גורמים מכריעים בבחירות 2026 – האם יש כאלה?

הבחירות הכלליות בישראל צפויות להתקיים בסוף אוקטובר, כלומר במועדן, לראשונה מזה כמעט ארבעה עשורים. חודשים לפני הבחירות יש לומר כי כלל הנתונים הפוליטיים, החברתיים והדמוגרפיים מצביעים על כך שהימין בישראל אינו עוד רק המנצח הצפוי בבחירות באופן נסיבתי. הימין הפך למבנה הדומיננטי והיציב יחסית השולט במגמות המערכת הפוליטית ובגבולות התחרות בתוכה. 

לכן אין זו הגזמה לומר שמחנה זה הוא המועמד להישאר בשליטה בשנים הקרובות, גם במקרה של שינוי הנהגה, או ארגון מחדש של חיבורים מפלגתיים. 

מסקנה זו מתבססת על גורם מבני מרכזי שביטויו מתגלה בשינויים הדמוגרפיים בחברה היהודית, ובפרט משקלם היחסי ההולך וגדל של יהודים חרדים ודתיים, והחיזוק הנלווה של השמרנות החברתית והפוליטית. השפעת השינויים הללו אינה מוגבלת לייצור מחודש של בסיס אלקטורלי ימני רחב, אלא מתרחבת גם לעליית זרמים כמו "הציונות הדתית", והתמיכה הגוברת בה בקרב הנוער החרדי, בקו ישיר וברור מהברית ההיסטורית בין מפלגות חרדיות לימין מאז תחילת שנות ה-90.

הפרופיל של החברה היהודית הישראלית מבחינת דפוסי הדתיות שלה, כפי שמראים רוב סקרי דעת הקהל, חושף מצב שנראה מעורפל שבו מסורות ומנהגים דתיים תופסים מעמד מכריע, אפילו בקרב אלו שטוענים שהם חילונים.

כעת נראה שכל התהליכים בישראל יהפכו קשורים יותר ויותר לבחירות 2026. המועד המדויק של בחירות אלו טרם נקבע, אך לפי החוק הן אמורות להתקיים לא יאוחר מה-27 באוקטובר, כלומר בעוד כחצי שנה – וקמפיין הבחירות כבר החל. האווירה טעונה בהתאם. סקרי דעת קהל עד כה מצביעים על יציבות יחסית במאזן הגושים: מחנה ראש הממשלה בנימין נתניהו עומד על מעט יותר מ־50 מושבים, והמחנה המתנגד לו, בלי המפלגות הערביות, מקבל לפי הסקרים בסביבות 60 מושבים. המפלגות הערביות נשארות גורם חשוב בחלוקת המושבים, מבלי שהפכו עד כה לשותפות טבעיות במשוואות הממשל.

חשוב יותר מחלוקת המושבים הוא אופי המרחב הפוליטי שבו יתקיימו הבחירות. הסימנים הזמינים מצביעים בבירור על כך שהבחירות הללו לא יהיו תחרות בין שני פרויקטים פוליטיים מנוגדים, אלא יתקיימו ברובן במסגרת המרחב האידיאולוגי המצומצם שהימין כפה בזירה הפוליטית. אפילו הכוחות שמציגים עצמם כאלטרנטיבה לנתניהו אינם מציעים למעשה ניתוק מהקו הכללי שמסדיר את מדיניות ישראל, לא בנוגע למלחמה או למצב המלחמה, ולא בנוגע לפלסטינים ולסוגייה הפלסטינית בכלל, לא בעניין ההתנחלויות בשטחים הכבושים, ואפילו לא בנוגע למעמד מערכת המשפט. המחנה המתנגד לנתניהו חולק על מחנה השלטון בעיקר בסגנון, בניהול השלטון ובאישיות של המנהיג.

לכן, ניתן להעריך שישראל תלך לבחירות 2026 בצילם של ארבעה גורמים מרכזיים: ראשית, ביסוס הימין ככוח הדומיננטי בחברה ובפוליטיקה; שנית, נסיגת ההבדלים האידיאולוגיים בפועל בין מחנה השלטון לרוב מתנגדיו, במיוחד בנוגע לסוגיה הפלסטינית ולכיבוש; שלישית, המשך מצב המלחמה וההשלכות של 7 באוקטובר 2023 כמסגרת שלטונית לדיון ציבורי; ורביעית, מרכזיות סוגיית היחסים בין יהודים לפלסטינים בתוך המדינה כאחד המשתנים היכולים להשפיע על תוצאות הבחירות.

בהתאם לכך, ההערכה הסבירה ביותר היא שישראל בדרך לבחירות שעשויות להיות מקוטבות מאוד, אך ככל הנראה לא יובילו להיפוך במגמה הפוליטית הכללית, אלא לסידור מחדש של מאזן הכוחות בתוך המחנה הימני הרחב עצמו. משמעות הדבר היא שהאתגר המרכזי בשלב הבא יהיה לא רק מי ישלוט בישראל, אלא איזו גרסה של הימין תנהל את המדינה, את מצב המלחמה ואת מציאות היחסים עם הפלסטינים, בהקשר שהופך לרדיקלי יותר ויותר מהבחינה הלאומית והדתית.

(תמונת בנאר: קובי גדעון, לע"מ)