רוח כהנא מרחפת מעל בית המשפט העליון

הרוב הציוני בוועדת הבחירות, על גווניו השונים, פסל את כל המפלגות הערביות מהתמודדות בבחירות. לצידן גם נפסלו אישית סאמי אבו שחאדה ועופר כסיף. הפסילות הללו הפכו כמעט לאקט אוטומטי ומצער. עכשיו ההכרעה עוברת לבית המשפט העליון.

אבל מאחורי הדיון המשפטי יש  מספר שאלות פוליטית הרבה יותר עמוקות. מי קובע לאזרחים הערבים את גבולות השיח הפוליטי הלגיטימי? מי קובע מי ראוי לייצג אותם? והאם קביעות בית המשפט הם תוצר של  רוח התקופה או קביעות משפטיות גרידא?

בימים האחרונים הופעל לחץ ציבורי על בל"ד ועל סאמי אבו שחאדה להתפטר עוד לפני הדיון בעליון. מאחורי הקריאות האלה יש שני טיעונים:

הראשון, החשש שפסק דין שיאשר את הפסילה ייצור תקדים וינמיך עוד יותר את תקרת השיח המותר לפוליטיקאים ולמפלגות הערביות. תקדים כזה עלול ללוות אותנו שנים ולגרום למפלגות הערביות לצנזר את עצמן עוד לפני שמישהו יבקש לפסול אותן. זה יהפוך אותן לא רלוונטיות .

על הטיעון השני, מדברים פחות, אבל הוא נמצא באוויר, ושמעתי אותו גם מאנשי שמאל יהודים. הטיעון בעיקרו אומר שיש לחסוך מבית המשפט העליון את ההכרעה הקשה הזאת. הדיון מתקיים בתקופה של לאומנות גואה ולחץ ציבורי כבד. אם העליון יאשר את הפסילה, יהיו מי שיראו בכך בארץ ובעולם כניעה לרוח הפוליטית השלטת ופגיעה בדימוי העצמאי של בית המשפט. אם יבטל אותה, הוא עלול למצוא את עצמו שוב בעימות עם חלקים גדולים במערכת הפוליטית ובציבור. התפטרות של אבו שחאדה הייתה פותרת את הדילמה הזאת. כמובן הטיעון בעייתי מבחינה מוסרית ומבחינה משפטית, ואף מתעלם מהציבור הערבי כולו כאילו הוא שקוף.

נשאלת השאלה למה בעצם בל"ד וסאמי אבו שחאדה צריכים לחלץ את בית המשפט מהדילמה שלו?

בית משפט עצמאי לא צריך שיגנו עליו מפני הכרעות קשות. לשם כך קיימת רשות שופטת עצמאית. אם הדין והראיות אינם מצדיקים פסילה, עליו לומר זאת גם מול לחץ ציבורי. אם הם כן מצדיקים אותה, עליו להסביר מדוע, על פי החוק ועל פי אמות המידה שנקבעו  בחוק.

שני הטיעונים לעיל המצדדים בהתפטרות סאמי אבו שחאדה  אינם רואים את הנזק שיגרם לציבור הערבי בטווח הארוך. להתפטרות ולמניעת הדיון יש מחיר פוליטי וערכי בלתי הפיך . אם מועמד ערבי פורש מפני שמפלגות יריבות קבעו שהוא חצה את גבול הלגיטימיות, אנחנו מתחילים בעצמנו לצייר את גבולות המותר והאסור לפי הקונצנזוס הציוני ולפי משנתן של מפלגות גזעניות.

ברגע שזה קורה, הפוליטיקה הערבית מתחילה להתאים את עצמה למה שהיריבים שלה מוכנים לקבל. כך היא מאבדת בהדרגה את עצמאותה ואת היכולת שלה לייצג נאמנה את ציבור בוחריה.

זו בעיניי המשמעות של החלטת בל"ד שלא לסגת. לא לתת למפלגות פוליטיות ולאומניות לקבוע איזה נציג ערבי הוא "לגיטימי", וגם לא לחסוך מבית המשפט את המבחן שהגיע לפתחו.

וישנה גם שאלת השוויון.

יאיר גולן אמר בשנת 2025:"מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב". הדברים עוררו סערה גדולה. לאחר מכן הוא הבהיר שהביקורת שלו כוונה לדרג המדיני ולא לצה"ל. אבל הדברים לא הוציאו אותו מהמשחק הפוליטי.

 מותר לשאול מה היה קורה אילו מועמד ערבי היה אומר בדיוק את אותו המשפט.

