חמלה איננה פעולה פוליטית

על גבולות השיח הליברלי בישראל ועל הצורך בסולידריות פוליטית ובאחריות משפטית

מיעוט קטן בחברה היהודית בישראל זועק את זעקת המעשים של רצח העם בעזה ואת זעקת הטיהור האתני המתבצע בגדה המערבית. זעקות אלה חשובות, אך הן נשארות פעמים רבות בתוך גבולות של ביטויי חמלה והזדהות רגשית בלבד, ואינן מתפתחות לכדי פעולה פוליטית שמבקשת לשנות את התנאים המאפשרים את המשך הפשעים.

חשוב לזכור כי חמלה כשלעצמה אינה מגנה על הקורבנות מפני פשעים, אינה עוצרת אותם ואינה משנה את התנאים המאפשרים את התרחשותם. במקרים רבים היא אף מאפשרת להכיר בסבל מבלי להתמודד עם האחריות ליצירתו או עם הדרכים לעצור אותו. יתרה מכך, חמלה בלבד עלולה ליצור רושם מוטעה כאילו מדובר באסון טבע או בכוח עליון שאין לו אחראים, ולא בפעולה פוליטית של בני אדם ושל מוסדות מדינה.

עמדה המחויבת לזכויות אדם אינה יכולה להסתפק בהבעת צער או זעזוע מוסרי בלבד. היא מחייבת גם נכונות לתמוך במנגנוני חקירה בינלאומיים, ובראשם בית הדין הפלילי הבינלאומי, ולפעול לכך שהאחראים לפשעים ייחקרו ויועמדו לדין. מחויבות לזכויות אדם פירושה נכונות לפעול לאחריות משפטית גם כאשר מדובר במעשים שנעשו בשם המדינה או החברה שאליה משתייכים.

האלימות איננה אירוע נקודתי: אלא חלק ממבנה היסטורי מתמשך

חוקרים ואנשי אקדמיה פלסטינים רבים, ובהם פרופ’ סוניה בולוס, ראיף זריק, אנטואן שלחת, נדִים רוחאנה, רשיד ח’אלדי, נורה עריקאת ואחרים, מצביעים בעבודותיהם על כך שלא ניתן להבין את האלימות המתרחשת כיום מחוץ להקשר הרחב של המבנה הקולוניאלי־התיישבותי שנוצר בנכבה וממשיך לעצב את המציאות הפוליטית עד היום.

הדו"חות של מרכז מדאר (מכון מחקר פלסטיני עצמאי העוסק בניתוח החברה והפוליטיקה בישראל) מחזקים את המסקנה שהמציאות הפוליטית בתוך ישראל, לרבות הריסות בתים, הרחבת כלי אכיפה, מעקב פוליטי, והתגברות הפשיעה המאורגנת, אינה ניתנת להבנה מחוץ להקשר הרחב של יחסי הכוח ההיסטוריים בין המדינה לבין הפלסטינים.

את הקשר בין הניתוח הכללי המבוסס הזה לפעולה הלא מספקת של המיעוט המתנגד לרצח עם ניתן לראות בניתוחו של אנטואן שלחת. בדו"ח האחרון של מרכז מדאר מאפריל 2026,  מצביע שלחת על כך שהמערכת הפוליטית בישראל פועלת בתוך מסגרת ימנית מבנית המגדירה מראש את גבולות האפשרי גם עבור האופוזיציה. כך, הוויכוח הפוליטי מתקיים בתוך מרחב שאינו מערער על יסודות הסדר הקיים.

בנוסף לכך, מקריאת הדו"ח של ד״ר לינה דלאשה עולה המסקנה כי יוזמות פוליטיות המושקעות בשותפות אזרחית פלסטינית־יהודית מבלי להתמודד עם התנאים המבניים המעצבים את יחסי הכוח בין המדינה לבין הפלסטינים לא רק נמנעות מלטפל בשורשי התופעה, אלא עלולות בפועל לתרום לשימור התנאים המאפשרים את המשך התרחבותה, ובכך להקשות על האפשרות לריפוי חברתי ממשי.

