שותפות ערבית-יהודית ופיוס בזמן הג'נוסייד

בישראל כיום, שותפות ערבית-יהודית נתפסת בקלות כרעיון רדיקלי. בחברה שהקצינה ימינה ושבה הזכויות הפוליטיות של הפלסטינים הפכו להיות מוטלות בספק, התארגנותם של ישראלים ופלסטינים יחדיו בתנועה פוליטית אחת מאתגרת את הזרם המרכזי. תנועת "עומדים ביחד" בנתה את הנוכחות שלה בשנים האחרונות בהתבסס על הנרטיב הזה. זהו אותו נרטיב עליו התבססה מפלגת "מקום לכולנו" שנוסדה ביוני 2026 על ידי חלק ממנהיגי התנועה הבולטים ביותר. מאז כתיבת המאמר המקורי בערבית המפלגה החליטה שלא תתמודד בבחירות הקרובות, אך התפתחות זו אינה משנה את הטענה המרכזית במאמר, העוסקת בתפיסת השותפות שעליה נשען המיזם הפוליטי.  

שותפות, בהיותה מערכת יחסים פוליטית, לא מתחילה מרגע היווסדות תנועת "עומדים ביחד", ולא ניתן לעמוד על קנקנה רק על פי הימצאותם של יהודים ופלסטינים במסגרת אחת. זאת משום שהיא מתהווה בתוך סבך של יחסי כוח שהיו קיימים לפניה, וממשיכים דרכה. לכן, אין זה מספיק לשאול "מי עומד ביחד?", אלא צריך לשאול לאן ה־"משותף" הזה מתכוון לפנות, על איזה פרויקט פוליטי הוא מבוסס, ובידי מי היכולת לקבוע את כיוונו ותנאיו. אני מציעה לנתח את התהליך שעברה תנועת "עומדים ביחד" – ולאחר מכן מפלגת "מקום לכולנו" – באופן שונה לחלוטין מהנרטיב ששני הגופים האלה מציעים, ולבחון את מה ששותפות זו מחוללת בתוך המרחב הפוליטי בו היא פועלת. השאלה שאני מציבה היא: מה קורה כשכוחו של הארגון "המשותף" מתרחב על חשבון החלשת הארגונים הפלסטיניים העצמאיים, או הופך את דרישותיהם הפוליטיות לדרישות משניות? למה החברה הפלסטינית הופכת לזירה המרכזית שבה נבנית ומתרחבת שותפות ערבית-יהודית, בזמן שהכוח – וגם ההתנגדות המרכזית לשותפות זו – נמצאים בתוך החברה הישראלית? בנוסף, אני מבקשת לשאול מהי משמעותה של שותפות זו בעידן הג'נוסייד, כאשר השיח על שותפות ופיוס פוטנציאליים יכול לשמש גם כנתיב מילוט המאפשר בריחה משאלת הנשיאה באחריות.

הקמפיין העממי נגד ההרעבה בעזה

הקמפיין לאיסוף סיוע לעזה, שארגנה תנועת "עומדים ביחד" בקיץ 2024, הוא דוגמה מובהקת לדילמה שהזכרתי. התנועה הכריזה ב־4.8.24 על קמפיין עממי "לאיסוף סיוע לעזה והתנגדות לרעב". הקמפיין החל בסכנין, אך עבר במהירות מהגליל, למשולש ולנגב. הרעיון התחיל מאיסוף תרומות בנפח משאית אחת שתעבור בין היישובים הערביים, אך ההיענות הגדולה הייתה מעבר לציפיות המארגנים. לפי דיווחים, הקמפיין הצליח לגייס סיוע שהגיע להכנסת כ־300 משאיות תוך שלושה שבועות, בהשתתפותם של כ־30,000 תורמים ותורמות. תנועת "עומדים ביחד" הציגה את הקמפיין הזה כקמפיין הגדול ביותר של האוכלוסייה הפלסטינית בישראל נגד המלחמה וההרעבה מאז השבעה באוקטובר. היענות מסיבית זו היא אינדיקציה לנכונות הרחבה בקרב החברה הפלסטינית בישראל לפעולה למען בני עמם הפלסטיני בעזה כאשר מתאפשרת אפשרות מעשית לכך.

יש להתעכב על האפשרות המעשית שהזכרתי. בעוד הקמפיין של "עומדים ביחד" התרחב וגדל בתוך היישובים הערבים, אתר "ערב 48" פרסם תחקיר אודות ההגבלות שהוטלו על ארגוני סיוע הומניטרי פלסטיניים הפועלים בתוך ישראל. התחקיר תיעד הגבלת על פעולתם של ארגונים אלה לאיסוף סיוע, עד כדי מניעה מוחלטת ואף הקפאת חשבונות הבנק לחלק מהם ימים ספורים לאחר תחילת המלחמה. לפי הערכה, חשבונות הבנק של יותר מ־70 ארגוני סיוע הומניטרי בחברה הערבית הוקפאו, בנוסף לרדיפת חלק מהחברים בעמותות אלה, חיפוש בבתיהם ואף מעצרם.

