הפסקנו לחכות לאישורים: מניפסט לשחקן הפלסטיני בתעשייה הישראלית

"כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון. הם עשויים לאפשר לנו לנצח אותו זמנית במשחק שלו עצמו, אך הם לעולם לא יאפשרו לנו לחולל שינוי אמיתי".

אודרי לורד (1934-1992) הייתה משוררת, פעילה חברתית ו"שחורה, לסבית, פמיניסטית ולוחמת", כפי שהגדירה את עצמה. באמירתה המפורסמת על כלי האדון היא מבקשת להזכיר לנו שאי אפשר לתקן עולם מעוות באמצעות שימוש באותם מנגנוני כוח, הדרה וגזענות שיצרו את העיוות מלכתחילה. עבורה, השאיפה לשינוי חברתי אינה יכולה להסתפק ב"תיקונים קוסמטיים" בתוך המערכת הקיימת, אלא דורשת מאיתנו להעז להתעמת עם הפחד מהשונה שבתוכנו ולבנות כלים חדשים לחלוטין.

פעם קיבלתי הזמנה לאודישן לסדרה ישראלית. פתחתי את הקובץ של תיאור הדמות, והדבר הראשון שקפץ לי הוא שהדמות שאני אמור לשחק מתוארת כ"ראש ארגון טרור", משמע מחבל. האם זה תיאור של דמות או שיפוט שלה מראש שמשאירה אותה כסתם איש עם אידיאולוגיה דתית איסלאמיסטית מקובעת, שנאה ונקמת דם בראש? בשונה מכך, תפקידים שאינם ערביים מקבלים רקע מפורט ותיאורי דמות עגולים יותר, מוכרים יותר, אנושיים יותר. 

גם אם אגש להצעה מנקודת מבט אמנותית, כשחקן, אני לא יודע לשחק מחבל. בכלל, איך אפשר לקחת ברצינות ולשחק משהו שמוגדר בצורה כה שטחית? זה כמו להגיד לשחקן לשחק "משוגע". אלו הם מילות גנאי למצב אנושי הרבה יותר עדין ומורכב. כבר בנקודה הזאת חשבתי לסרב לתפקיד הזה, אבל המשכתי לקרוא את התסריט עם קצת תקווה, שאולי, בסצנה הכתובה יהיו פרטים יותר עמוקים ומורכבים שיעזרו לי להבין מי היא הדמות שאני אמור לשחק. כמובן, זה לא קרה. הסצנה באודישן הייתה אמורה להיות שיחה בין שני ערבים. אבל כשפתחתי את הקובץ, הסצנה הייתה כתובה כולה בעברית עם כוכבית קטנה בצד: "*הדיאלוג מתנהל בערבית". מסתבר שהציפיה ממני כשחקן לפרויקט בעל תקציב לא קטן, היא שאתרגם בעצמי את הסצנה לערבית, ללא תשלום. בדקתי מי הם הכותבים של הסדרה, וגיליתי שאין אפילו כותב ערבי אחד. כאן כבר ידעתי בוודאות שאני הולך לסרב לתפקיד הזה. סירבתי אפילו לקרוא את המשך הסצנה. זאת כמובן לא היתה הפעם הראשונה שאני, או שחקנים ערבים אחרים בתעשייה הוזמנו לאודישנים לדמויות ערביות שטחיות שמטרתן להנציח סטריאוטיפ מזלזל ופוגעני.

לאחרונה עלתה סדרה חדשה בערוץ כאן על המתח בין יהודים מזרחים לבדואים בעיר בדרום. שמתי לב שם לשחקן ערבי (לא בדואי) שאני די מעריך את עבודתו. הוא מגלם שם דמות בדואית אלימה, שטחית ופוגענית כלפי האוכלוסייה הבדואית (ולדעתי, פוגענית כלפי האמנות בכלל). תהיתי למה הוא הסכים לגלם דמות כל כך חד-ממדית ולהציג תמונה חסרת אחריות, במיוחד בתקופה שבה המדיניות הישראלית כלפי האוכלוסייה הבדואית מאופיינת בחוסר סבלנות מוחלט, מהזנחה בחינוך, בתשתיות ובמיגון מפני טילים, ועד להריסת בתים וגירוש משפחות מאדמותיהם. כל זה קורה בזמן שמתנהלת מלחמת תעמולה ברורה נגד האוכלוסייה הערבית בכלל, והבדואים בדרום סובלים ממנה באופן מוחשי מאוד.

