איך שומרים על הראש במלחמה

לא שומרים. נותנים לו ליפול כמו ראש של זחל רגע לפני שהוא הופך לפרפר. (לפני תחילת המטמורפוזה, הזחל משאיר את הראש מאחור, ומה שנשאר ממערכת העיכול שלו הופך למעין מרק בתוך הגולם).

סבא שלי ואני התחלנו להתקרב באמת במהלך המלחמה השנייה שלי. המספר שלו גבוה בהרבה, אז מוטב שלא נתחיל בכלל לספור. הוא היה בערך בן שנה בזמן הנכבה, אולי זה יבהיר לקורא מדוע אני מעדיפה לא לפתוח את יומני המלחמה שלו. יום הולדתו נשכח עם השנים. סבתי זוכרת רק שאמו נהגה לומר שהוא נולד בעונת התפוזים, אך מתי בדיוק, איש אינו יודע. 

במטע הזיתים של אביו, הוא התחיל לדבר איתי ולהיפתח. לפני כן, הוא התקיים בעיקר סביב שעת ארוחת הצהריים, לפעמים כמו צל, מתלונן לרוב על המליחות של האוכל או על היעדר משב רוח בזמן המנוחה. אבל עכשיו הוא מדבר. לפעמים הוא קורא לי רוּחִי (נשמתי), גם כשאני לא מצליחה לטפל כראוי בפירות האדמה. למשל, כשאני תולשת את השומר האהוב עליו יחד עם השורש העבה שלו, מבלבלת בין כמות לשפע, מבלי להבין שכך השומר היקר כבר לא יצמח שוב. או כשאני תולשת את הבצלים הירוקים בחיפזון,  “מגלחת אותם קרחת”, הוא אומר, במקום גילוח נקי ומתון שתולש רק עלה אחד או שניים מובחרים.

תבינו, עברנו הרבה בשלוש השנים האחרונות, ועכשיו הוא מדבר איתי. אז אני מרגישה צורך עז לשאול אותו שאלות שאני כבר יודעת את התשובות להן. למשל, האם אי־פעם הרגיש רצון לברוח מן האדמה הזאת, או אם הוא מפחד מכאב שעוד יבוא? השתיקה היא עדיין המפלט האהוב עליו, או לפעמים מפל פתאומי ובלתי צפוי של מְסַבָּּת (קללות), על מערכות השלטון והאנשים שבראשן. אני בטוחה שהוא לא יעזוב. אשאל אותו מחר. אולי. הוא כבד שמיעה, אך מקשיב כשמתחשק לו. במלחמה הרביעית או החמישית שלי, כבר הפסקתי לספור מרוב סחרור רגשי, והלכנו אל הזיתים כרגיל. הפעם ביום שני במקום הביקור הרגיל של סוף השבוע, כי כבר היתה לי עבודה קבועה בעיר.

הוא נעל נעליים ישנות־חדשות מימי הטיולים של אחי, וכל רבע שעה בערך עצר כדי להדק את השרוכים. כשהחמאתי לו על הנעליים הוא חייך. ואז הסמארטפון שלו השמיע התראת חירום בקול חזק ורועש – אגב, אני עדיין מעכלת את העובדה שסִידִי יודע להשתמש בטיקטוק וביוטיוב – הטלפון שלי כבר לא זעק; כיביתי אותו ביום השני למלחמה כדי לחסוך מעצמי עוד פאניקה.

נבהלתי קצת. זו הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי התראה חמורה מחוץ לבית, בשטח פתוח, ונזכרתי במילים של בן־זוגי: תהיי הגיונית, אם משהו יפול, ייתנו לו ליפול בשטח פתוח. נבהלתי מאוד.

סרקתי את הסביבה ובחרתי בעץ זית אחד להתחבק איתו בזמן שאי־ודאות נופלת מן השמיים. סבי המשיך בינתיים כרגיל, זהוב כתמיד, נע במהירות מן השום אל הכוסברה, תולש את העלים. הרגשתי איך ההשראה דוחקת את הפאניקה הצידה רגע לפני שהיא יורדת מן הבמה הראשית. אמרתי לו; "היי, אם משהו ייפול כאן ליד, הדבר הכי חשוב זה להגן על הראש". כי הראש שלי זוכר פרטים קטנים שקראתי במלחמות קודמות, כשהייתי נכנסת למצב הישרדותי.

אמרתי את זה פעמיים,  פעם כשהשקה את השומר ושוב כשהשקה את הבצלים. בפסיכואנליזה, אומרים שכאשר מטופל חוזר על אותו משפט פעמיים, זה יכול להיות סימן שהוא מרגיש שדבריו לא נשמעו מספיק. בעודו מנסה להחיות את הכוסברה שהרג בטעות בחומר הדברה – בידייים מלאות עשבים – הוא הזדקף ושאל אותי: איך. ה“איך” שלו לא נשמע כמו שאלה. באופן כמעט אוטומטי התחלתי לתת דוגמה מוחשית וחיבקתי את הראש עם שתי הידיים, אך מיד עצרתי את עצמי. ה"איך" שלו עצר אותי.

השתתקתי לרגע, וחייכתי. האיש הזה, כמעט בן שמונים, הצביע על הכשל שלי.

האזעקות ייללו, ואני התקרבתי אל עץ הזית שלי. הסתכלתי עליו ממשיך בענייניו כרגיל, כאילו העולם לא בוער מסביב, כאילו אנחנו לא עלולים לעלות בלהבות בעצמנו בעוד רגע. ופרפר – לבנין הכרוב – ריחף סביבו כשהמשיך לעשב את הכוסברה, זו שהרג בטעות, זו שאמרתי לו שעדיין חיה. חייכתי חיוך רחב יותר. להשראה היה עכשיו בן־לוויה; אומץ,  גישה פשוטה של לא לשים זין ולשחרר. הארעיות שלטה. "בואי תעזרי פה“. עזבתי את שריון הזית שלי כמעט ברגע שעטיתי אותו.

איך שומרים על הראש במלחמה?

לא שומרים. לא שומרים על הראש. נותנים לו ליפול כמו ראש של זחל רגע לפני שהוא הופך לפרפר. הוא לעולם לא יעזוב. לא הוא, לא סבתא שלי, ולא אף אחד מחבריהם הוותיקים, היקרים. אולי אשאל אותו מחר, אבל אני כבר יודעת את התשובה.