מרחב לא מוגן: המלחמה לא עצרה את הפשיעה, אבל השהתה אותה

בעוד מדינת ישראל שקועה במלחמה שהיא יזמה ובשיח ביטחוני מתמשך, החברה הערבית ממשיכה להתמודד בנוסף גם עם המציאו תהקשה המוכרת: ירי ברחובות, ניסיונות רצח ורציחות שמתרחשות כמעט מדי יום. מאז תחילת המלחמה התרחשו כבר כמה מקרי רצח ושורת ניסיונות רצח, והסרטונים מסח’נין, מכפר כנא ומנצרת הזכירו שוב עד כמה הפשיעה הפכה לנוכחת במרחב הציבורי. בימים הראשונים של המלחמה נדמה היה לרגע שהפשיעה נחלשה, אך האירועים האחרונים מזכירים שהשקט הזה היה מתעתע וזמני.

הרצח של סלימאן זיאדאת, בן 57, שנורה למוות בנצרת בשבת מצטרף לשורת אירועי ירי ורצח נוספים מאז תחילת המלחמה. בטמרה נרצח הצעיר מוחמד עבד אבו אל־בצל, וביישובים אחרים תועדו ניסיונות רצח ואירועי ירי נוספים. התיעודים שהופצו ברשתות החברתיות – אנשים רצים להסתתר, ירי באמצע רחובות הומים – אינם רק עדות לאירועים פליליים. הם תזכורת למציאות שהפכה כמעט שגרתית.

כל זה כבר אינו מהווה חדשות, ובכל זאת, קשה להתעלם מתופעה נוספת: בימים הראשונים של המלחמה נרשמה ירידה מסוימת במספר אירועי הירי והחיסולים. עבור חברה שחיה כבר שנים תחת גל פשיעה הולך ומחמיר, השינוי הזה הורגש מיד. נדמה היה לרגע שהמרחב הציבורי נעשה שקט יותר, כאילו הפשיעה נסוגה מעט לאחור.

כדי להבין את התופעה הזו והסיבות לה צריך להסתכל על האופן שבו פועלת הפשיעה.

השיח הציבורי על פשיעה נוטה לעיתים להציג את עולם הפשע ככאוס אלים ובלתי נשלט. אך מחקרים בקרימינולוגיה מצביעים על תמונה מורכבת יותר. ארגוני פשע, במיוחד כאשר מדובר בפשיעה מאורגנת, פועלים לרוב מתוך חישוב קר של סיכונים ותועלות.

הם קוראים את המרחב שבו הם פועלים, מעריכים את רמת הפיקוח והאכיפה, ובוחנים את הסיכון הכרוך בכל פעולה. במובן הזה, ארגוני פשע אינם שונים בהרבה מארגונים אחרים וחוקיים, הפועלים בתוך מערכת של תנאים ומגבלות.

כאשר פורצת מלחמה, המערכת הזו משתנה באופן דרמטי עבור כל ארגון, וגם כאן ארגוני הפשיעה אינם יוצאי דופן.

במלחמה, המרחב הציבורי הופך מפוקח יותר. הרחובות מתמלאים בכוחות ביטחון, הפעילות המודיעינית מתגברת, וכל אירוע חריג מושך מיד תשומת לב. במציאות כזו, פעילות פלילית הופכת מסוכנת יותר עבור מי שמעורבים בה.במילים אחרות, המלחמה משנה את חישוב הסיכונים של ארגוני הפשיעה.

גם בימי מלחמה, המרחב הערבי חשוף

במצבי חירום ביטחוניים מתרחשת תופעה רחבה יותר: המרחב הציבורי כולו משתנה. מחסומים מוקמים, ניידות משטרה נוכחות יותר ברחובות, וכל תנועה חריגה מושכת תשומת לב.

עבור גורמי פשיעה, המשמעות היא שהיכולת לפעול מבלי להיתפס מצטמצמת. כל ירי עלול להיתפס כאירוע ביטחוני. כל פעילות חריגה עשויה לגרור תגובה מהירה מצד כוחות הביטחון.

דוגמה לכך נראתה בלוד. בלילה שבו נפלו בעיר רסיסי טילים התרחש גם אירוע ירי פלילי. אך בניגוד לימי שגרה, במציאות של מלחמה כל ירי נתפס מיד כאירוע ביטחוני פוטנציאלי. כוחות משטרה גדולים הגיעו למקום, והחשוד בירי נעצר במהלך הלילה. 

המקרה הזה ממחיש כיצד בזמן מלחמה המרחב הציבורי נעשה מפוקח יותר. עבור גורמי פשיעה, מציאות כזו משנה את תנאי הפעולה ולעיתים מאלצת את הארגונים לסגת מעט. במקרים רבים, הפעילות אינה נעלמת — היא פשוט מושהית.

