אין די בהפסקת אש. האם ייעשה צדק עם קרבנות הג'נוסייד בעזה?

הפסקת האש שהוכרזה ביום חמישי בין מדינת ישראל לבין ארגון חמאס, בהובלה בינלאומית ובגיבוי נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, מסמנת רגע היסטורי. זהו רגע של נשימה ראשונה לאחר שנתיים של ג׳נוסייד, הרס, מצור והרג המוני שביצעה ישראל ברצועת עזה. אך דווקא ברגע שבו נדמה כי המלחמה הגיעה לסיומה, עולה השאלה הקשה והבלתי נמנעת: מה הלאה?

איך ניתן לדבר על שלום, על שיקום או על פיוס מבלי לדבר על צדק? מה ערכו של הסכם הפסקת אש אם הוא אינו מלווה באחריותיות, לאומית ובינלאומית, על הפשעים שבוצעו — במיוחד כאשר מדובר בג׳נוסייד, הפשע החמור ביותר במשפט הבינלאומי? צדק שאינו מתממש משאיר את המלחמה חיה בלבבות ובמרחב גם זמן רב לאחר שהאש פוסקת. הצדק אינו תוספת שולית להסדר מדיני, אלא תנאי הכרחי לקיומו של שלום בר־קיימא. הפסקת הלחימה בעזה תהיה חסרת משמעות אם מי שנושאים באחריות לג'נוסייד, לפשעי המלחמה ולפשעים נגד האנושות בעזה לא יישאו באחריות. האחראים הם, בראש ובראשונה, הגורמים הישראלים שפעלו, תכננו והוציאו אל הפועל מדיניות של השמדה.

בנוסף לאחריות הישראלית יש לבחון את תפקידה של הקהילה הבינלאומית וממשלות אחרות ביישום ובאכיפה של אותו עקרון אחריותיות על פשע הג'נוסייד שהתבצע בעזה בשנתיים האחרונות. כידוע, בספטמבר 2025 הצטרפו מספר מדינות מערביות ובהן בריטניה, צרפת, אוסטרליה ופורטוגל, להכרה במדינה פלסטינית. מדובר בצעד בעל ערך מדיני וסמלי, אך לא כזה שהביא לשינוי ממשי. משמעות ההכרה במדינה היא גם הכרה בזכותו של העם הפלסטיני, גם בעזה, לקיום ולהגדרה עצמית. היום, אחרי ההכרזה על הפסקת האש, עולה השאלה: מה משמעותה של ההכרה במדינת פלסטין לנוכח ההתפתחויות האחרונות? אותן מדינות, שהציגו את עצמן כמי שמבקשות ללחוץ על ישראל לעצור את ההשמדה, לא קיימו את חובותיהן המשפטיות כפי שנתבקשו על ידי הערכאות הבינלאומיות הגבוהות ביותר, שהן בית דין הפלילי הבינלאומי ובית הדין הבינלאומי לצדק. 

החלטות בית הדין הבינלאומי נשארו על הנייר

בינואר 2024 הוציא בית הדין הבינלאומי לצדק (International Court of Justice) במסגרת תביעתה של דרום אפריקה נגד ישראל צו ביניים, שבו קבע כי קיימות ראיות לכאורה לכך שישראל מבצעת או עשויה להמשיך בביצוע פשע הג׳נוסייד. בית הדין הורה למדינות החברות באו״ם, ובכללן כמובן המדינות שהכירו לאחרונה במדינת פלסטין, לנקוט צעדים ממשיים כדי למנוע את ביצוע עבירת הג'נוסייד או את המשכו. צווים דומים הוצאו על ידי אותו בית דין במרץ ובמאי 2024, אך צווים אלה נותרו על הנייר בלבד. 