למרות זאת, שאלת המבנה  – שבהכרח תעסוק בפעולות המדינה מראשיתה – נדחקת פעמים רבות לשולי השיח הציבורי בישראל, ולעיתים אף נתקלת בהתעלמות כאשר היא מוצגת כתנאי להבנת האלימות בהווה. המחקר ההיסטורי הפלסטיני, הישראלי והבינלאומי מצביע על כך שהקמת מדינה יהודית בארץ שבה חיו מאות אלפי פלסטינים לוותה בשינוי דמוגרפי רחב־היקף שנוצר באמצעות גירוש, מניעת שיבה והריסת מאות ישובים. למרות שמדובר בעובדה מבוססת היטב במחקר, שאלת משמעותה הפוליטית והשלכות האחריות הנובעות ממנה ממשיכה להידחק פעמים רבות לשולי השיח הציבורי בישראל.

דווקא משום שמדובר בעמדה מחקרית מבוססת, העובדה ששאלת המבנה ממשיכה להידחק לשולי השיח אינה יכולה להיות מוסברת רק בהבדל בגישה תיאורטית. פעמים רבות נראה כי מדובר בדפוס חוזר של הצבת גבולות לשיח בתוך מה שמכונה השמאל הליברלי בישראל. הגבולות האלה ניכרים במחקר, בפעילות ארגוני זכויות אדם בישראל, באקדמיה ובשיח הציבורי. 

גם בתוך השדה הליברלי קיימים מנגנוני השתקה

ארגוני זכויות האדם בישראל הם עמותות וארגוני חברה אזרחית הפועלים בתוך המסגרת המשפטית של המדינה. הם ממלאים תפקיד חשוב מאין כמותו: ניטור, תיעוד, איסוף עדויות, פרסום נתונים, התרעה בפני הציבור והקהילה הבינלאומית והגשת עתירות.

עם זאת, עצם העובדה שהם פועלים בתוך המסגרת המשפטית של המדינה מגדיר מראש גם את גבולות הפעולה שלהם ואת סוג הביקורת שהם יכולים להשמיע.

גם כאשר נעשה שימוש במונחים חמורים כגון רצח עם, שימוש זה אינו תמיד מתורגם לקריאה חד־משמעית לפעולה משפטית בין־לאומית או לפירוק המשטר.

פעמים רבות נראה כי ההתמקמות בשמאל אינה מתורגמת לערעור על המבנה הקולוניאלי של המשטר, אלא נשארת בתוך גבולותיו ולעיתים אף נאחזת בפריווילגיות הגזעיות והמעמדיות שהוא מייצר. דפוסים אלה מתבטאים בהתעלמות, מחיקה מופגנת, הסטת הדיון מן השאלות המבניות אל זהות הדובר, ולעיתים קרובות גם בתקיפות אישיות ובסירוב להכיר בקיומן של עמדות פוליטיות המצויות שמאלה מן העמדה שממנה הן מדברות. תגובות אלה אינן מקריות, הן חלק ממנגנון רחב יותר המסמן ומתחזק את גבולות השיח שבתוכם מתנהלת הביקורת הליברלית בישראל.

 מגבלות השיח הליברלי או שיח החמלה אינן ייחודיות לישראל. ביקורת נוקבת עליהן נוסחה גם בהקשרים אחרים של יחסי כוח, ובמיוחד מפי חוקרות פוסט-קולוניאליות.  טרין טי מין־הא, תיאורטיקנית פוסט־קולוניאלית ויוצרת קולנוע ממוצא ויאטנמי, הראתה כי מרחבים ליברליים מאפשרים לעיתים לדבר על האחר, אך אינם מאפשרים לאחר לדבר מתוך עמדה פוליטית המערערת על יסודות הסדר עצמו. בכך מתאפשרת לעיתים הזדהות מוסרית עם הנפגעים, אך לא שותפות פוליטית עמם.

