אינטלקטואליות בשירות המלחמה

ב־13 במרץ פורסם ב"ידיעות אחרונות" ראיון עם פרופ' אווה אילוז תחת הכותרת: "גם אם המלחמה עם איראן היא אינטרס פוליטי של נתניהו – היא עדיין נכונה". בשלב הזה, עצם הצדקת המלחמה באיראן מפיה של אילוז לא אמור להפתיע אף אחד. בשנתיים האחרונות אילוז הציגה בעקביות את הג'נוסייד בעזה כמלחמה שנכפתה על ישראל, והטילה על חמאס את האחריות הפוליטית המרכזית לאסון בעזה, תוך דחיית הטענה כי מדובר בג'נוסייד גם מול האשמות בינלאומיות חמורות. אלא שאילוז עצמה איננה לב העניין, מה שמעניין, ובעיקר מדאיג, הוא התופעה הרחבה שהיא מייצגת.

לכאורה מדובר באחת הסוציולוגיות הישראליות הבולטות של זמננו. אילוז כתבה על קפיטליזם ורגשות, על הבנייתם התרבותית של אהבה ואומללות, ועל האופן שבו השיח הטיפולי חדר בהדרגה אל חיי הפרט והפך למנגנון מרכזי בעיצובם. עבודתה זכתה להכרה בינלאומית, וקולה נשמע במוסדות אקדמיים מפריז ועד תל אביב. 

אלא שלמי שגדל בתוך עולם הסוציולוגיה קשה לטעון כי קולה של אילוז מעורר השראה בזירה המלחמתית הנוכחית, או שהוא מציע פרספקטיבה חדשה על המציאות הפוליטית. מאז תחילת המלחמה בעזה נדמה שאילוז מתפקדת פחות כחוקרת ביקורתית ויותר כמהדהדת של הנרטיב שמקדמים משרד החוץ ומשרד הביטחון: ישראל היא קורבן. לפי אילוז, העולם לא מבין והשמאל העולמי נטש את ערכי השמאל ובגד בהם.

האכזבה של אילוז מן השמאל העולמי חושפת שתי תופעות מדאיגות. הראשונה היא הציפייה הרווחת בישראל כי גם כאשר העולם מבקר את מדיניותה, עליו לעשות זאת מתוך התחשבות בראש ובראשונה בפגיעות הישראלית. לפי היגיון זה, ביקורת על ישראל כמעט תמיד נתפסת כהטיה: כפגם מוסרי, כחוסר הבנה של המורכבות האזורית, או כביטוי גולמי לאנטישמיות. כך, אפילו אותם אינטלקטואלים שדרשו במשך שנים לטפח ספקנות כלפי נרטיבים של מדינות חזקות, מוצאים את עצמם מגויסים להגנתו של הנרטיב המדינתי של החברה שאליה הם משתייכים.

אך קיימת גם תופעה רחבה יותר, החוצה גבולות ואינה ייחודית לישראל. יותר ויותר אינטלקטואלים בוחרים להתייצב לצד מעצמות קפיטליסטיות ומדינות חזקות, גם כאשר אלו מפעילות כוח צבאי עצום ומתמשך. במקום לאתגר את הסדר הפוליטי והכלכלי הקיים, הם מספקים לו הצדקה מוסרית ושפה אינטלקטואלית. כך מוענקת לגיטימציה לפעולות שאחרת היו עומדות לבחינה ביקורתית חריפה. פעולות אלה נעטפות ברטוריקה של ריאליזם, של מורכבות – רטוריקה שבאה לרכך את חומרת המעשים ומטשטשת את יחסי הכוח שביסודם.

אילוז אינה הראשונה ואינה האחרונה שממלאת תפקיד כזה. כדי להבין את הדפוס הזה, מועיל לשוב אל המושג "האינטלקטואל האורגני", שטבע המרקסיסט האיטלקי אנטוניו גרמשי. בעיני גרמשי, לא ניתן להגדיר אינטלקטואלים לפי מורכבות מחשבתם או השפה שבה הם משתמשים. השאלות המכריעות הן אחרות: בתוך איזה מערך חברתי הם פועלים? ואת מי הם משרתים? אינטלקטואלים אינם מתקיימים בוואקום. הם פועלים בתוך מערכת של מוסדות, יחסים חברתיים וזהויות, ומיקומם בתוך המערכת הזאת – ולא סגנון כתיבתם או עומק רעיונותיהם – הוא שקובע את תפקידם הפוליטי בפועל.

