25 שנה לאירועי אוקטובר 2000: מן ההתקוממות אל ההשמדה בעזה- ראיון עם ד"ר היבא יזבק

אמנם חלפו שנים רבות, אך המראות חוזרים אליי כאילו זה היה אתמול. הייתי בת שש כאשר הלמה בי דמותו של הילד מוחמד א-דורה כשהוא מסתתר בחיק אביו. שניהם היו צמודים לחומת בטון, ואז נשמעה זעקתו המהדהדת של האב: "הילד מת!". הסצנה הזו לא נמחקה  מהזיכרון הקולקטיבי של בני הדור שלי, והפכה לפצע עמוק שילווה אותנו לנצח.

ליל הראשון באוקטובר 2000 מלווה אותי בכל השנים שחלפו. אני זוכרת את עצמי יושבת מול הטלוויזיה, צופה במהדורות מתחלפות ובהסלמה ההולכת וגוברת מדי שעה. דרך המסך נגלו אליי המראות, ודיווחים על שהידים מהעיירות והכפרים שלנו מילאו את החדשות. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הבנתי עד כמה המוות קרוב, ושמאחורי השהידים יש שמות ופנים מוכרים מן הערים שלנו.

התקוממות אוקטובר לא הייתה עוד תחנה על ציר הזמן, אלא נקודת מפנה שבנתה תודעה חדשה בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל. דור שלם זוכר בתודעתו את קולות הכדורים השורקים ביישובים הערבים, תמונות השהידים, הלוויות הזועמות, והאמהות הבוכיות. דור האינתיפאדה השנייה מתייחס לשימור הזיכרון כמשמורת שהופקדה בידיו, וידע מגיל צעיר שלחופש יש מחיר כבד, ושהמולדת היא לא רק גבול משורטט על המפה, אלא תוצאה של דם שנשפך, נשמה דבקה באדמה, ונרטיב שיש לספר.

בראיון למגזין סברה ד"ר היבא יזבק, חוקרת ומרצה במדעי החברה, פעילה פוליטית וחברתית, חכ״ל מטעם מפגלת בל״ד. ושבן דודה היה מבין 13 ההרוגים באירועי אוקטובר 2000, הדוקטורט שלה עוסק בזיכרון הנכבה הפלסטינית ובתפקידן של העדויות בעל־פה. ד. יזבק רואה בהתקוממות הפלסטינים בשנת 2000 נקודת מפנה שממשיכה להגדיר את מאפייני הזהות הפלסטינית של הערבים בישראל, ולהטיל צל על המציאות הנוכחית, במיוחד בצל המלחמה המתמשכת בעזה.

25 שנה עברו והפצע עדיין פתוח

כעבור 25 שנה לפרוץ האירועים שהובילו לאינתיפאדה השנייה, התמונות עדיין טריות בזיכרון הקולקטיבי: מוחמד א-דורה, דמם של השהידים על האספלט, והזעקות שמילאו את הרחובות. זוהי עדות חיה לכך שזיכרון העמים אינו מת, ושהנרטיב הפלסטיני יחיה כל עוד יסופּר לדורות הבאים. תמונות האינתיפאדה שנתקעו בזיכרון הן חלק חי מהתודעה הקולקטיבית ומהדרך המדינית של הפלסטינים. 

מה לדעתך מחיה את האירועים הללו בתודעת הפלסטינים עד היום?

האינתיפאדה השנייה לא הייתה התפרצות חולפת, אלא תוצאה של הצטברות ארוכת שנים של מדיניות אפליה והדרה, וניסיונות לכפיית אינטגרציה מצד הממסד הישראלי על הפלסטינים אזרחי המדינה. מה שקרה באוקטובר 2000 היה הצהרה גלויה של דור שלם שהוא לא יסכים להיפרד מזהותו הלאומית. הצעירים שיצאו לרחובות גילמו תודעה חדשה שהוכיחה שהפלסטינים אזרחי המדינה הם עדיין חלק מהעם הפלסטיני והשאלה הפלסטינית, וכי הם אינם אזרחים "מבויתים", כפי שניסה הנרטיב הישראלי הרשמי להציגם.

