המלחמה להבטחת ההגמוניה הישראלית

(תמונת באנר: לשכת העיתונות הממשלתית / אבי אוחיון)

מלחמת ישראל–ארצות הברית נגד איראן משקפת שורה של תמורות עמוקות בדוקטרינה הביטחונית והצבאית של ישראל. לשינויים האלה צפויות להיות השלכות משמעותיות על עתיד האזור כולו.

לראשונה מאז הקמתה מנהלת ישראל נגד מדינה מוסלמית או ערבית באזור מלחמה שיעדה המוצהר הוא שינוי המשטר באותה מדינה. ישראל מצהירה לראשונה בתולדותיה כי מטרתה הרשמית והגלויה של המלחמה היא הפלת השלטון באיראן, הנחשבת לאחת המדינות הגדולות והחשובות באזור. עמדה זו קיבלה ביטוי בהצהרות ראש הממשלה, שר הביטחון ודובר הצבא, והיא תואמת את היעד שהציב גם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בהקשר המלחמה באיראן.

לראשונה בתולדותיה ביצעה ישראל התנקשות פומבית ובמידת מה, טקסית, במנהיג מדינה מוסלמית – המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי. חמינאי לא היה רק הדמות הפוליטית הבכירה ביותר במשטר האיראני, אלא גם סמכות דתית שיעית מרכזית באזור. צעד זה משקף שינוי מהותי בדוקטרינה הביטחונית הישראלית ובדפוסי פעולתה.

שינוי מהותי נוסף הוא שלראשונה המלחמה משותפת באופן מלא לישראל ולארה"ב. הן בתכנון והן בביצוע. מאז המתקפה המשולשת נגד מצרים בשנת 1956 לא השתתפה ישראל במלחמה רחבת היקף לצד צבא של מעצמה כשותפה ישירה לניהול הלחימה. אין מדובר עוד בהשתתפות סמלית או בסיוע צבאי מארה"ב, כפי שהיה נהוג עד כה. 

עיתוי נוח לישראל 

בעוד שרוב מדינות העולם הצהירו, לפחות פומבית, על רצונן למנוע הסלמה בין ארה"ב לאיראן ודחפו להצלחת המגעים הדיפלומטיים, פעלה ישראל במוצהר לסכל את המשא ומתן, והבהירה כי היא מעדיפה את האופציה הצבאית. לשיטתה, כל הסכם אפשרי הוא הסכם גרוע שצפוי לפגוע באינטרסים האסטרטגיים שלה. עתה מתברר, לפי התקשורת הישראלית, כי ההחלטה לצאת למלחמה התקבלה כבר בשלב מוקדם יותר, הן בירושלים והן בוושינגטון, וכי המגעים המדיניים לא היו אלא ניסיון הטעיה, וקניית זמן בכדי להשלים את ההיערכות הצבאית, לצד בניית נרטיב פוליטי פנימי בארה"ב שיצדיק את היציאה למלחמה ללא אישור הקונגרס.  

ישראל דחפה למלחמה בתזמון הנוכחי מכמה טעמים. בראש ובראשונה, להערכתה, היא מסוגלת לשאת בעלויות המלחמה– הצבאיות, הכלכליות והפוליטיות. שנית, קיום קונצנזוס פנימי רחב התומך באופציית המלחמה. סקרי דעת קהל בשבועות האחרונים הצביעו על תמיכה ניכרת בציבור הישראלי בהמשך או בחידוש המלחמה נגד איראן, גם אם ישראל תצא למלחמה לבד וללא השתתפות אמריקאית מלאה. שלישית, האופוזיציה הפרלמנטרית אינה מתנגדת למהלך, ולעיתים אף מפגינה עמדות לוחמניות אף יותר מאלה של הקואליציה. לכך מצטרפת העובדה שהמערכה מתנהלת בשותפות מלאה עם ארצות הברית.

להשלים את פירוק הציר האיראני

הרצון הישראלי לצאת למלחמה משתלב בהקשר רחב יותר של שאיפה לביסוס הגמוניה אזורית מלאה. אין לראות במהלך זה צעד טקטי מבודד, אלא המשך ישיר להצהרות בכירי מקבלי ההחלטות מאז השבעה באוקטובר 2023, שדיברו על הצורך לחולל שינוי אסטרטגי כולל במזרח התיכון – שינוי החורג מגבולות הסכסוך הישראלי–פלסטיני.