אני לא טוען ששני המקרים זהים מבחינה משפטית. אבל האם אותו מרחב של ביטוי פוליטי חריף, מקומם ואפילו פרובוקטיבי עומד לרשות אזרח ערבי כפי שהוא עומד לרשות אזרח יהודי?

בעניינו של אבו שחאדה נטען כי דבריו עולים עד כדי תמיכה במאבק מזוין. הוא דוחה את הפרשנות הזאת. בתצהיר שהגיש הוא הציג את פעילותו ארוכת השנים למען זכויות אדם, את מחויבותו למאבק לא אלים ואת גינויו לפגיעה בחפים מפשע. האם משפט אחד ויחיד  שנוי במחלוקת יהווה עילה לפסילה  ויגבור על הזכות להיבחר?

בית המשפט לא צריך להחליט אם הוא אוהב את דבריו של אבו שחאדה. הוא גם לא צריך להסכים איתם. השאלה היא אם הראיות עומדות ברף המחמיר שנדרש כדי לשלול מאדם את הזכות להיבחר.

ויש עוד עניין שאסור לפספס. סעיף 7א מדבר על מדינה "יהודית ודמוקרטית". משום מה, בדיונים מהסוג הזה אנחנו שומעים הרבה מאוד על ה"יהודית" והרבה פחות על ה"דמוקרטית". הרי אותו סעיף מדבר גם על הסתה לגזענות.

אז צריך לשאול אם בתוך הצירוף "יהודית ודמוקרטית" נוצרה עם השנים היררכיה. האם "יהודית" נמצאת למעלה ו"דמוקרטית" למטה?

כאשר מועמדים יהודים שמשמיעים אמירות  גזעניות קשות ואנטי דמוקרטיות  נגד הציבור הערבי,  וכאלה שפועלים בגזענות ולאומניות נשארים בתוך גבולות הלגיטימיות הפוליטית, בעוד שהשיח הפוליטי הערבי נבדק פעם אחר פעם בזכוכית מגדלת, אי אפשר להתעלם מהשאלה הזאת. האם סעיף 7א מופעל באותה מידה כלפי שני החלקים של "יהודית ודמוקרטית"?

דמוקרטיה לא יכולה להיות ערך שנזכרים בו בעיקר כאשר רוצים לקבוע את גבולותיו של המיעוט. להפך היא אמורה גם להגן על המיעוט מפני כוחו הלאומני הגורף של הרוב. דמוקרטיה מתגוננת לא יכולה להתגונן מפני המיעוט במידה כזאת שהיא מתחילה להתגונן מפני הדמוקרטיה עצמה.

ועדת הבחירות היא זירה פוליטית. יושבים בה נציגי מפלגות, ויש להם עמדות ואינטרסים פוליטיים. זה לא מפתיע. בית המשפט אמור להיות משהו אחר. הוא אמור להיות המקום שבו הפוליטיקה נעצרת והחוק מתחיל. לכן הדיון הזה כבר מזמן אינו רק על עתידו הפוליטי של סאמי אבו שחאדה. הוא נוגע למרחב הפוליטי של ציבור שלם, שחלקים גדולים ממנו מרגישים שגבולות הלגיטימיות שלהם הולכים ומצטמצמים.

אין דמיון בין פרשת דרייפוס לבין המקרה של סאמי אבו שחאדה. אבל מהפרשה ההיא אפשר ללמוד משהו חשוב על בתי משפט ועל רוח התקופה. בית משפט לא באמת נבחן כאשר החוק, דעת הקהל והאווירה הציבורית נושכים כולם לאותו כיוון. המבחן האמיתי מגיע כשהם מתנגשים. ההיסטוריה לא בחנה רק את דרייפוס. היא בחנה גם את המוסדות ששפטו אותו ואת היכולת שלהם להפריד בין משפט וראיות לבין לאומנות, דעות קדומות ולחץ ציבורי.

עכשיו הכדור נמצא בפתחו של  בית המשפט. הוא לא צריך לאהוב את סאמי אבו שחאדה ולא להסכים עם העמדות שלו. הוא צריך לבדוק את הראיות מול החוק, ולא מול מצב הרוח הציבורי.

כי אם גם בית המשפט יתחיל להזיז את גבולות הלגיטימיות לפי הרוח שנושבת בחוץ, זהו סימן שרוח כהנא כבר לא רק מרחפת מעל ועדת הבחירות ומעל חלקים מהמערכת הפוליטית והמוסדות של המדינה, אלא הגיעה גם לשערי בית המשפט העליון.