באופן אישי, אירועי אוקטובר 2000 השפיעו עלי עמוקות. בן דודי היה בין ההרוגים שקיפחו את חייהם כתוצאה מהאש החיה שהמשטרה כיוונה נגד המפגינים ברחובות. זה לא היה רק אובדן אישי, אלא אירוע שעיצב את התודעה הפוליטית והחברתית שלי, וחיבר אותי בצורה עמוקה יותר לשייכותי לעם הפלסטיני ולמולדת שלי ולמולדת שלי ולמדיניות הפוליטית והביטחונית המופנית כלפינו. לכן, התקוממות אוקטובר 2000 אינה רק אירוע בזיכרון הקולקטיבי של הפלסטינים, אלא פצע פתוח ואירוע מכונן שעיצב את דרכנו הפוליטית והחברתית עד היום.

באוקטובר 2000, נהרגו 13 פלסטינים אזרחי ישראל על ידי שוטרים ישראלים, כולל ילדים וצעירים שיצאו למחות נגד האירועים האלימים שבאותה עת התרחשו בירושלים וברחבי הגדה המערבית. הרגע הזה היה ציון דרך, שכן הוא איחד את הפלסטינים תושבי ישראל עם אחיהם בגדה המערבית ובעזה, ואשרר את זהותם הפלסטינית, למרות הניסיונות להפרדתה על ידי גבולות וחומות.

אם נרצה לפרש את אירועי אוקטובר 2000 בהקשר פוליטי, כיצד ביססה התקוממות זו תפיסה חדשה ליחסים בין הפלסטינים תושבי המדינה לבין מדינת ישראל?

אוקטובר 2000 היה עימות ישיר וחסר תקדים בין האזרחים הפלסטינים והמדינה, במסגרתו חשפה המדינה את יחסה האמיתי לאזרחיה הפלסטינים כשהחליטה לירות במפגינים לא חמושים. מבחינת האזרחים הפלסטינים, זה היה רגע של התעוררות קולקטיבית: המדינה לא רואה בנו אזרחים, אלא אויבים פוטנציאליים. מכאן התעוררה בקרב הדור הצעיר אמונה חזקה שמערכת יחסים זו מבוססת על עוינות, וכי המדינה לא תעניק זכויות לפלסטינים מעצמה, אלא יש לתבוע זכויות אלה ביתר שאת. בנוסף, אירועי אוקטובר 2000 תרמו להגדרה מחודשת של מושג האזרחות: אנחנו לא מיעוט המחפש פירורי זכויות, אלא חלק מהעם הפלסטיני החי תוך גבולות מדינת ישראל, ונושאים את הדאגות הלאומיות והפוליטיות של עמנו.

כיצד השפיעו אירועי אוקטובר על שאר בני העם הפלסטיני בגדה המערבית וברצועת עזה? האם ניתן לומר שהם תרמו ליצירת מעין אחדות פלסטינית חוצת "גיאוגרפיה"?

בהחלט. ההתקוממות בתוך המדינה לא הייתה מנותקת ממה שהתרחש בגדה המערבית ובעזה, אלא הייתה חלק מהאינתיפאדה השנייה. עליית אריק שרון למסגד אל-אקצא, וסצנת הרג הילד מוחמד א-דורה, היו הניצוץ שהצית את הרחובות בכל מקום. הפלסטינים אזרחי ישראל הרגישו שמה שקורה בירושלים ובעזה הוא גם עניינם. לכן, הם יצאו לרחובות כדי להצהיר שזהותם קשורה באופן מהותי בזהות הלאומית הפלסטינית הכללית, ושהם חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני. הלכידות הזו הייתה רגשית ופוליטית, ואני סבורה שהיא הייתה רגע נדיר של מודעות אחדותית, למרות ההבדלים בנסיבות, ושונוּת הסבל של הפלסטינים בישראל, בגדה המערבית, ובעזה.

לדבריה של ד"ר יזבק, הנשים הפלסטיניות עמדו מאז ומתמיד בלב הסכסוך הלאומי. הן הכילו את הקרבת בני העם הפלסטיני וייצרו כוחות מחודשים לעמידה איתנה. במהלך התקוממות אוקטובר 2000 ואינתיפאדת אל-אקצא, נשים לא רק ניחמו פצועים וטיפלו בילדים, אלא גם היו חלק בלתי נפרד ממאמצי ארגון ההפגנות, וביצירת קשרים קהילתיים, ותיעוד הפרות הזכויות. הן גם משמרות את הזיכרון החי של האירועים. השתתפותן הפוליטית והחברתית הייתה ועודנה מרכיב מרכזי בהתנגדות לניסיונות למחיקת הזהות הפלסטינית של הערבים אזרחי ישראל, ולעיצוב מחדש של המיעוט הזה על ידי הממסד הישראלי. 

