"ביחד", אבל לאן? החיבור בין בנט ולפיד לא מציע דבר פרט למלחמת נצח יותר מסודרת

החיבור מחדש בין יאיר לפיד לנפתלי בנט רק נראה כמו אלטרנטיבה פוליטית. למעשה, הוא אינו יותר מאריזה חדשה של אותו סדר ישן תחת מונחים מרוקנים מתוכן כמו "איחוד", "אחריות" ו"שינוי". האיחוד החדש, מפלגת "ביחד", מהווה גרסה נוספת של אותו מרכז כוח שאינו מסוגל ואינו מעוניין לבנות מחנה אופוזיציוני המאתגר באמת את הקואליציה הנוכחית.

לפיד ובנט אינם מציעים שיח פוליטי חדש או חלופה לשלטון הקיים. הם עדיין פועלים בתוך אותה הסכמה בסיסית על גבולות המשחק הפוליטי הנוכחי. יאיר לפיד, שמתיימר להוביל את האופוזיציה הנוכחית בירך במקרים רבים על מהלכים מרכזיים של הממשלה שאותה הוא מבקש להחליף. כמעט כל צעד משמעותי של הקואליציה – הסלמה צבאית, הרחבת מנגנוני כוח והעמקת השפה הביטחונית – זכה ללגיטימציה ישירה או עקיפה גם מצד האופוזיציה.

אופוזיציה אמורה להציב חלופה. כאן מדובר באופוזיציה שפועלת בתוך אותו היגיון של הקואליציה. הוויכוח הפוליטי אינו נסב סביב עצם השאלה של  הפעלת כוח, אלא רק סביב האופן שבו הוא מנוהל. מלחמות, מבצעים צבאיים והסלמות נתפסים כנתון שאין לערער עליו. השאלה היחידה היא אם הם הובילו ל"הכרעה". כך האלימות עצמה הופכת למובנת מאליה, והביקורת מתמקדת רק בשאלת היעילות שלה. בנט ולפיד אינם טוענים שהצעדים הללו מיותרים, אלא שהם אינם מספיקים ומספקים.

זוהי אופוזיציה שנשענת על הקואליציה, גם כשהיא מבקרת את הממשלה, היא נשארת בתוך אותם מושגים וסדר של ביטחון, יציבות, הכרעה ומשילות.

החיבור "ביחד" אינו מציע שינוי כיוון אלא הליכה מסודרת יותר לאותו כיוון. בתחפושת, עם פחות כאוס, פחות רעש, ויותר סדר. לעומת נתניהו, המייצג פוליטיקה של הישרדות ושליטה דרך אי-סדר: חוסר אכיפה, פערים ומשברים בין החלטות לביצוע. המדינה עדיין מפעילה כוח, אך הכוח נראה מבולגן ולא אפקטיבי. בעיני היריבים, הבעיה איננה עצם הפעלת הכוח אלא העובדה שהוא אינו ממומש באופן מלא ומכריע. בנט מציע פוליטיקה של ניהול, משמעת וארגון. לא שינוי יסודי, אלא מעבר לגרסה יעילה יותר של אותו מנגנון שליטה. הוא כלל אינו מתנגד לשימוש העודף בכח המתגלם בתנאים קשים יותר בבתי הכלא, רדיפה פוליטית ועוד. נהפוך הוא, אפילו הברוטליות הנוכחית אינה מספקת את בנט. הוא דורש יותר. אפשר לראות, למשל, את תפיסת העולם הזאת בהתייחסותו לאחרונה לדו"ח מבקר המדינה על המצב בנגב. בנט אמר: "תחת נתניהו, בן גביר ודרעי, הנגב הפך להיות פלסטין…אין דין ואין דיין. אין חוק בכל מדינת ישראל".

אחד ממוקדי הביקורת המרכזיים על נתניהו הוא התנהלותו האישית: השחיתות, הפוליטיקה של ההישרדות, הפגיעה במוסדות המדינה והכפפתם לצרכיו. אלה אינם עניינים חסרי חשיבות. הם השפיעו עמוקות על המערכת הפוליטית ועל חיי האזרחים. אך לעיתים הביקורת הזו הופכת למסך עשן שמסתיר את השאלה העמוקה יותר: מהן מטרותיה של המדינה ומהם היסודות שעליהם נשענת המדיניות שלה. במובן זה, המחלוקת בין נתניהו לבין יריביו מתמקדת פעמים רבות באופן ניהול השלטון ולא בכיוון שאליו הוא מוביל.
אפשר אף לשאול אם השחיתות מסתכמת רק בטובות הנאה, מינויים או כסף. ישנה גם שחיתות מבנית: שימור עקבי של פערים חברתיים וכלכליים, העדפת קבוצות כוח מסוימות והנצחת שוליותם של אחרים. במובן הזה, גם מי שמציג את עצמו כחלופה נקיית כפיים משתתף לעיתים קרובות בתחזוק אותו סדר חברתי ופוליטי עצמו.