השתתפות של שחקנים ערבים בפרויקטים כאלה, שמעוותים את המציאות, אינה רק בחירה אישית אלא מעשה שמשפיע על כלל הקהילה. זו מעין "בגידה" בזהות ובכאב הקולקטיביים ובמאבק על הנרטיב. שחקן שמגלם דמויות בצורה סטריאוטיפית ומגוחכת הוא דוגמה מושלמת לאופן שבו התרבות השלטת משתמשת בייצוגים כדי לחזק את עליונותה. זה לא ייצוג, אלא כלי להחפצה ולהשפלה תרבותית של האחר.

הכיבוש אינו מוגבל לשטח ולמדיניות, הוא פועל גם במישור התרבותי והתודעתי; כששחקן מאמץ את הנרטיב של הכובש ומשחק לפי חוקיו, הוא הופך לשותף, במודע או שלא במודע. למעשה, התעשייה השלטת משתמשת בשחקנים ילידים-מקומיים כ"תווית קוסמטית" כדי להעניק לגיטימציה לפרויקטים שלה, כשבו בזמן היא ממשיכה לקדם נרטיב חד-צדדי ודכאני. השחקן שמסכים לכך בוחר ברווח אישי על פני אחריות קולקטיבית.

הפסקנו לחכות לאישורים והתחלנו ליצור לבד

ברור לי שבתור שחקן אני כלי ביד היוצר, אמן בתוך יצירה של מישהו אחר. אבל אני חושב שיש לנו אחריות, גם כשחקנים לסרב לדברים כאלה, כי אנחנו הפנים של הפרוייקט. אותנו רואים, לא את התסריטאי, לא את הבמאי, לא את הצלם, רק אותנו. לכן יש לנו אחריות ראשונית לדעת לסרב לפרוייקטים שרק יעשו רע לאוכלוסייה המיוצגת. כי אנחנו מראה למציאות ולא כלי  של ׳אדוני הארץ׳

יש שישאלו "אז מה נעשה בקשר לפרנסה?". זו אכן שאלה חשובה. הלוואי ויכולתי לתת פתרון אחד קונקרטי שיביא לכולנו נחת ורווחה כלכלית. עם זאת, דבר אחד ברור לי: ככל שנאכל מהיד שמכה בנו, לא נאפשר לאלטרנטיבות לפרוח. וישנן אלטרנטיבות כמו גיוס כספים, הפקות דלות תקציב, הצגות יחיד, הוראת משחק, ואפילו לעבוד בעבודות שונות. כשיש חלופה אמיתית, הרייטינג משתנה. זה קורה כבר היום בכל מקום: ביוטיוב, בפודקאסטים ובמוזיקה. אנשים הפסיקו לחכות לאישור מהערוצים הגדולים או מחברות התקליטים, והתחילו ליצור לבד. ברגע שהם בנו קהילה ושינו את השיח, המיינסטרים היה זה שרץ אחריהם כדי לנסות להבין איך זה עובד. אנחנו נהיה אלו שקובעים מה מעניין ומה רלוונטי,. ודבר נוסף, חיי האמן תמיד היו חיים של קושי כלכלי כי האמנות היא סוג של אמונה שאיתה הולכים עד הסוף, אפילו אם אין רווח גשמי, כי יש בה סיפוק עילאי כשהיא נעשית ממקום של כנות עם עצמנו ועם הסביבה שלנו.

גילוי נאות: גם אני רציתי לעשות קריירה ולהתפרנס בתור שחקן בישראל, והשתתפתי בפרויקטים מעוותי מציאות ומהנדסי זהות. 

