אוניברסיטת תל אביב: ליברלית, דמוקרטית ושותפה לג'נוסייד

מחשבות של אינטלקטואל אחרי הגשת התזה

לפני כמה חודשים הגשתי את עבודת התזה שלי בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. זה היה רגע מרגש, לא רק משום שסימן הישג אקדמי, אלא גם משום שחשף את המרחק שעברתי. מי שגדל בקהילה כמו שלי יודע שהדרך לאקדמיה אינה מובנת מאליה. היא כרוכה במאבק, לעיתים בחשש, וכמעט תמיד בתחושה שעליך להצדיק את עצם נוכחותך.

במהלך התואר רכשתי כלים לחשוב על החברה באופן אחר — על יחסי כוח, על פלסטין, ועל הפריבילגיה הכרוכה בעצם היכולת לייצר ידע ולהעניק לו סמכות. פגשתי הוגים שממשיכים ללוות אותי: סעיד, פאנון, בורדייה, פוקו ולטור. עבורי, המפגש הזה היה יותר מהיכרות אינטלקטואלית; הוא פתח אפשרויות חדשות להבין את העולם ואת מקומי בתוכו. 

יחד עם האפשרות להבין, הגיעה גם האחריות שלא להסיט את המבט. הסתובבתי בין בנייני אוניברסיטת תל אביב, שנבנתה על אדמות הכפר הפלסטיני שייח' מוואניס, ולא תמיד ידעתי כיצד לשאת את הידיעה הזאת. עם הזמן הבנתי שאין זו רק שאלה היסטורית. האוניברסיטה אינה ניצבת מחוץ למציאות הפוליטית שסביבה; היא מקיימת קשרים הדוקים עם הצבא הישראלי ועם תעשיות ביטחוניות, ומשתתפת בפיתוח ידע וטכנולוגיות המשמשים מערכות של שליטה, מעקב ולחימה נגד פלסטינים.

כשישבתי לכתוב את דברי התודה בתזה, לא רציתי לעקוף את המתח הזה. הקדשתי את העבודה לאוניברסיטאות בעזה — לכל מי שלמד, לימד, חקר ובנה בהן — וכתבתי: "עבודת תזה זו נכתבה בעת שמדינת ישראל מבצעת רצח עם נגד עמי ברצועת עזה. במהלך תקופה זו הושמדו באופן שיטתי התנאים המאפשרים חיים: תשתיות אזרחיות, בתים, בתי חולים ומוסדות להשכלה ולמחקר. אוניברסיטאות עזה הוחרבו, ועימן עשרות שנים של ייצור ידע, מחקר וחיים אינטלקטואליים. איני רואה באוניברסיטת תל אביב צופה מן הצד לנוכח מציאות זו. שתיקתה, קשריה המוסדיים עם מנגנוני המדינה וחוסר נכונותה להתמודד עם האלימות המתבצעת בשם המדינה שמממנת אותה ומגנה עליה, הופכים אותה לשותפה לאחריות."

"לעיתים הרגישה כתיבת עבודה זו, בידיעה ומתוך הכתלים הקולוניאליים של האוניברסיטה, כמשימה בלתי אפשרית. היא נכתבה מתוך צער, כעס ותחושת בושה מתמדת. ואף על פי כן, ביקשתי לכתוב ביושר ובדיוק, מתוך אמונה שידע, גם כשהוא נוצר בתוך מבנים של עוול, יכול לשמש כלי במאבק למען צדק."

כתבתי את המילים האלה מבלי לדעת אם מישהו אי פעם יקרא אותן. לא ידעתי אם הן מספיקות. לא ידעתי אפילו אם הן נכונות — לא במובן העובדתי, אלא במובן המוסרי. מה מותר לאדם כמוני לכתוב מתוך אותו מוסד, על גבי הנייר שהוא מנפיק ובחסותו.

לפני כמה חודשים עברתי לגרמניה כדי להתחיל את לימודי הדוקטורט. מינכן היא עיר אחרת, אוניברסיטה אחרת ושפה אחרת. אך השאלות שנשאתי איתי לא נותרו מאחור. הן חצו איתי את הגבול. מה שהשתנה אינו השאלות עצמן, אלא הסביבה שבתוכה אני שואל אותן

כאן, השיח על חרם אקדמי הוא דבר שבשגרה. לא עמדה קיצונית, לא קול שולי — אלא חלק מדיון ציבורי ומוסרי לגיטימי. חברים שלי באוניברסיטה, סטודנטים וחוקרים, פועלים לניתוק הקשרים המוסדיים עם אוניברסיטאות ישראליות. באחד האירועים שעסקו במעורבותן של האוניברסיטאות הישראליות בג'נוסייד בעזה ובתמיכה האירופית בהן באמצעות תוכנית Horizon, מצאתי אולם מלא באנשים שהנושא אינו סוגיה פוליטית מושפטת עבורם, אלא שאלה מוסרית הדורשת הכרעה.