מאז ראשית התנועה הציונית, ביטחון, שליטה והרחבת כוח המדינה הוצגו כתנאי יסוד לקיומה. לכן, רוב הוויכוחים הפוליטיים אינם עוסקים בשאלה אם להפעיל כוח, אלא רק בשאלה כיצד ובאיזו מידה להפעיל אותו. במובן זה, גם יריבים פוליטיים לכאורה פועלים בתוך אותה מסגרת רעיונית, גם המלחמות עצמן אינן עוד מוקד למחלוקת אמיתית. הדיון הפוליטי כמעט שאינו עוסק בעצם ההצדקה לקיומן, אלא רק באופן ניהולן. האלימות מתקבלת כמובן מאליו, והביקורת מתמקדת רק בשאלה אם היא השיגה את מטרותיה.

מנקודת מבט פלסטינית, אין כאן מעבר בין מחנות פוליטיים אמיתיים אלא שתי צורות של אותו מבנה. האחת גסה ורועשת, השנייה מסודרת ושקטה יותר. אבל שתיהן נשענות על אותו היגיון: עליונות יהודית, שליטה מתמשכת ודה הומניזציה כמעט מוחלטת של פלסטינים, חוסר נכונות לסבול אותם אפילו בתור אזרחים פרטיים, והפיכת הכוח לעיקרון מארגן של המדינה. 

אולי סיכוי לצמצום הנזקים

אולם עבור חלקים גדולים בציבור היהודי, עצם החזרה לשפה של אחריות, מקצועיות וניקיון כפיים נתפסת כבשורה. אולם "נימוס פוליטי" אינו חלופה למדיניות, והשלטת סדר אינה בהכרח שינוי כיוון. לעיתים הסדר רק הופך את אותה מציאות לקלה יותר לעיכול. ייתכן שזו גם אחת הסיבות למשיכה הציבורית לדמויות כמו בנט ולפיד "ביחד". עבור רבים הם מספקים נחמה: אפשר להאמין שהבעיה היא רק נתניהו, רק השחיתות, רק הכאוס. כך נחסך הצורך להתמודד עם שאלות עמוקות יותר על אופייה של המדינה, על יחסי הכוח שעליהם היא בנויה ועל המחירים שהיא גובה ממי שנמצאים מחוץ למעגל הזכאות וההשתייכות.
גם הניסיון של "ממשלת השינוי" מלמד על כך. אף שהוצגה כנקודת מפנה היסטורית, היא לא סימנה שבירה של ההיגיון הפוליטי הקיים. בתקופתה נמשכו תהליכי ההתנחלות, התחזקו מנגנוני השליטה בגדה המערבית, ולא הוצעה כל חלופה מדינית ממשית. בדיעבד, חלק מהצעדים שנראו אז שוליים נטמעו בתהליך רחב יותר של העמקת השליטה והסיפוח הזוחל.
ובכל זאת, הטענה שאין הבדל מהותי בין המחנות אינה מחייבת התעלמות מהנזק הייחודי שחוללה הממשלה הנוכחית. ההסתה, ההתקפות על מוסדות המדינה, חיזוק הימין הקיצוני. החלפת נתניהו ושותפיו עשויה לפתוח מרחבים פוליטיים מסוימים, לצמצם חלק מן הנזקים ואף ליצור תנאים למאבקים שלא היו אפשריים תחת הממשלה הנוכחית.
אך השאלה החשובה היא מה ייעשה במרחבים הללו. האם הם ישמשו לחשבון נפש אמיתי ולערעור יסודות הסדר הקיים?
בסופו של דבר אין כאן קואליציה מול אופוזיציה. שתיהן ניצבות על אותה קרקע אידיאולוגית ומציעות, בסופו של דבר, וריאציות שונות של אותו סדר פוליטי ואידיאולוגיה.