראל.