גאווה סלקטיבית: הציניות המדממת שמאחורי "אהבה היא אהבה"
דעות
-
-
-
-
-
מוּעֲתָק
לרגל חודש הגאווה, העולם המערבי מהדהד שוב את הסיסמה הקליטה והשחוקה: "Love is Love" (אהבה היא אהבה). רחובות נצבעים בצבעי הקשת, תאגידים מחליפים את סמלילם לוורוד, ומדינות מתהדרות בפתיחותן ובסובלנותן. אך מבעד למסך החגיגות והקונפטי, מסתתרת מציאות אפלה. נראה שההבטחה האוניברסלית לאהבה ואנושיות מגיעה עם כוכבית קטנה, כזו שמחריגה עמים ואוכלוסיות שלמות. מדינות ותאגידים שבעבר הלא רחוק ראו בשונות מגדרית עילה לאפלייה, הזנחה ואף כליאה, מציגים היום חזות נאורה בעודם מקדמים דה-הומניזציה דומה – רק כלפי עמים אחרים.
הסיסמה "אהבה זו אהבה", כך מתברר, אינה חלה על עמים שנידונו מראש למוות ולהשמדה. היא אינה כוללת אנשים בעלי עור כהה החיים באדמותיהם המקוריות, ואת אותן מדינות מוחלשות שהמשאבים הטבעיים שלהן נבזזים בשיטתיות על ידי מדינות "נאורות" הממוקמות גיאוגרפית ופוליטית מצפון להן. האהבה המערבית מדלגת באלגנטיות על הקורבנות הישירים והעקיפים של הקפיטליזם הדורסני, של הניאו-ליברליזם, וכמובן – של מכבסת הפינקוושינג (Pinkwashing – טיוח ורוד).
ישראל והעולם המערבי הפכו את השימוש באירועי הגאווה לכלי נשק תדמיתי. זכויות להט"ב משמשות כעלה תאנה, כהוכחה ניצחת ל"אנושיות" ול"עליונות המוסרית" שלהם על פני מי שמוגדרים כ"ברברים" או "נחשלים". אך אותו מוסר מעוות שחוגג חירות מינית, הוא זה שמתיר את דמם של אחרים – להט"בים וסטרייטים כאחד. תחת מסווה של קדמה נאורה וערכים ליברליים, ניתנת הלגיטימציה למחוק חיים שלמים, להשמיד משפחות, למחוק שכונות מן היסוד ולבצע פשעים נגד האנושות.
אין דימוי חזק ומצמרר יותר לאבסורד המערבי מאשר התמונה של טיל קטלני המשוגר ממטוס קרב נוצץ ומצוחצח. אותו טיל שקורע לגזרים בני אדם, משוגר כביכול בשם ה"מוסר" וה"אנושיות", ומנותב על ידי טייס או טייסת שאולי משתייכים לקהילה ה"גאה". מדינות הרי מתפארות במדיניות מכלילה כזאת. הניגוד הזה – בין הזהות הגאה, המבקשת לכאורה שוויון וקבלה, לבין הפעולה האלימה וההרסנית המשרתת אימפריאליזם ודיכוי – חושף את עומק הרקבון.
כשדגל הגאווה הופך לאביזר תפאורה בתיאטרון ההשמדה
אין דוגמה זועקת, קיצונית ומדממת יותר לציניות הזו מאשר מכונת הפינקוושינג הישראלית. בשלוש שנות מלחמת ההשמדה הזאת נחשפנו למראות סוריאליסטיים מחרידים: חיילים מצטלמים כשהם מניפים בגאווה את דגל הקשת על רקע עיי חורבות, בתים מרוסקים ושכונות שנמחו מעל פני האדמה בעזה ובלבנון. הקונטרסט הזה – בין הצבעים העליזים של דגל הסובלנות והשחרור לבין האפר, ההרס והמוות שסביבו – הוא תמצית הצביעות. זוהי הפקעה של סמל שנועד לייצג חיים, והפיכתו לאביזר תפאורה בתיאטרון של מוות.
התמונות הללו משרתות נרטיב מסוכן ומחושב. הן יוצרות קשר מעוות שמצדיק אלימות: "הם" (הפלסטינים, הלבנונים) פרימיטיבים והומופובים, בעוד ש"אנחנו" נאורים ומתקדמים – עובדה, החיילים שלנו גאים. המשוואה הזו מייצרת למעשה רישיון להרוג, להרוס ולהפציץ. במחי יד, המאבק לשוויון זכויות הופך לצידוק מוסרי להשמדה ולשפיכות דמים. זוהי לוגיקה שמכשירה פשעים נגד האנושות באצטלה של ליברליזם, ומנצלת את ההומופוביה של חברה אחת כתירוץ למחיקתה.
