פחות תקציבים, יותר אלימות: כך מחלישה הממשלה את החברה הערבית בשם המאבק בפשיעה

לפני כשבועיים פנתה מנכ״לית משרד ראש הממשלה למשרדי הממשלה וביקשה מהם להעביר בדחיפות פירוט של תקציבים מכספי תוכנית החומש לפיתוח חברתי-כלכלי בחברה הערבית (החלטה 550), שניתן יהיה להסיט לטובת ״המאבק בפשיעה״. מדובר בהמשך ישיר למכתב ששלחו מקורבי השרים מאי גולן ואיתמר בן גביר, ובו הביעו את כוונתם להסיט 1.4 מיליארד ש״ח מתוכנית החומש לטובת חיזוק המשטרה והשב״כ.

המטרה - ״המאבק בפשיעה״ - לכאורה, ראויה; הרי הפשיעה בחברה הערבית היא אחת הבעיות הקשות והמדממות ביותר כיום. משפחות שלמות חיות תחת איום, צעירים מאבדים את חייהם, והתחושה הרווחת היא, שהביטחון האישי של האזרחים הערבים מופקר לחלוטין. אך דווקא משום שהמציאות כה קשה, אסור לקבל כמובן מאליו את הניסיון להציג את הקיצוץ בתקציבי החברה הערבית כחלק מהפתרון. למעשה, מדובר במהלך שעלול להחריף את הבעיה שהוא מתיימר לפתור.

הניסיון הנוכחי לפגוע בתוכניות החומש לחברה הערבית אינו אירוע בודד: בשנת 2024 קוצצו 15% מתקציבי התוכניות (כולל תוכנית 550, ותוכנית 549 הייעודית למאבק בפשיעה) – קיצוץ הגדול פי שלושה מהקיצוץ הרוחבי במשרדי הממשלה שאושר אז.

בהמשך נגרעו מתוכנית 550 עוד עשרות מיליוני שקלים, ורק לפני כחצי שנה ביקשו השרים איתמר בן גביר ומאי גולן להסיט מתקציביה כ-2.5 מיליארד שקלים לטובת המשטרה והשב״כ. ההתנגדות המקצועית הרחבה מצד משרדי הממשלה בלמה את המהלך, אך לא את הכוונה להסיט תקציבים. במקום לפרק את התוכנית במכה אחת, נראה שהממשלה עברה לשיטת הסלמי ומנסה לנגוס בתוכנית בשלבים. בדצמבר 2025 הממשלה קיבלה במחטף החלטה שהסיטה 220 מיליון שקלים מתקציב התוכנית מפרויקטים כמו בניית כיתות לימוד נוספות והכשרות לצעירים, אל המשטרה והשב״כ. עכשיו, בשנת היישום האחרונה לתוכנית ורגע לפני הבחירות - מכינים את הקרקע לסבב נוסף.

החלטה 550 לא נולדה במקרה. היא הייתה ניסיון ממשלתי להתמודד, גם אם באיחור, עם פערים שנוצרו במשך עשרות שנים בין החברה הערבית לבין החברה היהודית בתחומי התעסוקה, הדיור, התכנון, התחבורה, החינוך והפיתוח הכלכלי. במקביל, גובשה החלטה 549 למאבק בפשיעה ובאלימות. שתי התוכניות נשענו על תפיסה מקצועית ברורה: אי אפשר להתמודד עם הפשיעה באמצעות אכיפה בלבד. כדי לצמצם אלימות צריך גם לטפל בגורמי העומק שעליהם היא צומחת – עוני, מחסור בהזדמנויות, מצוקת דיור, חסמים כלכליים והזנחה ממושכת.

לכן הטענה שלפיה יש לקחת כסף מתוכנית 550 כדי להיאבק בפשיעה אינה רק שגויה – היא הפוכה מההיגיון שעל בסיסו נבנו התוכניות מלכתחילה.

תקציבים לשב"כ במקום לגני ילדים

הדבר בולט במיוחד כאשר בוחנים אילו תקציבים כבר נפגעו ועשויים להיפגע גם עכשיו. הקיצוצים פוגעים בתקציבים שיועדו לכיתות לימוד וגני ילדים, למרכזי צעירים, לתוכניות רווחה ומרכזי חוסן, להנגשת שירותים ציבוריים ולצמצום פערים ביישובים הערביים ובערים המעורבות. במילים אחרות, הממשלה מקצצת דווקא בכלים שנועדו למנוע הידרדרות למצבי סיכון ולחזק את החוסן החברתי והכלכלי של החברה הערבית. קשה לחשוב על מדיניות שסותרת בצורה בוטה יותר את המטרה המוצהרת של המאבק בפשיעה.