בתעשיית הקולנוע, הטלויזיה והתיאטרון הישראלית, אנו ׳זוכים׳ לייצג אחד משני תפקידים: ערבי מחמד או ערבי מחבל. ערבי מחמד הוא ערבי שמסכים ומהנהן לכל מה שאומר לו האדון היהודי. הוא יהיה לרוב נוצרי, לבן, מוכר חומוס או כל אלה יחד. ערבי המחמד אינו מאיים, להפך, הוא תמיד בא לעזרה אפילו על חשבונו ועל חשבון ילדיו, הכל רק בשביל שיהיה נח לאדון. כמו כלב מאולף. 

ערבי מחבל, מנגד, הוא ערבי אנטישמי ששונא יהודים רק כי הם יהודים. מוסלמי, כועס, שחום, שתמיד מוכן עם סכין בשביל לדקור אותך בגב. ערמומי, חי מתחת לאדמה ורוצה להשתלט על העולם. 

בתחילת דרכי כשחקן, טעיתי לחשוב שאצטרך להוריד את הראש רק בהתחלה כדי שאולי אקבל הזדמנות להשמיע ולהביע את עצמי מאוחר יותר. אבל ככל שהזמן עבר, הבנתי שכל פרויקט שאני לוקח מוריד לי את הראש יותר ויותר, עד שלא הצלחתי לדבר, כי לא היה מקום לקול שלי. התירוצים שלי להשתתפות בפרוייקטים כאלה היו "הישראלים לא היו ככה פעם" או "הזמנים היו שונים". ויש בזה גם אמת. המצב המוסרי בארץ התדרדר לתהומות חדשות ככל שהזמן עבר, ובכל פעם נדמה לנו שהפעם הגענו לתחתית, עד שמתגלה שפל חדש, אבל זה לא תירוץ מספק. גם כשהייתי שחקן צעיר, עזה הייתה נצורה והגדה המערבית הייתה תחת שלטון צבאי. אלימות יומיומית כלפי פלסטינים הייתה עניין שבשגרה, היום אני מבין ששום דבר לא חדש.  

לאמנים, ובמיוחד לשחקנים מקהילות מוחלשות, יש חובה מוסרית לא לחזק דימויים פוגעניים. האמנות צריכה לשרת את האמת ולא להיות כלי בידי הכוח. ההשפעה הכי קשה של שיתוף פעולה כזה היא על הדור הצעיר. כשדור צעיר של ערבים רואה שחקנים מהקהילה שלו מגלמים תפקידים מבישים על המסך, זה מעוות את תפיסת העצמי שלהם ומלמד אותם שהדרך היחידה להצליח היא לשתף פעולה עם הדימוי שהחברה השלטת מייחסת להם.

לכו לראות יצירות פלסטיניות

אני קורא גם לכם, הקוראים היהודים, סרבו לקחת חלק בפרויקטים שמנציחים סטריאוטיפים פוגעניים. סרבו לכתוב על ערבים ללא שותפים ערבים על מלא ליצירה. לכו תראו יצירות פלסטיניות ואם יש לכם את היכולת הכלכלית להשקיע ולתמוך בפרוייקטים כאלה, זה מבורך שבעתיים. הסירוב הזה הוא אקט של התנגדות לתרבות שמתעקשת לצייר את הערבי רק כאחת משתי אפשרויות, מסוכן או מוכנע.  בתוך המבנה החברתי שלנו, אתם אינכם רק קהל שצורך בידור המאשרר את מעמדו. יש לכם תפקיד פעיל בעיצוב המציאות הזו.

במציאות שבה הקול הפלסטיני מדוכא ומושתק, הסירוב להשתתף במנגנון התרבותי הישראלי הוא בעצמו מעשה של התנגדות רבת עוצמה. זו הצהרה שהזהות הפלסטינית אינה למכירה ושהסיפור האמיתי יסופר על ידינו או לא יסופר כלל. זו היא קריאה לשחקנים פלסטינים באשר הם להבין את הכוח שיש בידיהם, ואת הנזק שיכול להיגרם משימוש בו לרעה. המאבק על הייצוג הוא חלק בלתי נפרד מהמאבק הקולקטיבי, ואין להפריד ביניהם.