מכאן, מגרמניה, קל יותר לראות את מה שקשה לראות מבפנים. אולי כי המרחק מאפשר זאת. אולי כי מחוץ למוסד אפשר לראות את צללי המוסד באור אחר. לפעמים צריך להתרחק כדי להבין לא רק היכן עמדת, אלא גם מה הסתיר ממך את שדה הראייה.

תשתית אקדמית לתעשיית הנשק

ביולי 2024 פרסם מכון פראונהופר קול קורא לסטודנטים להנדסה מכנית באוניברסיטה הטכנית של מינכן — האוניברסיטה שבה אני לומד — להצטרף לפרויקט משותף עם אוניברסיטת תל אביב. הפרויקט עסק בפיתוח "סירה אוטונומית" המבוססת על ראייה ממוחשבת וחיישנים לצורך מיפוי סביבתה, ואמור היה לצאת לדרך בנובמבר 2024. לפי אתר הפרויקט, הוא מומן בידי רפאל, יצרנית הנשק הממשלתית הישראלית.

גם רשימת המנטורים של הפרויקט הייתה מאירת עיניים. אחד מהם עמד בראש קבוצות הנדסת מערכות בחיל האוויר הישראלי, ובהמשך עבד במשך עשר שנים באלביט מערכות. אחר הוא אלוף־משנה בדימוס בחיל האוויר, ששירת עשרים וארבע שנים ופרש כראש מחלקת הטכנולוגיה, לאחר שעבד כמהנדס חומרה ברפאל. אצל אחרים לא היה צורך לקרוא הרבה: לצד הביוגרפיה שלהם הופיע פשוט הלוגו של רפאל.

זה אינו פרויקט מחקרי תמים. זוהי תשתית אקדמית, טכנולוגית ומוסדית המשרתת את תעשיית הנשק הישראלית ומספקת לה ידע, כוח אדם ולגיטימציה.

גם אוניברסיטת תל אביב שזורה בתשתית הזאת. היא משתפת פעולה עם אלביט מערכות בתחומי ניווט רחפנים אוטונומי וננו־מדע. אלביט, ספקית הנשק ומערכות המעקב הגדולה ביותר של הצבא הישראלי, מייצרת בין היתר את פצצת ה־MPR-500, שתוכננה ל"לוחמה עירונית בשטחים מאוכלסים בצפיפות" ומכילה כ־26 אלף רסיסים שנועדו להבטיח "הסתברות הרג גבוהה". פצצות אלו משמשות את ישראל במתקפותיה על עזה.

ב־14 ביוני פרסמה אוניברסיטת תל אביב סרטון שבו נשיאה, אריאל פורת, מביע תמיכה בחיילי המילואים ומסביר כיצד האוניברסיטה עושה לילות כימים כדי לסייע להם. ואז, כמעט באותה נשימה, הוא מוסיף: "אוניברסיטת תל אביב היא דמוקרטית, ליברלית ופלורליסטית".

יש בכך חוצפה שקשה למצוא לה מילים. הביטחון שניתן להחזיק בשתי הטענות בעת ובעונה אחת מבלי להידרש להסביר דבר. תמיכה פומבית בחיילים הלוחמים בעזה, ובאותה נשימה הכרזה על דמוקרטיה, ליברליזם ופלורליזם. הסתירה אינה מטרידה את פורת, משום שבתוך ההיגיון המוסדי שבו הוא פועל היא כלל אינה נתפסת כסתירה.

זהו הפרדוקס המרכזי של האוניברסיטה הישראלית. היא מדברת בשפת הפתיחות, הביקורתיות והאוניברסליזם, אך משתמשת בשפה הזאת כדי לטשטש – ואולי אף להצדיק – את השתתפותה באלימות קולוניאלית. כך היא ממשיכה ליהנות ממימון אירופי, לקיים שיתופי פעולה בינלאומיים ולהציג את עצמה כמרחב של ידע חופשי; ובו בזמן היא ממשיכה לפתח טכנולוגיות עבור חיל האוויר, לשתף פעולה עם אלביט ורפאל, ולהעניק תמיכה פומבית למשתתפים בהשמדת עם.

הסתירה אינה מוסתרת כלל. היא גלויה, ובכל זאת אינה דורשת הסבר. אולי זהו כוחה של עמדה הגמונית: היכולת להחזיק בשתי אמירות הסותרות זו את זו מבלי להידרש להצדיק אף אחת מהן. וזו בדיוק הבעיה.

אני לא יודע מה התשובה לכל השאלות שהטקסט הזה מעלה. אני לא תמיד יודע מה לעשות עם הידע שאני נושא, עם הפריבילגיה שרכשתי ועם הבושה שמתלווה אליה. אבל אני יודע דבר אחד: מול שיתוף הפעולה והחוצפה שאינה נדרשת להסביר את עצמה, חרם אקדמי על אוניברסיטת תל אביב, ועל כל אוניברסיטה ישראלית ששותפה לג׳נוסייד בעזה, אינו דרישה מרחיקת לכת. הוא דרישת הסף.