דעות
כנס הקיץ של הכנסת נפתח, וגל החקיקה המאיים לכרסם במה שנותר מהמרחב הדמוקרטי בישראל ממשיך. בהיותי אזרח פלסטיני החי במדינה הזו, זו לא אזהרה מבחינתי, אלא מציאות מוכרת של הדרה, השתקה והפחדה.
בשבועות האחרונים הכנסת מקדמת שורה של הצעות חוק שבכוחן לחסל את התקווה לחברה אזרחית חופשית. הצעות החוק החדשות מבקשות לסמן עמותות בחברה האזרחית כ־"סוכנים זרים", להגביל את הזכות למחאה, ולהעניש כל גוף שלא מתיישר עם קו ההדרה הלאומני של הממשלה. מבחינת החברה הערבית, זו אינה תחזית עתידית – זו המציאות כבר עכשיו.
הניסיון להפוך את הקול הערבי לבלתי לגיטימי מתנהל בכל זירה: בתקשורת, ברחוב, ובקבינט, וכעת הוא גם נכנס לספר החוקים. המטרה ברורה: לשבור את המחאה הפלסטינית, למחוק את הלגיטימציה הפוליטית של הערבים בישראל, ולהשכיח את הנוכחות שלנו כאן כאזרחים שווי זכויות.
הכנסת, שאמורה להיות זירה לפיקוח ודיון ציבורי, הפכה בשיטתיות לבמה לנישול והשתקה. אני צופה בדיוני וועדות הכנסת ורואה כיצד הקואליציות הרחבות של החברה האזרחית – ארגוני שטח הפועלים עם תלמידים, נפגעות אלימות, קהילות מודרות – נדחקים לשוליים, או פשוט לא מוזמנים לקחת חלק בדיון. את מקומם תופסים ארגונים כמו "בצלמו", "אם תרצו", ו־"עד כאן", המוזמנים כדרך קבע לקידום סדר יום לאומני, ולהפיכת עצם מעשה ההגנה על זכויות האדם לסיבה לחשדנות ודה-לגיטימציה. זו אינה תקלה, זו מדיניות.
עורכת הדין דבי גילד חיו, מהאגודה לזכויות האזרח, תיארה את כנס הקיץ כנקודת שפל חדשה שבה נמשכת ההפיכה המשטרית באמצעים חוקתיים. הצעות החוק החדשות מבקשות לפגוע בעמותות, להפריט את השימוש בכוח, להכפיף גופי פיקוח לשרים, ובעיקר, לייצר מערכת חוק אחת לערבים, ואחרת לכל השאר. לדברי עו"ד גילד חיו, שטף היוזמות והיקפן מעידים על מגמה אחת: צמצום המרחב הדמוקרטי ופגיעה שיטתית בזכויות אדם.
בתוך כל זה, נדמה שהמשבר סביב חוק הגיוס מסיט את תשומת הלב מהתמונה הגדולה: הפגיעה המתמשכת באזרחים הערבים אינה "תוצאה צדדית" של עימותים קואליציוניים, אלא לב ליבה של המדיניות מלכתחילה. חוק הגיוס מסמל את הקרע הפנימי של הציבור היהודי, אך אינו מציע דבר לחברה הערבית.
ובכל זאת, בתוך אופוזיציה רופסת ומפולגת, התקווה היחידה היא שמשבר פוליטי יוביל לפיזור הכנסת ולהקדמת הבחירות – סביב חוק הגיוס, אן מכל סיבה אחרת – לא מתוך אשליה שתבוא מהפכה, אלא מתוך הבנה שיש הזדמנות לתיקון. בשבועות האחרונים מתקיימים מגעים בין הסיעות הערביות בניסיון לבנות מתווה פוליטי חדש: ריצה משותפת ברשימה אחת, או לחלופין, בשתי רשימות עם הסכם עודפים, בליווי קמפיין שיחבר בין הזרם הלאומי לזרם האזרחי. אם המהלך הזה יבשיל וילווה באסטרטגיה ציבורית אחראית וברורה, יש סיכוי ממשי להגביר את הייצוג הפוליטי של הציבור הערבי, ובעיקר את ההשפעה שלו על המפה הפוליטית הישראלית. אסור לוותר על הכנסת, גם כשהיא נראית אטומה בפני ערבים. עלייה בהשתתפות הפוליטית צריכה לבוא דווקא בזמן השפל, לא כמחווה, אלא ככלי פוליטי אמיתי.