גאווה סלקטיבית: הציניות המדממת שמאחורי "אהבה היא אהבה"  

לרגל חודש הגאווה, העולם המערבי מהדהד שוב את הסיסמה הקליטה והשחוקה: "Love is Love" (אהבה היא אהבה). רחובות נצבעים בצבעי הקשת, תאגידים מחליפים את סמלילם לוורוד, ומדינות מתהדרות בפתיחותן ובסובלנותן. אך מבעד למסך החגיגות והקונפטי, מסתתרת מציאות אפלה. נראה שההבטחה האוניברסלית לאהבה ואנושיות מגיעה עם כוכבית קטנה, כזו שמחריגה עמים ואוכלוסיות שלמות. מדינות ותאגידים שבעבר הלא רחוק ראו בשונות מגדרית עילה לאפלייה, הזנחה ואף כליאה, מציגים היום חזות נאורה בעודם מקדמים דה-הומניזציה דומה – רק כלפי עמים אחרים.

הסיסמה "אהבה זו אהבה", כך מתברר, אינה חלה על עמים שנידונו מראש למוות ולהשמדה. היא אינה כוללת אנשים בעלי עור כהה החיים באדמותיהם המקוריות, ואת אותן מדינות מוחלשות שהמשאבים הטבעיים שלהן נבזזים בשיטתיות על ידי מדינות "נאורות" הממוקמות גיאוגרפית ופוליטית מצפון להן. האהבה המערבית מדלגת באלגנטיות על הקורבנות הישירים והעקיפים של הקפיטליזם הדורסני, של הניאו-ליברליזם, וכמובן – של מכבסת הפינקוושינג (Pinkwashing – טיוח ורוד).

ישראל והעולם המערבי הפכו את השימוש באירועי הגאווה לכלי נשק תדמיתי. זכויות להט"ב משמשות כעלה תאנה, כהוכחה ניצחת ל"אנושיות" ול"עליונות המוסרית" שלהם על פני מי שמוגדרים כ"ברברים" או "נחשלים". אך אותו מוסר מעוות שחוגג חירות מינית, הוא זה שמתיר את דמם של אחרים – להט"בים וסטרייטים כאחד. תחת מסווה של קדמה נאורה וערכים ליברליים, ניתנת הלגיטימציה למחוק חיים שלמים, להשמיד משפחות, למחוק שכונות מן היסוד ולבצע פשעים נגד האנושות.

אין דימוי חזק ומצמרר יותר לאבסורד המערבי מאשר התמונה של טיל קטלני המשוגר ממטוס קרב נוצץ ומצוחצח. אותו טיל שקורע לגזרים בני אדם, משוגר כביכול בשם ה"מוסר" וה"אנושיות", ומנותב על ידי טייס או טייסת שאולי משתייכים לקהילה ה"גאה". מדינות הרי מתפארות במדיניות מכלילה כזאת. הניגוד הזה – בין הזהות הגאה, המבקשת לכאורה שוויון וקבלה, לבין הפעולה האלימה וההרסנית המשרתת אימפריאליזם ודיכוי – חושף את עומק הרקבון.

כשדגל הגאווה הופך לאביזר תפאורה בתיאטרון ההשמדה

אין דוגמה זועקת, קיצונית ומדממת יותר לציניות הזו מאשר מכונת הפינקוושינג הישראלית. בשלוש שנות מלחמת ההשמדה הזאת נחשפנו למראות סוריאליסטיים מחרידים: חיילים מצטלמים כשהם מניפים בגאווה את דגל הקשת על רקע עיי חורבות, בתים מרוסקים ושכונות שנמחו מעל פני האדמה בעזה ובלבנון. הקונטרסט הזה – בין הצבעים העליזים של דגל הסובלנות והשחרור לבין האפר, ההרס והמוות שסביבו – הוא תמצית הצביעות. זוהי הפקעה של סמל שנועד לייצג חיים, והפיכתו לאביזר תפאורה בתיאטרון של מוות.