אם נחקור לעומק את המשמעות הפוליטית של מושג ה־"שותפות", אזי השאלה המתבקשת אינה למה תנועת "עומדים ביחד" ניצלה את האפשרות שהייתה זמינה עבורה כדי להכניס את הסיוע לעזה, אלא למה שאלת מניעת הארגונים הפלסטיניים מלאסוף סיוע לא הפכה לשאלה הפוליטית המרכזית. במילים אחרות, למה "עומדים ביחד" לא הציבה במרכז המאבק שלה את הדרישה לאפשר לארגונים הפלסטינים לאסוף סיוע בעצמם, במקום לפעול במרחב שנפתח בפניה דווקא משום שנחסם בפניהם? 

הבירור הזה אינו נוגע לכוונותיה של תנועת "עומדים ביחד", משום שברור שלתנועה ישנן כוונות מוסריות טובות, ושהיא ביקשה באמצעות הקמפיין שלה לספק שירות חשוב ונחוץ. ברור גם שהיא מתנגדת לשלטון הקיים ולמרבית מרכיבי החברה הישראלית שחלק מחבריה ניסו למנוע את הגעת הסיוע הקריטי לעזה. יחד עם זאת, הפיכת הדיון לשאלה אודות המוסר של פעילי "עומדים ביחד" או כוונותיהם הטובות אינו מועיל משום שהשאלה הפוליטית המדויקת יותר היא: האם מודל השותפות מרחיב את עצמאות הפלסטינים ויכולתם להתארגן ולפעול, או שמא התעצמות והתרחבות הכוח של ההתארגנות המשותפת המתרחשת בעיקר בתוך החברה הפלסטינית ועל חשבון המרחב שאיבדו ארגונים פלסטיניים עצמאיים, מעמיקה את הדרתם?

מפלגת "מקום לכולנו"

לאחר כשנתיים, חלק מהמובילים הבולטים ביותר של תנועת "עומדים ביחד" התקדמו אף יותר וייסדו את מפלגת "מקום לכולנו", המציגה את עצמה כניסיון לבניית שותפות יהודית-ערבית "שוויונית באמת". באירוע השקת המפלגה החדשה הכריז אלון-לי גרין ששותפות אינה "נציג ערבי במפלגה יהודית, או נציג יהודי במפלגה ערבית", אלא שותפות בתוך המפלגה עצמה. ההיפותזה הזו מצריכה קריאה היסטורית מדויקת יותר משום שהפעולה הפוליטית היהודית-ערבית לא התחילה עם הקמתה של מפלגת "מקום לכולנו", ומשום שמבחינה היסטורית, המסגרות הפוליטיות הפלסטיניות מעולם לא היו חסומות בפני יהודים אנטי-ציוניים. החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון נוסדה כמסגרת יהודית-ערבית המתבססת על המפלגה הקומוניסטית, ומכילה בשורותיה וברשימותיה חברים יהודים וערבים. יתרה מזאת, חברים יהודים החזיקו בעמדות פרלמנטריות ומנהיגותיות בולטות. כמו כן, מפלגת בל"ד כללה ברשימותיה בשלבים שונים מועמדים יהודים ישראלים.

הבעיה העמוקה הייתה, ועודנה, שחלקים רחבים בחברה הישראלית אינם מוכנים לפעול בתוך פרויקט פוליטי שנולד ביוזמת פלסטינים, שבו הפלסטיני הוא שחקן  פוליטי שותף בהגדרת אופי ומהות המדינה והחברה. אי לכך, אם המכשול העיקרי הוא אי המוכנות בתוך החברה הישראלית לקבלת שוויון פוליטי ולגיטימיות הייצוג הפוליטי הפלסטיני, למה מפלגת "מקום לכולנו" יוצקת את מאמציה העיקריים בזירה הפוליטית הפלסטינית ובדרישה להיות חלק מהרשימה המשותפת? 

במילים אחרות, אם הטענה המרכזית של מפלגת "מקום לכולנו" היא שהיא מציעה פתרון לבעיית השותפות היהודית-ערבית, ואם ההתנגדות העיקרית לשוויון ולשותפות פוליטית עם הפלסטיניים נמצאת בתוך החברה הישראלית, למה החברה הפלסטינית, ולא החברה הישראלית, הופכת לזירה העיקרית בה משקיעה המפלגה את מאמציה להצלחת "המודל החדש"? מדוע מושקע מאמץ לשכנוע הפלסטינים בהרחבת בסיס השותפות, במקום שהתמודדות עם דחיית הישראלים את הלגיטימיות הפוליטית הפלסטינית תהיה המשימה המרכזית? זו לא רק המשימה המרכזית אלא גם המשימה הקשה ביותר! לכן, מדוע מפלגת "מקום לכולנו" הציגה את עצמה כמנהיגות אלטרנטיבית למנהיגות הפלסטינית, במקום להיות אלטרנטיבית למנהיגות הישראלית? מדוע היא רואה במנהיגות הפלסטינית הנצורה והנתונה להפחדה בעיה, במקום להתמודד עם הבעייתיות של המפלגות הישראליות ולפיול להחליפן?