הצדקת מלחמות בשם הדמוקרטיה

מכאן גם טענתו הידועה של גרמשי: במובן מסוים, כל בני האדם הם אינטלקטואלים. לכל אדם יש תפיסת עולם ויכולת לפרש את המציאות שסביבו. ההבדל הוא שלא כולם פועלים כאינטלקטואלים במרחב הציבורי, ולא כולם זוכים לסמכות החברתית להגדיר את המציאות עבור אחרים. גרמשי הבחין בין שני טיפוסים מרכזיים. הראשון הוא "האינטלקטואל המסורתי": מורים, חוקרים ואנשי רוח הרואים את עצמם כנייטרליים וכמי שעומדים מעל הפוליטיקה. בפועל, טען גרמשי, הם ממלאים תפקיד מרכזי בשימור ההגמוניה של המעמד השליט. דווקא משום שהם משוכנעים בנייטרליות שלהם, כוחם גדול: הם מעצבים תרבות, חוק ו"שכל ישר" המקהה את הסתירות החברתיות.

מולם ניצבים האינטלקטואלים האורגניים, אלה הפועלים מתוך הקבוצות החברתיות עצמן ומסייעים להן לפתח תודעה פוליטית ולאתגר את ההגמוניה הקיימת. תפקידם אינו לשמר ניטרליות מדומה, אלא לבחור עמדה ולפעול למענה בגלוי. במובן זה, רבים מן האינטלקטואלים הבולטים של זמננו – בישראל ובמערב – פועלים דווקא כאינטלקטואלים מסורתיים, לפי התיאור של גרמשי. הם מציגים את עצמם כקולות של רציונליות ומורכבות, כמי שרואים את "שני הצדדים". אך בפועל הם מגינים על הסדר הקיים: מתנגדים לחרמות אקדמיים בשם חופש הביטוי, מזדעזעים מביקורת בינלאומית, ובו בזמן מצדיקים מלחמות בשם ערכים דמוקרטיים.

כמה ימים לפני פרסום הראיון עם אילוז, ישראל הרגה שני אקדמאים מאוניברסיטת לבנון: ד"ר חוסיין בזי, דיקן הפקולטה למדעים מדויקים, וד"ר מורטדה סרור, אחד הפיזיקאים הבולטים בלבנון. שני אנשים מאותו עולם אינטלקטואלי שאילוז עצמה משתייכת אליו, נהרגו בידי המדינה שאת מלחמותיה היא מצדיקה. שמם לא הוזכר בראיון. גם לא גורלם. כאילו אין בכך דבר הראוי לתשומת לב.

קשה להניח שהמלחמה האזורית תיעלם בזמן הקרוב. האלימות הפוליטית הולכת ומעמיקה, וסביבה מתרבים מנגנוני הצדקה המבקשים להציג אותה כהכרחית, סבירה, כמעט טבעית. מול מציאות כזו קל לגלוש לייאוש. אך דווקא משום כך אין ברירה אלא להתנגד: למלחמות אזוריות, להעמקת השליטה הצבאית בגדה המערבית, ולהמשך ההרס בעזה, שכבר הגיע לממדים שקשה להכיל.

אלה אינן עמדות טרנדיות חולפות או נאיביות, כפי שאילוז ואחרים אוהבים לטעון כדי לפטור את עצמם מן הצורך בעמדה מוסרית. אלו עמדות בסיסיות הנובעות ממחויבות עקבית לחיי אדם, כל אדם. ואולי השאלה המטרידה באמת היא: מה עלוב יותר מאינטלקטואל היודע היטב מהי העמדה הנכונה, ובכל זאת מפנה לה גב?