במסגרת הליך מקביל, במאי 2024, הוציא בית הדין הפלילי הבינלאומי (International Criminal Court) צווי מעצר נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון דאז יואב גלנט, בגין אחריותם לפשעי מלחמה – ובפרט לפשע ההרעבה נגד אוכלוסייה אזרחית. כמה מאותן מדינות שהכירו במדינת פלסטין, לא פעלו לכיבוד צווי המעצר האלה. ב־19 ביולי 2024 הוציא אותו בית דין חוות דעת מייעצת שקבעה כי הכיבוש הישראלי בגדה המערבית הוא בלתי חוקי, כי ההתנחלויות מפרות את המשפט הבינלאומי, וכי הנוכחות הישראלית בגדה חייבת להיפסק באופן מיידי. בעקבות חוות הדעת, קיבלה העצרת הכללית של האו״ם ב־18 בספטמבר 2024 החלטה המעניקה לישראל שנים־עשר חודשים ליישם את חוות הדעת, אך המועד חלף מבלי שננקט צעד כלשהו מצד אותן מדינות. לכך יש להוסיף שאותן מדינות לא התעמתו עם ארצות הברית כאשר זו הטילה וטו, לפחות שש פעמים, במועצת הביטחון של האו"ם נגד הפסקת הג'נוסייד. זאת כאשר היתה להן האפשרות לקדם ולהוביל החלטות נגד הג'נוסייד הישראלי במסגרת ישיבות האסיפה הכללית שהתקיימו בניו יורק בספטמבר 2025.

אותן מדינות התעלמו גם מדוחות מפורטים של ארגוני זכויות אדם בינלאומיים מרכזיים, בהם Human Rights Watch  ואמנסטי אינטרנשיונל, שקבעו כבר בסוף 2024 שישראל מבצע פשע ג'נוסייד נגד עזה ותושביה. הן בחרו להתעלם גם מדוחות שהוציאו ארגונים פלסטיניים וישראליים שגם הם קבעו שישראל מבצעת ג'נוסייד בעזה.

בכך הפכה ההכרה במדינת פלסטין למעין תחליף הצהרתי נוח, שנועד להסתיר את העדר הפעולה האמיתית ואף להסתתר מאחוריו כדי להצדיק חוסר נטילת אחריות מצד אותן מדינות שאיפשרו לישראל לבצע ג'נוסייד בעם הפלסטיני בעזה. המדינות שהכירו בזכות העם הפלסטיני לקיום ולהגדרה עצמית, איפשרו באותו זמן את השמדתו לכל אורך השנתיים האחרונות.

עקרון האחריותיות דורש לשים את הקרבנות במרכז

שאלת האחריות של המדינות שהכירו במדינת פלסטין להבטיח את קיומה של אחריותיות (accountability) כלפי מבצעי הג׳נוסייד בעזה, היא אחת המרכזיות בעידן שלאחר הפסקת האש. הפסקת האש צריכה להיות לא סוף המלחמה בלבד, אלא גם תחילתו של תהליך משפטי חדש שבו תישא גם הקהילה הבינלאומית באחריות באופן כלשהו. 

מדינות שלא נקטו פעולה למניעת ההשמדה, חרף החלטות בית הדין הבינלאומי לצדק כבר מינואר 2024, אינן יכולות להציג עצמן כצופות מהצד. שתיקתן היא שותפות. הפער בין ההצהרות המדיניות של אותן מדינות לבין חומרת הפשעים שבוצעו – פער בין דיבור למעשה – מקבל ממד טרגי. שכן הג׳נוסייד בעזה הוא אחד ממעשי ההשמדה המתועדים ביותר בהיסטוריה. הוא צולם, שודר ועלה בזמן אמת על מסכים ברחבי העולם. משפחות שלמות הושמדו ונמחקו ממרשם האוכלוסין הפלסטיני; שכונות הפכו לאפר; אוכלוסיה שלמה הורעבה; מערכות אזרחיות שלמות קרסו – חינוך, בריאות, מים, ביוב, תקשורת, עיתונות, תרבות ומחקר. כל זאת בפעולות מכוונות מצד מקבלי ההחלטות בישראל שבוצעו על ידי הצבא הישראלי. טבח העיתונאים, הרצח השיטתי של מומחים ובעלי מקצועות חיוניים, והפגיעה בכל מרקם החיים האזרחיים – כל אלה מדגישים את עומקו של הפשע שתועד בשידור חי מול עיניהם של מקבלי ההחלטות באותן מדינות. לכן, שאלת האחריותיות צריכה לבחון לא רק את חלקה של ישראל אלא גם את מחדלן את הממשלות שתמכו במישרין או בעקיפין במהלך השנתיים האחרונות ואפשרו לישראל לבצע את הפשע תוך התחמקות מאחריות.