הפער הזה בולט במיוחד כאשר משווים בין ישובים ערביים לבין "ערים מעורבות" שבהן רוב יהודי. בישובים ערביים, גם בימי המלחמה, המשיכו להתרחש מקרי רצח, ניסיונות רצח וירי. לעומת זאת, בערים מעורבות מסוימות – שבהן בשגרה דווקא נרשמים שיעורים גבוהים של פשיעה ואלימות – אירועי ירי נעצרו כמעט לגמרי מאז פרוץ המלחמה על איראן.

ההבדל הזה אינו מקרי. הוא חושף את קיומם של שני מרחבים שונים בתוך אותה מדינה: מרחב יהודי מוגן יותר, שבו נוכחות המדינה והפיקוח המשטרתי מתהדקים במהירות כאשר המציאות הביטחונית משתנה, ומרחב ערבי שנותר חשוף גם ברגעי חירום לאומיים.

כאשר המדינה נכנסת למצב מלחמה, מנגנוני הביטחון פועלים בעוצמה רבה במרחבים הנתפסים כחלק מהמרכז היהודי, והמרחב הזה נעשה כמעט בלתי אפשרי לפעילות פלילית גלויה. לעומת זאת, ביישובים הערביים האלימות ממשיכה וחוזרת לרחובות גם כאשר סדר היום הלאומי משתנה.

הפער הזה מצביע על חלוקת מרחבים  לרמות שונות של הגנה ושליטה. במובן הזה, השאלה שיש לשאול אינה איפה העבריינים נמצאים, אלא  מהם גבולות המרחב שבו המדינה בוחרת להיות נוכחת.

הלקח: המציאות הזאת יכולה להשתנות

הירידה הזמנית בפשיעה בתחילת המלחמה אינה תופעה ייחודית. היא מופיעה לעיתים גם במקומות אחרים בעולם במצבי חירום,אך כמעט תמיד מדובר בתופעה זמנית בלבד.

הפשיעה אינה נעלמת בזמן מלחמה. היא פשוט משנה את צורת הפעולה שלה. לעיתים היא נדחקת לשוליים, לעיתים היא מושהית, ולעיתים היא מסתגלת למציאות החדשה בדרכים אחרות. כאשר התנאים משתנים שוב – גם הפשיעה חוזרת. היא פשוט מחכה.

וכאשר המרחב חוזר לשגרה – גם היא חוזרת איתו.

אולי הלקח המעניין ביותר מהימים הראשונים של המלחמה הוא עצם העובדה שהפשיעה יכולה להיחלש, אפילו לרגע. זה מעניין, לא משום שהבעיה נפתרה או שהפשיעה מוגרה, אלא משום שההיחלשות הזו חושפת עד כמה המציאות שאנו רגילים אליה אינה קבועה ואינה הכרחית.

הפשיעה אינה כוח טבע. היא תופעה שפועלת בתוך תנאים מסוימים. כאשר התנאים משתנים – גם הפשיעה משתנה איתם.

הימים הראשונים של המלחמה חשפו לא רק את השבר הביטחוני הרחב שבו נמצאת המדינה, אלא גם את השבר העמוק בתוך החברה הערבית עצמה. בתוך מציאות שבה המדינה כולה עסוקה במלחמה, האלימות בתוך היישובים הערביים ממשיכה להזכיר שמתקיימת כאן מציאות נוספת – מציאות של חוסר ביטחון יומיומי. העובדה שגם בזמן חירום לאומי הירי והרציחות אינם נעצרים לחלוטין אינה רק נתון פלילי; היא עדות למציאות של מרחב בלתי מוגן, שבו האלימות מצליחה לחדור גם כאשר סדר היום הלאומי משתנה. אולי משום כך, עבור רבים בחברה הערבית, שאלת סיום המלחמה והתוצאות שלה היא עניין אחר לגמרי השאלה שמעסיקה את כולם – מתי הרחובות ישובו להיות בטוחים? 

וכאילו כדי להזכיר עד כמה המציאות הזו נוכחת, בזמן כתיבת שורות אלה הופץ סרטון נוסף: תיעוד ירי לעבר ראש עיריית עראבה, אחמד נסאר, שנורה בעת שישב בבית קפה פתוח מול הכיכר ראשית בעיר. התמונות הללו, שמופצות ברשתות בתוך דקות, אינן רק עוד אירוע פלילי — הן המחשה כואבת לכך שגם בזמן מלחמה, הפשיעה ממשיכה לחדור אל המרחב הציבורי ולערער את תחושת הביטחון הבסיסית של החברה הערבית.

ייתכן שהמלחמה שינתה את סדר היום הלאומי – אך עבור החברה הערבית היא לא הצליחה לעצור את המלחמה המתנהלת כבר שנים בתוך הרחובות עצמם.