מנקודת מבט זו, ישראל רואה בזירות השונות מערכה אחת משולבת. עיצוב מחדש של המשוואה הביטחונית אסטרטגית באזור, מנקודת מבט ישראלית, פירושו סיכול כל אפשרות להתגבשות איום עתידי משמעותי ומניעת היווצרותו מחדש של מאזן כוחות העלול לערער את העליונות וההגמוניה הישראליות. 

לשם הבטחת הגמוניה זו יש הכרח – מנקודת ראות ישראלית – להשלים את פירוקו של מה שמכונה "הציר האיראני". שכן, במוקדם או במאוחר, כך סבורה ישראל, איראן תשאף לשקם את יכולותיהם של בעלי בריתה ואת יכולותיה הצבאיות, ובמיוחד את יכולת שיגור הטילים הבליסטיים. שיקום כזה עלול לאתגר את ההגמוניה הישראלית מחדש.

נראה כי ישראל חורגת ממדיניות התגובה לאיומים ביטחוניים ישירים, ועוברת לדפוס פעולה של מעצמה אזורית הפועלת מתוך היגיון של כפיית אינטרסים באמצעות שימוש גלוי וישיר בכוח צבאי – לרבות הפלת משטרים באזור – במטרה למנוע התגבשות של כל איום עתידי שעלול להגביל את העליונות הישראלית ואת ההגמוניה שלה באזור.

פתאום שכחו מפרויקט הגרעין 

מעקב אחר הצהרות ראש הממשלה, שר הביטחון ודובר הצבא, לצד השיח התקשורתי הרווח, מראה שהיעד של חיסול פרויקט הגרעין נזנח ואינו מוצג עוד כאחת ממטרות המלחמה המוצהרות. זאת, לאחר שבעבר הוצג יעד זה כהצדקה המרכזית ליציאת ישראל למלחמה מול איראן. מנגד, בולט כעת יעד חדש – השמדת יכולות שיגור הטילים של איראן, שלטענת ישראל עלולה להוות איום קיומי בעתיד. 

כנראה שהסוגייה אינה רק טיפול באיום ביטחוני נקודתי כטענת ישראל. ניתן להבין שישראל אינה מסתפקת בעליונות אווירית מוחלטת, אלא פועלת מתוך היגיון רחב יותר המבקש למנוע התגבשות של כל יכולת שעלולה להגביל את התנהגות ישראל בעתיד, במיוחד בכל הקשור לזירה הפלסטינית. ישראל מנסה להבטיח לעצמה יד חופשית לצעדים כגון סיפוח הגדה המערבית או המשך כיבוש עזה, במטרה להנציח את הכיבוש ללא ערעור, כמו גם המשך הפעילות המלחמתית בלבנון ובסוריה.

ההימור של נתניהו 

המלחמה באיראן מדגישה פעם נוספת כי קשה להפריד עוד בין האינטרסים הפוליטיים האישיים של ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין האינטרסים הביטחוניים והאסטרטגיים של מדינת ישראל, לתפיסתו לפחות. נתניהו מבקש לעצב לעצמו מורשת שתציג אותו כ"מציל ישראל ואת העם היהודי", אל מול ההאשמות המייחסות לו אחריות לכשל הביטחוני החמור ביותר שידעה ישראל מאז הקמתה.

נתניהו נוטל הימור פוליטי מובהק בשלב זה, כאשר הוא קושר את עתידו הפוליטי בתוצאות המלחמה באיראן. אי השגת מטרות המלחמה או השגה חלקית עלולים לפגוע במעמדו הפוליטי של נתניהו. מאידך, כל הישג צבאי יוצג כהישג אישי שלו וישווק לציבור כאחד המהלכים הצבאיים המשמעותיים בתולדות המדינה. בהקשר זה, ההתנקשות במנהיג העליון האיראני עלי חמינאי עשויה להיתפס כ"תמונות הניצחון" שנתניהו יבקש למנף פוליטית. מכלול ההתפתחויות הללו עשוי לחזק את מעמדו הפוליטי והאלקטורלי ולעצב מחדש את דימויו הפוליטי. מה עוד שנתניהו עלול לנצל את ההצלחות הצבאיות, אם יהיו, ויבחר להקדים את הבחירות ולדלג בכך מעל משוכות חוק הגיוס ותקציב המדינה.