באוקטובר 2000 "רעדה הארץ" וזעקה לאזרחים הפלסטינים: אויבים אתם, וכך תישארו

"ניתן לסכם ולומר: באירועי אוקטובר 2000 רעדה הארץ".  את המשפט הזה טבעו שלושת חברי ועדת החקירה הממלכתית שהקימה ממשלת אהוד ברק בחודש נובמבר 2000. תפקידה הרשמי של הועדה היה "בירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000". הוועדה, שזכתה לכינוי "ועדת אור" על שם שופט בית המשפט העליון (בדימוס) תאודור אור, נדרשה לבחון את נסיבות הריגתם של 13 פלסטינים בידי המשטרה במהלך הפגנות שאירעו בגבולות הקו הירוק. 12 מההרוגים היו פלסטינים אזרחי המדינה, והרוג אחד היה פלסטיני תושב עזה ששהה במדינה באותה תקופה. 

הריגת אזרחים על ידי המשטרה הינה ארוע קיצוני וחריג, כמו רעידת אדמה. באוקטובר 2000 האירוע החריג הזה נפרס על פני שבוע ימים (1/10-8/10), והתרחש באזורים שונים במדינה. זהו ארוע קיצון שמאז יום האדמה בשנת 1976 הפלסטינים בישראל לא חוו כמותו. 

האזרחים הפלסטינים חשבו שהם מוגנים

הריגת מפגינים בידי כוחות הביטחון הישראליים שכיחה הרבה יותר כאשר מדובר בפלסטינים תושבי השטחים שנכבשו ב-1967. שם המדינה, בכובעה ככח כובש, טוענת שהיא משמשת כצבא במצב לחימה שתפקידו להכריע ולהכניע את האויב. את האויב מכריעים, בין היתר, באמצעות הוצאה להורג. כך נורמל מחזה הריגת הפלסטיני "מפר החוק" על ידי כוחות הצבא, בניגוד לדיני הכיבוש שמחייבים כוח כובש להגן על האוכלוסיה האזרחית, ובהתאם לכך התפתחה גם פרקטיקת חסינות החיילים מפני העמדה לדין בגין הריגת מפגין פלסטיני שקל מאד להכניסו לקטגורית האויב. לעומת זאת, אכיפת החוק על-ידי המשטרה בגבולות המדינה, אמורה להתנהל לפי עקרונות שלטון חוק. משמע, שוטר שמבקש לאכוף את החוק ולמנוע הפרות סדר כפוף אף הוא לחוק המורה לו כיצד עליו לפעול. כל הפרת חוק מצד שוטר עלולה להביא להעמדה לדין.  

מסיבה זו הריגתם של אזרחים פלסטינים בידי המדינה הכתה בתדהמה אפילו את החברה הפלסטינית ב-48. עד אז הפלסטינים האמינו שאזרחותם אמורה לספק להם מגן לפחות מפני פגיעה בחייהם, גם כאשר הם מפרי חוק או מפריעים לסדר הציבורי. ועדת אור לא היתה קמה אלמלא התארגנותם הפוליטית של האזרחים הערבים שחייבה היענות לדרישה שהמדינה תתן דין וחשבון על הריגת אזרחיה. 

בפברואר 2001 החלה "ועדת אור" בעבודתה, אספה אלפי מסמכים ומוצגים ושמעה עדויות של למעלה מ-400 עדים. ביניהם היו אזרחים, אנשי כוחות ביטחון, ראש הממשלה, שרים בממשלה, נציגים של החברה הערבית מכל הקשת הפוליטית, ראשי רשויות מקומיות ועוד. בחודש ספטמבר 2003 פרסמה ועדת אור את דו"ח מסקנותיה. הוועדה מצאה כי הריגתם של 13 המפגינים נעשתה תוך חריגה מהוראות הדין ולכן המליצה למחלקה לחקירות שוטרים לפתוח בחקירה פלילית בעניינם של כלל ההרוגים. מעבר לניתוח מקרי ההרג והממצאים שעלו מחקירת הוועדה לכל ארוע ירי קטלני, דו"ח הוועדה מצא לנכון להתייחס לבעיות עומק ולנושאים שנגעו למעמד האזרחים הפלסטינים במדינה. בתוך כך, העירה הוועדה כי: 

"המשטרה חייבת להטמיע בקרב שוטריה, כי הציבור הערבי במדינה בכללו אינו אויב וכי אין לנהוג בו כבאויב".