האבסורד זועק שבעתיים כשמסתכלים על הנהגת המדינה. ממשלת ישראל מורכבת מגורמים שמחזיקים בעמדות חשוכות, ולרוב הומופוביות באופן מוצהר ומפוקפק ביותר כלפי קהילת הלהט"ב. אותם פוליטיקאים שפועלים נגד הקהילה מבית, ששוללים את זכויותיה ורואים בה איום הם הראשונים להסתתר מאחורי דגל הגאווה. הקהילה משמשת עבורם כשכפ"ץ מוסרי מול אומות העולם, כלי שרת שניתן לרמוס בבית ולהתהדר בו בחוץ.
אהבה אינה יכולה להתקיים לצד דיכוי
ארגוני הלהט"ב והקהילות הגאות ברחבי העולם חייבים להתעורר ולפקוח את עיניהם לנוכח הניצול הציני שנעשה בהם ובמאבקם ההיסטורי. לא ניתן עוד להסתפק בסיסמאות בנאליות של הכלה ואהבה, בעוד אלו משמשות כחומת מגן להפרות הבוטות ביותר של זכויות אדם. על הקהילה הגלובלית להבין שהזכות הבסיסית ביותר – הזכות פשוט לחיות, לא להיקבר תחת הריסות מהפצצות של מטוסי קרב, ולא להיות קורבן להרעבה המונית הנעשית ללא כל דין וחשבון – היא זכות קיומית ראשונה במעלה. זכות זו חשובה לא פחות, ואף הרבה יותר, מהזכות לבחור סגנון חיים, נטייה או זהות. מאבק לשחרור ושוויון שמעלים עין מטבח ומהשמדה של עמים אחרים, הוא מאבק חלול שמשרת בסופו של יום את המדכא.
אין ספק שארגוני להט"ב לא מעטים התגייסו למען פלסטין ועזה מאז אוקטובר 2023, וחיברו בין מאבקם עם מאבק העם הפלסטיני לחיים, אך חיבורים מבורכים אלה נשארו בשוליים, וחלקם נראים כלא יותר מטרנד. הרוב הממסדי יותר שרוי במעין תודעה כוזבת, וממשיך להאמין שהמאבק הוא בין הקידמה והחופש לבין "הברבריות" ו "הטרור הג'יהאדיסטי".
חודש הגאווה צמח מתוך מאבק אמיתי בדיכוי, מתוך דרישה לשוויון ולחירות לכל אדם באשר הוא אדם. אך כאשר המאבק הזה מנוצל על ידי הגמוניה מערבית ככלי להצדקת דיכוי של עמים אחרים, הוא הופך לריק מתוכן. זכויות אדם אינן יכולות לשמש מסך עשן לפשעי מלחמה, וזהות מגדרית או מינית אינה תעודת הכשר להפצצת אזרחים או לגזל של אדמות ומשאבים.
"אהבה היא אהבה" אינה יכולה להיות סיסמה ריקה שמופרחת באוויר בעוד פצצות מטילות אימה על מי שלא שפר גורלו להיוולד בצד הנכון של העולם. עד שההגדרות של אהבה ושל אנושיות לא יכללו את כולם – גם ובעיקר את המוחלשים, המבזזים והמופצצים – החגיגות הללו יישארו בגדר מופע צבוע ונישתי של עליונות מוסרית מזויפת.
תרמו לסברה היום
אם הסיפור הזה פתח בפניכם חיים שלא הכרתם - זה בדיוק מה שסברה קיים בשבילו.
סברה הוא המגזין הפלסטיני היחיד בעברית: עצמאי וללא מטרת רווח, ביקורתי ששם את האנשים במרכז. הסיפורים הייחודיים שאתם קוראים כאן נכתבים בידי עיתונאיות ועיתונאים כותבים וכותבות פלסטינים , ומחייבים אומץ מיוחד בצל ההשתקה של הקולות הפלסטיניים והעיתונות העצמאית.
התרומה שלכם תעזור לנו להשמיע את הסיפור הבא.
