למה הימין הישראלי מפחד מ"האודיסיאה"?

הגרסה של כריסטופר נולאן לקלאסיקה היוונית קוראת תיגר על תאוות המלחמה 

אפשר להבחין לאחרונה במתקפה ימנית ישראלית נגד סרטו של הבמאי כריסטופר נולאן, "האודיסאה". הסיבה העיקרית למתקפה היא הרעיון האמנותי שעומד מאחורי הסרט: האודיסיאה על פי נולאן מתמקדת בהשלכות המלחמה ובמחיר האנושי והנפשי שהיא גובה, במקום להעלות את מעשי הגבורה על נס. לכן, המסר העיקרי של הסרט מדלג על התקופה היוונית ומצטלב באופן ברור וישיר עם זוועות המלחמות המודרניות. ישראל היא אחת המדינות הכי בולטות שעדיין חווה מלחמה כיום, מאז השבעה באוקטובר 2023.

ניתן להסיק את הסיבות למתקפה הנוכחית על הסרט מהפרסומים אודותיו. לדוגמא, מה שפורסם באתר מידה ובעיתון מקור ראשון לפני ימים ספורים. בשני המקרים, ניתן להבחין בסימנים למתקפה גם על הסרט הקודם של נולאן, "אופנהיימר" (2023). גם אופנהיימר הרהר בזמן שעבר מאז המלחמה, בעודו מבין שהיכולות החדשניות והיצירתיות שהביאו לניצחון הרצוי במלחמה ממושכת טומנים בחובם גם את זרעי האסון שעוד ישמיד את הציוויליזציה.

שני הסרטים המדוברים מתארים מלחמה ארוכה שגבתה מחיר דמים קשה מנשוא, מלחמה שהניצחון בה דורש המצאה קטלנית שעלולה להמיט אסון על הציוויליזציה. במקרה של "האודיסאה", מדובר בסוס הטרויאני, ובמקרה של "אופנהיימר", מדובר בפצצת האטום שפותחה בשלהי מלחמת העולם השנייה. בשני הסרטים, הגיבור חוזר מזירת המלחמה לחיים האזרחיים, רק כדי לגלות שהחברה שגוייס לשמור עליה הפכה למושחתת ומעוותת ללא הכר.

במילים אחרות, בעולמו הקולנועי של נולאן, שתי ההמצאות מייצגות רגע טרגי של שינוי בהתנהגות האנושית; זהו רגע לידתה של המצאה טכנולוגית או אינטלקטואלית משוללת אמצעי בקרה מוסרית, שהומצאה כדי להכריע בסכסוך ממושך.

הפרשנות הישראלית מגנה בחירוף נפש על השימוש בפצצת האטום נגד יפן במלחמת העולם השנייה, בטענה שהחלופות לא היו אכזריות פחות. אחד התוקפים של נולאן אף כתב:

"בשנת 1981 פרסם ההיסטוריון האמריקני ובוגר מלחמת העולם השנייה פאול פוסל מסה נוקבת בשם "תודה לאל על הפצצה הגרעינית", בה הוא פורס את הטיעונים בעד השימוש בפצצה באופן מפורט ומשכנע ביותר, במיוחד עבור מי ששירת בקו המגע בחזית וחווה את מוראות המלחמה בגוף ראשון. במאה ה־14 לפני הספירה, אם היו שואלים את בוגרי המלחמה הטרויאנית, הם היו חותמים על כל מילה: "תודה לאל על הסוס הטרויאני"".

סיבה נוספת למתקפה הישראלית היא שהסרט "האודיסאה" אינו מציג את אודיסאוס כסמל לתהילה וכוח, אלא כאדם הסובל ממשברים פסיכולוגיים עמוקים, אדם המוטרד מהצלקות שהותירו בנפשו טעויותיו והטקטיקות האכזריות בהן נקט, כמו הסוס הטרויאני. תיאור זה של גיבור הסרט מרוקן את רעיון הניצחון מכל ערך טקסי והופך אותו לטרגדיה אנושית. הפרשנויות הישראליות לסרט "האודיסאה" אליהן אני מתייחס ציינו שמבחינה היסטורית, הקריאה המסורתית של האפוס הספרותי "האודיסאה" התמקדה בחכמתו של אודיסאוס ובתחבולותיו, בעוד נולאן שם בכוונה את התחבולה המדוברת ואת השיטות הצבאיות של אודיסאוס תחת מיקרוסקופ מוסרי, ובכך דחה את הרעיון שבזמן המלחמה, המטרה מקדשת את האמצעים.

מה שהכעיס כנראה עוד יותר את הימין הישראלי הוא ש"האודיסאה" לא הסתיים בגבול זירת המלחמה, אלא הקדיש דקות מסך רבות גדול לאית'קה, שתוארה כעיר מותשת בהיעדר המלך שלה. גישה זו מזכירה לנו מחדש שהשפעות המלחמה אינן נעצרות בחזיתות הקרב, אלא מתפשטות עד כדי שחיקת המארג הפנימי של החברה, כלכלתהּ, ונפש חבריה.

ניתן לטעון כי מה שמטריד את הימין בישראל יותר מכל בסרט "האודיסאה" הוא סירובו לקדש את המלחמה ולהעניק לה כיסוי מוסרי מלא ברגעי הקיטוב והגיוס הצבאי, והתעקשותו להזכיר לצופה שזוועות הלחימה רודפות גם אחרי המנצח, וכן התמקדותו המלאה במגפות הציוויליזציה המערבית המכרסמות אותה מבפנים.