אבל הסכנה במהלך הזה אינה רק בעצם הקיצוץ; היא טמונה בתפיסה שעומדת מאחוריו. הסיפור כאן גדול יותר מתקציבים. הקיצוץ בתקציבי 550 הוא חלק ממגמה רחבה יותר ביחסה של המדינה לאזרחים הערבים. במשך עשרות שנים נמנעה המדינה מהשקעה אמיתית בחברה הערבית. רק כאשר התברר שהפערים העצומים גובים מחיר כלכלי מהמשק כולו, החלה המדינה לקדם תוכניות חומש. אך גם אז, ההשקעה לא לוותה בשינוי עמוק בתפיסת היחסים בין המדינה לאזרחים הערבים. להפך - במקביל לקידום תוכניות החומש, קודמו גם מהלכים שהבהירו היטב את גבולות ההשקעה והשילוב: חוק הלאום, שעיגן בחוק יסוד את העליונות היהודית במדינה; חוק הנכבה שהגביל את הזכות של האזרחים הערבים לציין את הנכבה ואת הנרטיב הפלסטיני; וחוק קמיניץ, שהחמיר את האכיפה בתחום הבנייה דווקא ובעיקר כלפי הציבור הערבי, שסובל במשך עשורים ממחסור בתכנון ובקרקעות. המסר היה ברור: אפשר להשקיע בחברה הערבית כל עוד הדבר משרת אינטרסים כלכליים, אך לא מתוך הכרה מלאה בזכותה לשוויון. לכן קל כל כך לנגוס בתקציבים הללו.

אם בשנים קודמות המדיניות כלפי החברה הערבית קידמה שילוב חלקי ומותנה: השקעה בתשתיות אזרחיות ופיתוח כלכלי, והרחבה מסוימת של ההשקעה ביישובים הערביים,במקביל לפיקוח, אכיפה ושליטה; נדמה שבשנים האחרונות המגמה משתנה, ואפילו ההשקעה החלקית הזאת מבוטלת. כך הלך ונשחק ההיגיון שעמד מאחורי ההשקעה האזרחית, ותקציבים שנועדו לחזק את החברה מוסטים להידוק השליטה בה.

מציגים את החברה הערבית כבעיה

במקום להרחיב את ההשקעה בכלים האזרחיים שנועדו לצמצם פערים ולחזק את החברה הערבית, הממשלה פועלת שוב ושוב להסיט משאבים לטובת מנגנוני אכיפה וביטחון. במקום לדבר על מחסור בקרקעות, בתכנון, בתעסוקה, בתחבורה או בדיור, השיח הציבורי והפוליטי עוסק יותר ויותר בשליטה ואכיפה. במקום לשאול מה המדינה חייבת לאזרחים הערבים, שואלים כיצד המדינה צריכה להתמודד איתם. כך למעשה מציגה הממשלה את החברה הערבית עצמה כבעיה.

אבל חברה שנפגשת עם המדינה בעיקר דרך משטרה, שב״כ ומנגנוני פיקוח אינה חברה בטוחה יותר. היא חברה שמקבלת פעם אחר פעם תזכורת לכך שבעיני המדינה היא קודם כל קבוצה שצריך לרסן אותה ולפקח עליה,  ורק אחר כך (אם בכלל) ציבור של אזרחים בעלי זכויות. וכאשר זו נקודת המוצא, אין פלא שתקציבים שנועדו לצמצם פערים נתפסים כמאגר שניתן לפשוט עליו בכל עת, בעוד שמנגנוני אכיפה וביטחון נתפסים כהשקעה שאין עליה עוררין.

וכל זה קורה ומתעצם בשנת בחירות, שבה החברה הערבית הופכת פעם נוספת לכלי במשחק פוליטי. קל יותר להציג עוד מהלך של ״יד קשה״ מאשר להתמודד עם הכישלון המתמשך במאבק בפשיעה, וקל יותר להפוך ציבור שלם לשק חבטות פוליטי מאשר להודות שהמדיניות שנועדה להתמודד עם הפשיעה נחלשה דווקא בגלל החלטות הממשלה עצמה. אבל האמת הפשוטה היא שמי שמקצץ בחינוך, ברווחה, בתעסוקה ובפיתוח אינו נלחם בפשיעה. הוא רק מחליש את החברה שנאלצת לשלם את מחירה מדי יום.