נשים פלסטיניות לקחו חלק בכל שלבי המאבק. כיצד את מעריכה את השתתפות הנשים באוקטובר 2000, בהשוואה לנוכחותן והשתתפותן כיום בתנועה הפוליטית הפלסטינית?

נשים לא היו בשוליים באוקטובר 2000. הן יצאו להפגנות, ארגנו הפגנות, והותקפו בדיוק כמו הגברים. השתתפות זו הייתה המשך ישיר לתפקיד שמילאו הנשים הפלסטיניות בכל שלבי המאבק. יחד עם זאת, אני מזהה היום התפתחות דרמטית: נשים נמצאות בחזית והן שותפות בהנהגה ובארגון ונהיו פנים בולטות בכל התנועות העממיות והפוליטיות. ההתקוממות בשנת 2000 הייתה רגע שהוכיח שנשים הן לא רק "תומכות" בשאלה הפלסטינית, אלא חלק בלתי נפרד מעיצוב העשייה הפוליטית. כיום, ניתן לטעון שאנו עדים לעלייה בנוכחות הנשים, הן במרחב הפוליטי והן במחאות העממיות.

יש הסבורים שהחרפת האלימות והפשיעה בחברה הערבית בישראל היא אחת מתוצאות ההתקוממות באוקטובר 2000. מה דעתך על כך?

הקשר הזה חשוב מאוד. ניסיונות המדינה לאלף את בני הנוער הפלסטינים על ידי הטמעתם וכפיית שירות לאומי נכשלו כישלון חרוץ. זה היה הרגע שבו התחלנו לראות החדרה מכוונת של נשק ופשע לחברה שלנו בשיתוף פעולה והעלמת עין מצד המשטרה והרשויות. המדינה שהצליחה לחסל כנופיות פשע בנתניה ובתל אביב לא פעלה ברצינות ביישובים הערבים, לא כי קשה לה לפעול אלא כי אין רצון. התוצאה הייתה ברורה: אובדן תחושת הביטחון האישי והחברתי, התפוררות חברתית ופגיעה במרקם הפנימי, בעיקר בקרב הצעירים, שהם תקוותנו לעתיד. אני רואה את זה כחלק ממדיניות מכוונת: מאחר שהאילוף הפוליטי נכשל, שיהיה הרס מבפנים באמצעות התפשטות האלימות והפשיעה. זה אופייני למשטרים קולוניאליים.

בואי נעבור לעזה. האם ציפית שהמדיניות הישראלית תגיע לרמה כזו של אלימות והרס? מהן השלכות המלחמה על הפלסטינים אזרחי המדינה?

מה שקורה בעזה הוא מעבר לכל דמיון. אנו עומדים בפני מלחמת השמדה: הרג המוני, הרעבה מכוונת, עקירה כפויה. ישראל חצתה את כל הקווים המדיניים, ההומניטריים והמוסריים, עברה על החוק הבינלאומי ואינה מורתעת משום דבר. מבחינת הפלסטינים אזרחי ישראל, הם נאלצים להתמודד עם מלחמה מסוג אחר: השתקה, דמוניזציה, רדיפה פוליטית ופגיעה בזכויות אשר הצליחו לצבור במשך שנים של מאבק. זה ניסיון להנדס את החברה מחדש. אומנם המדינה פגעה קשות בזכות להפגין ולהביע עמדה נגד המלחמה אך מצד שני זה העצים את תחושת השייכות, והרצון להתארגן פוליטית מחדש.

הקרב על הנרטיב בקרב הדורות הבאים

כיצד ניתן להעביר את זיכרון אוקטובר 2000 לדורות הבאים שלא חוו את האירועים הללו? מהו תפקידם של החינוך והחברה האזרחית בשימור הזיכרון?

זה אתגר גדול. החינוך הפורמלי בישראל מתעלם מהאירועים הללו, או מעוות אותם, בעוד שהדורות הבאים צריכים להבין מה קרה כדי לעצב את זהותם. למרבה הצער, לא מספיק רק להכריז על שביתה ביום זה. אם השביתה הכללית המוכרזת בראשון באוקטובר בכל שנה אינה מלווה בכלים חינוכיים ובהסברה, היא הופכת ליום חופש חסר משמעות.

מה שנדרש הוא פעולה שיטתית של המפלגות, התנועות הפוליטיות והחברה האזרחית: הפקת חומרים חינוכיים, ארגון אירועים להעלאת המודעות, וחיבור אירועי אוקטובר למציאות בה אנו חיים כיום. רק אז יוכלו הצעירים להרגיש שיום השנה הזה אינו אירוע של העבר, אלא חלק מההווה והזהות שלהם.