וליד אל-ח'אלדי: החלטת החלוקה היוותה שער לנכּבּה

ביום השנה ה־60 לנכּבּה הפלסטינית, וליד אל-ח'אלדי (1925-2026), ההיסטוריון והאקדמאי הפלסטיני שנפטר במרץ השנה, החליט להזכיר בגורמי היסוד שגרמו לנכּבּה ולהשלכותיה בשתי דרכים:

ראשית, כתיבת הקדמה לספר שהוציא המכון ללימודי פלסטין לרגל יום השישים לנכּבּה שכותרתו "נכּבּה 1948: סיבות ודרכי התמודדות". ספר זה הפך להיות אחד הספרים החשובים ביותר בתחום הזה, והוא כולל מסות שמתעמקות בכתביהם של ארבעה אינטלקטואלים ערבים בולטים.

שנית, הרצאה באנגלית אותה נתן בקיץ 2009 בכנס אגודת הסטודנטים הפלסטינים שנערך במכון ללימודי מזרח ואפריקה (SOAS) השייך לאוניברסיטת לונדון, תחת הכותרת: "שישים שנה לנישול, שישים שנה להתנגדות". הטקסט של ההרצאה פורסם בגיליון מס' 78 של "כתב העת ללימודי פלסטין" המפורסם על ידי המכון ללימודי פלסטין.

לזכרו של וליד אל-ח'אלדי, חזרנו אל הטקסטים החשובים האלה, שעודם רלוונטיים היום:

1. "נכּבּה 1948: סיבות ודרכי התמודדות"

בהקדמה שכתב לספר "נכּבּה 1948: סיבות ודרכי התמודדות", הדגיש וליד אל-ח'אלדי:"ביום השנה הזה, לא יזיק לערבים לזכור את השפעת הנכּבּה על אבותינו שחוו אותה, ולגלות את התובנות שלהם לגבי מהות הציונות והסכנות הטמונות בה, לא רק עבור פלסטין, אלא גם עבור כל הערבים, ולהשוות בין ציפיותיהם לבין מה שקרה בפועל מאז, בתקווה שזה יסייע להם להבין את זהות אויבם האמיתי בתוך הבלבול הרב שבו מולדתנו אבודה כיום".

אל-ח'אלדי מציין עוד כי "הנכּבּה השתלטה על רגשותיהם ותבונתם של כותבים אלה, עד כי היא הצליחה לסנן את מחשבותיהם בכל מה שקשור להשלכות הנכּבּה, טבע ומטרות הציונות, סיבות תבוסת הערבים, ודרכי ההתמודדות והטיפול בטווח המיידי והרחוק".

בספרו, בחר אל-ח'אלדי להתמקד בארבעה אינטלקטואלים ערבים: ההיסטוריון הסורי קונסטנטין זריק, הרופא הלבנוני ג'ורג' חנא, עורך הדין והפוליטיקאי הפלסטיני מוסא אל-עלמי, והמתמטיקאי הפלסטיני קדרי חאפז טוקאן. זריק פרסם בשנת 1948 את ספרו "המשמעות של הנכּבּה". באותה שנה הוציא חנא את ספרו "הדרך אל הישועה". אל-עלמי הוציא בשנת 1949 את ספרו "לקח פלסטין", וספרו של טוקאן, "אחרי הנכּבּה", יצא לאור ב-1950.

זריק היה הראשון שהשתמש במונח "נכּבּה" והפיץ אותו. הוא תיאר את הנכּבּה כ־"רעידה אלימה", ־"הסכנה הגדולה ביותר" ו־"משבר חונק". ג'ורג' חנא תיאר את הנכּבּה כ־"הטרגדיה הפלסטינית" ולעיתים "הטרגדיה של הערבים בפלסטין". אל-עלמי תיאר את הנכּבּה כ־"אסון לאומי חמור", וטוקאן תיאר אותה כ־"אסון שפקד את האומה הערבית בפלסטין".

כאשר זריק תיאר את הנכּבּה, הוא השתמש בגישה שליוותה את כל ספריו, גישת הביקורת העצמית. יחד עם זאת, הוא לא התעלם מהגורמים החיצוניים ומכוח האויב שעמד בפני הערבים, וריכז את מאמציו האינטלקטואליים כבר בשלב מוקדם בחקר האחריות העצמית הערבית שהתאפיינה בבלבול ובכשל במהלך הנכּבּה, ובשנים שלאחר מכן.

במאמר שפרסם עם פרוץ מלחמת המפרץ בינואר 1991, זריק כתב: "בימים הראשונים לאחר מלחמת 1948, הקמת מדינת ישראל ועקירת הערבים הפלסטינים, ולאור חוסר האונים של מדינות ערב וצבאותיהן, פרקתי את מחשבותיי המודאגות בחוברת שקראתי לה "המשמעות של הנכּבּה". החוברת הזו הייתה הראשונה להציג את המונח הזה שמתאר את התבוסה שהייתה דאז. ניסיתי בחוברת לנתח את הסיבות הישירות והעקיפות לטרגדיה שהתחוללה מפרספקטיבה של בדיקה פנימית וביקורת עצמית, ולמצוא דרכים להיפטר מהחולשה שפקדה אותנו. לאחר מכן התרחשה הנכּבּה של שנת 1967 – ולא "הנכּסה" [הנסיגה] כפי שרצה חלק מהשליטים והאינטלקטואלים הערבים לתאר – ולכן מצאתי את עצמי נאלץ לפרסם חוברת אחרת שכותרתה "משמעות הנכּבּה בפעם השנייה". בחוברת השנייה – כמו בראשונה – ניסיתי לנתח את הסיבות ולהעריך את התוצאות ולהפיק לקחים. כעת המלחמה הסוערת הזו מעלה את התהייה אם להמשיך כפי שעשיתי בפעמיים הקודמות ולנתח את מה שוודאי אקרא לו "משמעות הנכּבּה בפעם השלישית".