החקירה התייחסה להרוגים כאויב

זיהוי יחסה של המשטרה לאזרחים הערבים כאל אויב נבע בעיקר מהעדויות שנחשפו בפני הוועדה, אשר הצביעו על פרקטיקות "הכנעת האויב" יותר מאשר אכיפת חוק וסדר. ועדת החקירה רצתה להזכיר, כי האזרחים הערבים הינם ככל יתר האזרחים כולל בארועי הפרות חוק וסדר. בצד זאת, הועדה הנכיחה את שיוכם של האזרחים הערבים לעם הפלסטיני, הכירה במורכבות חייהם בישראל לאחר האסון הלאומי (הנכבה) שפקד אותם בשנת 1948 ואף הפצירה ברוב היהודי לכבד את זהותם, את תרבותם ואת שפתם ולתת לכך ביטוי בחיים הציבוריים. במקביל הועדה הקפידה להזהיר מפני הצגת המדינה כאויב על ידי אזרחיה ומפני דברי שבח לפעולות אלימות של אויבי המדינה כנגדה וכנגד אזרחיה, וציינה כי אזרחותם של הפלסטינים בישראל הינה בגבולות הגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית. 

מלאכת החקירה הפלילית לצורך העמדת השוטרים לדין הופקדה בידי מח"ש, הגוף המוסמך לחקור שוטרים בפלילים. בחודש ספטמבר 2005 מח"ש סגרה את כל התיקים נגד השוטרים המעורבים. אף שוטר לא הועמד לדין. ארגון עדאלה שייצג את משפחות ההרוגים ואת ועדת המעקב וחבריה מרגע פרוץ האירועים, פרסם חוות דעת מקיפה בה הצביע, בין היתר, על הקונספציה שהנחתה את מח"ש בחקירתה. לפי חוות הדעת של עדאלה, מח"ש ניתחה את הארועים תוך הסתמכות על המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לצבא שמתמודד עם "אויב" ולא למשטרה עם אזרחיה, עניין שועדת אור, לפחות במוצהר, ביקשה למגר. בדיקה חוזרת שערך היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, בשנת 2008, הובילה למסקנה זהה לזו של מח"ש. גם אחרי הבדיקה הנוספת, איש לא הועמד לדין. 

כך קיבלו השוטרים, בחסות מוסדות אכיפת החוק, חסינות מהעמדה לדין.  

אכן, מאז ארועי אוקטובר, 2000 לא נורו למוות מפגינים בגבולות הקו הירוק במהלך הפגנה. זאת, אף שהתקיימו הפגנות רבות שניתן היה לתעד בהן הפרות של הסדר הציבורי (לדוגמא במהלך מאי 2021). אמנם היו מקרים של הריגת אזרחים על ידי שוטרים, אולם מדובר באירועים נקודתיים שלא התרחשו במהלך הפגנה. גם ברוב המקרים האלה השוטרים יצאו בלא כלום. נשאלת השאלה, האם הימנעות המשטרה משימוש בנשק קטלני נגד האזרחים הערבים במהלך הפגנות משקפת תפנית שחלה ביחסה לאזרח הערבי? האם ניתן לומר כי תם עידן ראיית האזרח הפלסטיני כאויב, ובבסיס הפרקטיקות כיום עומד לכל היותר גילוי יחס נוקשה של אכיפת חוק בדמות מעצרים והחמרה בענישה, כבכל מקום שקיים בו מתח אתני או לאומי בין קבוצות רוב למיעוטים? לדעתי התשובה היא לא. 