הצורך במימוש עקרון האחריותיות אינו נובע רק מהרצון להרתיע או להעניש את מבצעי הפשעים; הוא חשוב בראש ובראשונה מנקודת מבטו של הקורבן. במשפט אייכמן בישראל, למשל, חשיבותו של ההליך לא הייתה רק בענישה, אלא בעצם מתן הזכות לקורבנות להשמיע את קולם, לספר את סיפורם, ולהחזיר לעצמם את זהותם האנושית. כך גם לאחר הג׳נוסייד ביוגוסלביה לשעבר וברואנדה: הראשון בוצע על ידי כוחות סרביים נגד האוכלוסייה הבוסנית המוסלמית, והשני על ידי משטר ההוטו הקיצוני נגד מיעוט הטוטסי. בשני המקרים החליטה הקהילה הבינלאומית להקים טריבונלים ייחודיים — לא רק כדי להעניש את האחראים, אלא כדי להשמיע את קולם של הקורבנות.

נדרשים כלים משפטיים חדשים

זהו הכיוון הנדרש גם ביחס לעזה. ייתכן שהכלים המשפטיים הקיימים אינם מספיקים ואינם הולמים את חומרת הפשעים שביצעה ישראל בעזה. יתכן ויהיה צורך בהקמת ערכאה משפטית ייחודית – טריבונל עצמאי לפשעים בעזה – שתבחן את אחריותם של מקבלי ההחלטות ותיתן מקום לכל הקורבנות, גם לאלה שלא נותר להם איש שידבר בשמם. במקביל יתכן ויהיה צורך שמועצת זכויות האדם של האו״ם תשקול הרחבת המנדט של גופיה וועדותיה כדי שתוכל לדון, לבחון ולקבוע מסקנות ואף סנקציות לא רק ביחס להפרות שביצעה ישראל, אלא גם ביחס למנגנוני ההשתקה מצד מדינות אחרות, שאיפשרו את המשך הפשעים.

האחריות העיקרית היא אמנם על ישראל, רשויותיה, שריה וכל מי שתמך והסית לביצוע הג'נוסייד. ישראל, ככל מדינה אחרת, איננה חסינה מביקורת או מאחריות. אך היא אינה נושאת באחריות לבדה כמו שלא היתה יכולה להמשיך ברצח העם במשך שנתיים ללא תמיכת מדינות אחרות. על הקהילה הבינלאומית כולה לוודא שמדינות החברות באו״ם, לרבות אלו שחתמו על אמנת האו"ם למניעת פשע הג'נוסייד משנת 1950, לא יתחמקו מאחריות לתמיכתן ולא יתאפשר להן לסייע לג'נוסייד נוסף בעתיד, בעקיפין או במישרין. האחריות לשיקום עזה חייבת לכלול אחריות לשיקום מנגנוני הצדק והאמון במשפט הבינלאומי. 

הקהילה הבינלאומית נבחנת כעת בשאלה אם היא מסוגלת לתקן את עצמה, או שתסתפק, שוב, בהצהרות על שלום מדומיין. לכן, יישום עקרון האחריותיות אינו רק חובה מוסרית כלפי הקורבנות; הוא חובה משפטית כלפי האנושות כולה. הפסקת האש איננה יכולה להיות רק סוף למלחמת הג'נוסייד אלא גם תחילתו של שיקום האמון בעקרונות של צדק, זכויות אדם ומערכת משפט בינלאומית פעילה, תקינה ואמינה.