זריק ממשיך את התהיות שלו :"למעשה, אם נתבונן באירועי העשורים האחרונים, נמצא מספר נכּבּות אחרות שנוכל לנתח. אסונות אלו אינם מוגבלים למלחמות, לתבוסות ולהפסדים, אלא נוגעים במאפייני חיים שונים. ישנן נכּבּות בממשל, וביחסי החוץ (הבולטת ביניהן היא סטייתו של אנואר סאדאת מהקונצנזוס הערבי ופיוסו עם ישראל מבלי להבטיח את זכויות הפלסטינים), ונכּבּות במדיניות הכלכלית השגויה שהובילה לבזבוז משאבים ולעיכוב הצמיחה, ואחרת ב‏־"תוכניות" החברתיות והלימודיות שמכבידות במקום להקל עלינו, והנכּבּה של השחיתות המשתוללת בחיינו הפרטיים והציבוריים".

מספר אינטלקטואלים ערבים אימצו את הגישה הביקורתית. בספרו "התבוסה והאידיאולוגיה התבוסתנית" שיצא בשנת 1979, יאסין אל-חאפז הדגיש את חשיבות גישת הביקורת העצמית. בספרו, דרש אל-חאפז מהאינטלקטואלים הערבים לנטוש את גישת "התודעה הקונפורמיסטית", ולעבור לגישת "התודעה הביקורתית", משום שהוא ראה שהמהפכנות האמיתית היא זו ש־"מסרבת לכסות את פגמי המציאות הערבית בכל התחומים והרמות, מסרבת לרסס בושם על העובש הערבי [...] שקוראת לדברים בשמם ומסרבת להמעיט בגודל הבעיות שלנו או לפשט או לזלזל בבעיותינו". אל-חאפז אף דרש שאחרי התבוסות והכישלונות של הערבים, "יש להתחיל לאלתר בביקורת עצמית קפדנית שתחדור לחברה הערבית בכללותה (ולא ברמה הפוליטית השטחית בלבד) [...] ללא פחד או התחשבות באחר, וללא שמחה לאיד".

מבין האינטלקטואלים של הדור הזה, יש לציין את אניס אלסאיג' שעבד נמרצות בחקר אקדמאי מדעי מחמיר, גם בזמן שחקר את האויב, ולכן נמנע מליפול במלכודת הפולקלור או המיתוסים סביב ההקשר הזה. לפי אלסאיג', אחת מסיבות הרגרסיה בעולם הערבי היא העובדה שהיסוד הלאומי האחיד הפרוגרסיבי היה מבוסס על רגשות ולא על תבונה.

ראוי לציין כי הנכּבּה הפלסטינית הולידה את הספרות הפוליטית הערבית, שסופריה – מנקודות מבט אינטלקטואליות שונות – ניסו לחקור את משמעותה, להכיר את סיבותיה ולהצביע על דרכים להתגבר עליה.

למעשה, חזון ביקורתי זה ליווה את הנכּבּה ברגע התרחשותה, ונמשך עד היום, ולכן נכון לומר שמדובר בחזון בין-דורי. כתוצאה מכך, האינטלקטואלים הלאומיים בני דור הנכּבּה היו אובססיביים לפרויקט הלאומי, ועסקו ללא לאות בגיבוש יסודות הפרויקט הזה וחזונו. אי לכך, בני הדור הזה התמקדו בשתי דרישות:

ראשית, צריכת תרבות המבוססת באופן רחב ועמוק על המורשת התרבותית והציוויליזציה הערבית-אסלאמית, בתחומי המדעים, הספרות, והאמנות המערבית העתיקה והמודרנית.

שנית, התעמקות בדאגות החברות והאומות הערביות וחקר סיבות הפיגור שלהן, תוך מחשבה ומאבק להתגברות על הפיגור הזה ויצירת ישות ערבית מאוחדת, מודרנית ושלמה שתתמוך באומה הערבית ובשאר עמי העולם.

האינטלקטואל והוגה הדעות עזמי בשארה צדק כשטען שהדור הנ"ל חסר לנו בימים האלה, "משום שהוא דור ששילב בין הלאומיות הערבית והלאומיות הפלסטינית מבלי לוותר על אף אחת מהן, ולא חש מתח בין שתי ההשתייכויות, ובו בזמן לא נולד מטראומת המודרניות או הקונפליקט בין המודרניות והמקוריות, אלא זיהה את האינטגרציה שביניהן".

זהו החלק הראשון של המאמר על עבודתו של אל-ח'אלדי. החלק השני שיתמקד בהרצאה שנתן בלונדון על תכנית החלוקה, יתפרסם בהמשך.