ניתוחים ביקורתיים נוספים, ובהם עבודותיהם של ג’יימס ותְּרָוֶורס, מצביעים על כך שמרחבים ליברליים מסוגלים להכיל ביקורת מוסרית ואף הכרה בפגיעה. לעיתים קרובות הם גם שותפים בחשיפת פשעים ובהבעת זעזוע מוסרי כלפיהם, אך מרחבים אלה לרוב אינם מתרגמים הכרה זו לדרישה לאחריות משפטית או לשינוי התנאים המבניים שמאפשרים את המשך העוול. 

כאשר נשמעת ביקורת על המגבלות האלה, תגובות של התעלמות, לעג, הסטת הדיון ולעיתים מתקפות אישיות פועלות גם כמנגנון של שימור דימוי עצמי מוסרי וביקורתי. תגובות כאלה מונעות התמודדות עם משמעותה הפוליטית של הביקורת עצמה, התמודדות המצופה ממי שנושאים את דגל זכויות האדם, גם אם הביקורת קשה ומופנית אליהם.

בהקשר זה ניתן להבין גם את מושג “הקניבליזם” שטבעה ד"ר רוחמה מרטון, מן הפעילות הוותיקות והמשמעותיות בשדה זכויות האדם בישראל, אשר עמדה לאורך שנים על כך ששינוי ממשי מחייב סולידריות פוליטית עם הנפגעים והמבקשים אותו אינם יכולים להסתפק בביקורת מוסרית בלבד. קניבליזם בהקשר זה מתאר מצב שבו החברה אינה עומדת לצד הקורבנות אלא משתמשת בסבלם כדי לשמר את דימויה המוסרי ואת יציבות הסדר הקיים. במובן זה, לא מדובר רק בהימנעות מערעור התנאים שיוצרים את הפגיעה, אלא לעיתים גם בשימוש בסבלם של הקורבנות לצרכים של ביסוס עליונות מוסרית ושל שימור עמדה פריווילגית בתוך המבנה הקיים. זהו ההיפך מסולידריות פוליטית.

רגע היסטורי המחייב סולידריות פוליטית

המצב שבו נמצאים הפלסטינים כיום: בעזה, בגדה ובשטחי 48, הוא הקשה ביותר מאז הנכבה. ביום מתקיימים בו זמנית הרג המוני, הרס תשתיות חיים, הריסות בתים, מעצרים מנהליים בהיקפים רחבים ועדויות קשות מאוד על עינויים של עצורים ואסירים.

במצב כזה, הפניית הגב לדרישה לצדק, ובפרט לדרישה להעמדת האחראים לפשעי מלחמה לדין, משמעותה ויתור על אחת האפשרויות המרכזיות הקיימות כיום לפעולה פוליטית אפקטיבית, ואף החמצה של חלון הזדמנויות היסטורי נדיר ותקדימי לחתירה לצדק עבור העם הפלסטיני כולו.

במציאות זו, הבעיה אינה נעוצה בעצם ההכרה בסבלם של הנפגעים, הכרה שאכן קיימת במרחבים מסוימים של השיח הליברלי בישראל, אלא בכך שהיא אינה מלווה בקריאה ברורה לערער על משטר הפריבילגיות שבתוכו מתאפשרת הפגיעה, ואינה מתורגמת ללקיחת אחריות על תיקונה. 

המשוררת הפמיניסטית האמריקאית השחורה ג'ון ג'ורדן (June Jordan) לימדה שסולידריות פוליטית אינה מסתכמת בהזדהות מוסרית עם הסבל, אלא מחייבת פעולה משותפת לשינוי יחסי הכוח עצמם. ברוח דבריה אפשר לומר שסולידריות שאינה חותרת לשוויון מלא בין כל בני האדם החיים במרחב זה ולמיצוי אחריות משפטית על פשעים עלולה להפוך לשימוש בסבלם של הנפגעים לשימור דימוי מוסרי מבלי לערער על התנאים שיוצרים אותו. זה מה שרוחמה מרטון מכנה, קניבליזם. סולידריות פוליטית, לעומת זאת, היא תנאי לפעולה ממשית המבקשת תיקון.