במקום ירי חי, ריקון האזרחות מתוכן

בהסתכלות במבט לאחור מאוקטובר 2000 ועד היום ניתן לזהות כי היחס לאזרח הפלסטיני כאל איום שצריך לדכא כפי שנעשה עם האויב, קיבל פנים חדשות. במקום שהמשטרה תנטרל מפגינים למוות באמצעות צלפים היא תעצור ותכלא אותם בגין ביצוע עבירות שבניגוד לעבר יסווגו כעבירות טרור ולא כמקרים פליליים. תווית "הטרור" הודבקה על מגוון רחב של עבירות, מעבירות ביטוי ועד לפגיעה ברכוש. תווית זו, תבטיח הבחנה בין העצור האזרח הפלסטיני שהפר סדר (אויב מבית) לבין עצור אזרח יהודי שהנזק שגרם לרכוש אגב הפגנה נגד המדינה, לעולם לא יזוהה כפעולת טרור. המילה טרור היא שם נרדף למעשיו של הפלסטיני ככל שבוצעו בזיקה לענייניו כפלסטיני. אזרח פלסטיני המפר סדר אגב מחאה בעניין פלסטיני, איננו אינדיבידואל אלא חלק מקולקטיב שמבחינת המדינה מאיים על עצם קיומה, כשאר אויביה. בניגוד אליו, חרדי שמפגין נגד גיוס ומפר את הסדר הציבורי, או אתיופי המוחה נגד גזענות, או הורה לצעיר בן ערובה המסית לאלימות נגד ראש ממשלה, הנם לכל היותר אזרחים שמחאתם המוצדקת חצתה את רף הדין הפלילי. 

אירועי אוקטובר 2000 גרמו למדינה להבין, כי ריקון אזרחותם של הפלסטינים מתוכן והפיכתם לשקופים חסרי מעמד משפטי, יכולים להעשות בחסות החוק, וללא שפיכות דמים. במקום למנוע מהאזרחים גילויי הזדהות עם בני עמם באמצעות ירי חסר הבחנה, המדינה יכולה להפעיל את החוק כדי להילחם בכל אלמנט שמזכיר את היותם שייכים לאומית ל"אויב". כך נחקקו שלל חוקים שמגבילים איחוד משפחות (2003), שוללים אזרחות ממי שמפר אמונים למדינת ישראל (2008), מונעים מגופים מסוימים לציין את יום העצמאות כיום הנכבה (2011), אוסרים לקרוא לחרם פוליטי על ישראל בשל פשעי הכיבוש (2011), מאפשרים לשלול אזרחות ולגרש אסירים ובני משפחתם אם קיבלו כספים מהרשות הפלסטינית (2022), ומאפשרים לגרש משפחה של אזרח שביצע פיגוע (2023). במסגרת מגמת החקיקה הזאת, העליונות היהודית קיבלה הכרה כעיקרון חוקתי בחוק יסוד: הלאום מ-2018. 

למדינה עוד אמצעים רבים פרט להעברת חוקים כדי לקדם את אותה מטרה: ריקון אזרחותם של האזרחים הפלסטינים מתוכן. היא משתמשת בגופתו של אסיר שמת ממחלת הסרטן בכלא אחרי עשרות שנות כליאה כקלף מיקוח למען שחרור בן ערובה יהודי מהשבי או השבת גופות של יהודים, כפי שנעשה לווליד דקה. המערכת כיום סלחנית לחלוטין לכל יהודי שמסית לרצח עם נגד האויב ונוקטת יד ברזל נגד אזרח פלסטיני המזדהה עם כאבו של מי שמוגדר כאויב וזועק להצלתו. וכשמדובר בשחרור אזרחיות יהודיות מהשבי, המדינה הפכה את האזרחיות הפלסטיניות שעצרה בשם "שלטון החוק" לכאלו השייכות לאויב וצירפה אותן לקבוצת האסירות ששוחררו למען שחרור האזרחיות היהודיות ולדרישת האויב, כפי שנעשה בהסכם חילופי השבויים בנובמבר 2023. כשהיחס הזה לאזרחים כאויב עבר מיסוד ונירמול, אין צורך להסביר מהיכן מגיעה אדישות המדינה להרצחם של מאות אזרחים ערבים בשנה כתוצאה מהפשיעה הגואה. הזכות לחיים של אויב? את מי זה מעניין בכלל?