פינקוושינג
הערת הצלחה
גונן
2026-06-26 09:19:14המאמר הזה אינו ביקורת על מדיניות ישראל. הוא כתב אישום אידאולוגי נגד עצם קיומה של ישראל כחברה מערבית, ליברלית ודמוקרטית. הוא אינו מבקש להגן על זכויות אדם אלא לשלול מהציבור הישראלי את הזכות להתגאות באחד ההישגים החברתיים המרשימים ביותר שלו: בניית חברה שבה הקהילה הגאה הצליחה להגיע למעמד של שוויון כמעט חסר תקדים באזור, לא באמצעות מהפכה אלימה, אלא באמצעות דמוקרטיה, מאבק אזרחי, מערכת משפט, שכנוע ציבורי וערכים הומניסטיים. המושג “פינקוושינג” הפך בשנים האחרונות לכלי תעמולה שנועד לרוקן מתוכן את הישגיה של הקהילה הגאה בישראל. במקום להכיר במאבק ארוך השנים של אלפי פעילות ופעילים, הוא מציג אותם כאביזר הסברה של המדינה. זהו זלזול כפול: גם במאבקם של חברי הקהילה, וגם בחברה הישראלית שהצליחה להשתנות ולהעניק להם זכויות שלא קיימות כמעט בשום מדינה אחרת במזרח התיכון. הני סיון לקשור בין מצעד הגאווה לבין המלחמה בעזה הוא מניפולציה רגשית. הוא מבקש ליצור רושם כאילו עצם קיומן של זכויות להט”ב בישראל הוא צביעות כל עוד ישראל נלחמת בארגון טרור. אלא שמדינה דמוקרטית אינה מאבדת את ערכיה משום שהיא מגינה על אזרחיה. להפך. אחת מחובותיה הראשונות היא להגן על הזכות לחיים של אזרחיה. המלחמה בעזה לא נפתחה בגלל דגלי הגאווה ולא בגלל אידאולוגיה אימפריאליסטית. היא נכפתה על ישראל בעקבות טבח 7 באוקטובר, שבו ביצע חמאס רצח המוני, אונס, חטיפה ועינויים של אזרחים, תוך הפרה בוטה של כל כלל בסיסי במשפט הבין לאומי ובדיני המלחמה. חמאס עצמו הצהיר שוב ושוב כי בכוונתו לבצע מתקפות נוספות מסוג זה. מול איום כזה, כל מדינה דמוקרטית הייתה פועלת כדי לפרק את הארגון הצבאי המאיים על אזרחיה. גם הטענה כאילו ישראל מנהלת מלחמת השמדה מתעלמת מהמציאות המורכבת של הלחימה. חמאס בנה את תשתיותיו הצבאיות מתחת לבתי מגורים, בתי ספר, מסגדים ובתי חולים, כאשר פירי מנהרות, מחסני נשק ומפקדות מוקמו בלב אוכלוסייה אזרחית. מציאות זו מייצרת אתגר צבאי ומוסרי חסר תקדים. במקום להטיל את האחריות גם על מי שהפך את אזרחיו למגן אנושי, המאמר מטיל את מלוא האשמה על ישראל ומתעלם לחלוטין מאסטרטגיית הלחימה של חמאס. הטענה כי ישראל הייתה יכולה “להשמיד את עזה” בתוך ימים אינה סיסמה ריקה. אילו מטרתה הייתה השמדה חסרת הבחנה, לא הייתה מנהלת מערכה קרקעית ארוכה שגבתה את חייהם של קרוב לאלף חיילי צה”ל. היא הייתה מסתפקת בהפצצות מסיביות. העובדה שבחרה לשלם מחיר דמים כבד כדי לצמצם, ככל האפשר, את הפגיעה באזרחים, ה יא חלק מהוויכוח על אופי הלחימה ואינה מתיישבת עם הטענה שמטרתה הייתה השמדה של האוכלוסייה. בסופו של דבר, המאמר אינו מגן על זכויות אדם אלא מבקש לשלול מישראל את הזכות להגנה עצמית באמצעות הפיכת כל הישג מוסרי או חברתי שלה ל”הסחת דעת”. אם ישראל מקדמת זכויות נשים זו הסברה. אם היא מקדמת זכויות להט”ב זה פינקוושינג. אם היא שולחת סיוע הומניטרי זו ציניות. לפי ההיגיון הזה, לישראל אין אפשרות לעשות שום מעשה חיובי שאינו מתפרש כתרמית. זהו אינו מאבק למען זכויות אדם. זהו ניסיון לערער את הלגיטימיות של החברה הישראלית כולה, לבטל את הישגיה, ולהציג כל ביטוי של ליברליזם ישראלי כזיוף. אלא שהמציאות חזקה יותר מהרטוריקה. ישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון שבה מתקיימים מצעדי גאווה גדולים, שבה בני הקהילה הגאה יכולים לחיות בגלוי, להקים משפחות, לכהן בתפקידים ציבוריים, לשרת בצבא ללא איסור גורף ולהיאבק על זכויותיהם במסגרת מערכת דמוקרטית. אפשר למתוח ביקורת על ממשלות ישראל ועל התנהלות המלחמה, וזו זכות לגיטימית. אך להפוך את הישגי הקהילה הגאה בישראל לכלי להכפשת המדינה ולשלילת זכותה להגן על אזרחיה מפני ארגון טרור שביצע את טבח 7 באוקטובר והצהיר כי יחזור עליו שוב ושוב, אינו מאבק לצדק. זו, בעיני מבקרי גישה זו, מניפולציה אידיאולוגית שמנצלת את מאבק הלהט”ב כדי לקדם דה לגיטימציה של ישראל ולא כדי לקדם שלום, זכויות אדם או שוויון.
הערות