התמונות הללו משרתות נרטיב מסוכן ומחושב. הן יוצרות קשר מעוות שמצדיק אלימות: "הם" (הפלסטינים, הלבנונים) פרימיטיבים והומופובים, בעוד ש"אנחנו" נאורים ומתקדמים – עובדה, החיילים שלנו גאים. המשוואה הזו מייצרת למעשה רישיון להרוג, להרוס ולהפציץ. במחי יד, המאבק לשוויון זכויות הופך לצידוק מוסרי להשמדה ולשפיכות דמים. זוהי לוגיקה שמכשירה פשעים נגד האנושות באצטלה של ליברליזם, ומנצלת את ההומופוביה של חברה אחת כתירוץ למחיקתה.

האבסורד זועק שבעתיים כשמסתכלים על הנהגת המדינה. ממשלת ישראל מורכבת מגורמים שמחזיקים בעמדות חשוכות, ולרוב הומופוביות באופן מוצהר ומפוקפק ביותר כלפי קהילת הלהט"ב. אותם פוליטיקאים שפועלים נגד הקהילה מבית, ששוללים את זכויותיה ורואים בה איום הם הראשונים להסתתר מאחורי דגל הגאווה. הקהילה משמשת עבורם כשכפ"ץ מוסרי מול אומות העולם, כלי שרת שניתן לרמוס בבית ולהתהדר בו בחוץ.

אהבה אינה יכולה להתקיים לצד דיכוי

ארגוני הלהט"ב והקהילות הגאות ברחבי העולם חייבים להתעורר ולפקוח את עיניהם לנוכח הניצול הציני שנעשה בהם ובמאבקם ההיסטורי. לא ניתן עוד להסתפק בסיסמאות בנאליות של הכלה ואהבה, בעוד אלו משמשות כחומת מגן להפרות הבוטות ביותר של זכויות אדם. על הקהילה הגלובלית להבין שהזכות הבסיסית ביותר – הזכות פשוט לחיות, לא להיקבר תחת הריסות מהפצצות של מטוסי קרב, ולא להיות קורבן להרעבה המונית הנעשית ללא כל דין וחשבון – היא זכות קיומית ראשונה במעלה. זכות זו חשובה לא פחות, ואף הרבה יותר, מהזכות לבחור סגנון חיים, נטייה או זהות. מאבק לשחרור ושוויון שמעלים עין מטבח ומהשמדה של עמים אחרים, הוא מאבק חלול שמשרת בסופו של יום את המדכא.

אין ספק שארגוני להט"ב לא מעטים התגייסו למען פלסטין ועזה מאז אוקטובר 2023, וחיברו בין מאבקם עם מאבק העם הפלסטיני לחיים, אך חיבורים מבורכים אלה נשארו בשוליים, וחלקם נראים כלא יותר מטרנד. הרוב הממסדי יותר שרוי במעין תודעה כוזבת, וממשיך להאמין שהמאבק הוא בין הקידמה והחופש לבין "הברבריות" ו "הטרור הג'יהאדיסטי".

חודש הגאווה צמח מתוך מאבק אמיתי בדיכוי, מתוך דרישה לשוויון ולחירות לכל אדם באשר הוא אדם. אך כאשר המאבק הזה מנוצל על ידי הגמוניה מערבית ככלי להצדקת דיכוי של עמים אחרים, הוא הופך לריק מתוכן. זכויות אדם אינן יכולות לשמש מסך עשן לפשעי מלחמה, וזהות מגדרית או מינית אינה תעודת הכשר להפצצת אזרחים או לגזל של אדמות ומשאבים.

"אהבה היא אהבה" אינה יכולה להיות סיסמה ריקה שמופרחת באוויר בעוד פצצות מטילות אימה על מי שלא שפר גורלו להיוולד בצד הנכון של העולם. עד שההגדרות של אהבה ושל אנושיות לא יכללו את כולם – גם ובעיקר את המוחלשים, המבזזים והמופצצים – החגיגות הללו יישארו בגדר מופע צבוע  ונישתי של עליונות מוסרית מזויפת.