ביחד – פיוס במקום נשיאה באחריות

במציאות שבה בני עמנו בעזה עוברים ג'נוסייד, שאלות אלה מקבלות משמעות דחופה יותר משום ששימוש במונח "ג'נוסייד" אינו בחירה סמנטית  לתיאור עוצמת האלימות. זהו מונח שמעלה שאלות פוליטיות הקשורות לאחריות, למוסדות הרשמיים ולחברה בכללותה, ולתנאים שאפשרו שימוש באלימות זו. אי אפשר לתאר את מה שקרה כג'נוסייד ולעבור מיד לאחר מכן לשפה של פיוס וחיים משותפים. בין ג'נוסייד לדיון רציני סביב שאלת הפיוס עוברת סוגיה שלא ניתן לעקוף אותה, והיא סוגיית הנשיאה באחריות.

נשיאה באחריות, במקרה הזה, אינה פיזור אשמה באופן קולקטיבי, ולא הפיכת ההשתייכות הלאומית להרשעה מוסרית ליחידים, אלא העלאת שאלה פוליטית וממסדית סביב סוגיית הנשיאה באחריות: אילו מוסדות ביצעו את הפשע? מי קיבל החלטות? מי הצדיק אותן? מי העניק להן לגיטימציה? איזה תפקיד שיחקה התקשורת? כיצד התמודדו מוסדות האקדמיה, המשפט והתרבות עם המלחמה? כיצד נולדה הקבלה החברתית הכוללת לרמה הזו של הרס, הרג והרעבה? נשיאה באחריות מציבה שאלות גם בפני האופוזיציה: כיצד היא התנגדה למתרחש? איזה מחיר היא הייתה מוכנה לשלם להפסקתו? מה היה ביכולתה לעשות? מה היו מגבלותיה? מה אומרות מגבלות ההתנגדות על המבנה הפוליטי והחברתי שעמד מולה, וכיצד היא מנסה להיאבק מול המבנה הזה?

במובן הזה, נשיאה באחריות אינה מבחן מוסרי של יחידים, אלא תהליך פוליטי שבאמצעותו החברה מתמודדת עם מה שמוסדותיה ביצעו בשמה ובאמצעות משאביה, והמבנה החוקי, הצבאי והתרבותי שלה. לכן, נשיאה באחריות מבקשת להעלות שאלות מעבר לגינוי המלחמה: כיצד נוצרה הסכמה לרמת ההרס הזו? איזה רטוריקה הפכה את הרג הפלסטינים והרעבתם למעשה מוצדק, או כזה שניתן להתעלם ממנו? אילן מוסדות הפכו את החריג לפרקטיקה יומית? מה יש לשנות כדי שהישנות המצב הקיים תהיה בלתי אפשרית?

במסגרת הזו, ההתנגדות הישראלית למלחמה מקבלת חשיבות פוליטית. מי שהפגין נגד המלחמה אינו נמצא באותה פוזיציה של מי שקרא להרחבת ההפצצות או למחיקת עזה. ההתעלמות מההבדל הזה מבטלת את הפוליטיקה והופכת את החברה לגוש מוסרי אחד. יחד עם זאת, אין משמעות ההכרה בהבדל הזה ביטול של סוגיית הנשיאה באחריות. ההכרה קובעת את המיקום של המתנגד/ת בתוכה. על המתנגדים למלחמה בתוך החברה הישראלית מוטלת משימה פוליטית שונה מהצהרה מוסרית גרידא, והיא העברת העימות אל תוך החברה הישראלית; למבנה הפוליטי שלה, למוסדותיה ולשפה שאיפשרה את מה שקרה ועזרה להפיוך אותו למקובל.

כאן עולה אחת בעיות המעבר המהיר מהג'נוסייד בעזה לרטוריקה של שותפות. בהיעדר הנשיאה באחריות, ה־"משותף" מאפשר מעבר חד מרגע האלימות לשיחה על העתיד מבלי להתמודד עם המבנה החברתי והפוליטי שאפשרו את האלימות מלכתחילה. יותר קל לקבל את הדימוי של הישראלי והפלסטיני העומדים חבוקים  ומדברים על עתיד משותף מאשר להעלות את הסוגיות הקשות: מה קרה? מי איפשר זאת? כיצד זה קיבל לגיטימציה? ומה יש לשנות במוסדות המדינה ובמבנה הפוליטי והחברתי? לא אכנס כאן למשמעות ובעיות הפיוס, ואסתפק ברעיון האומר שפיוס אינו יכול להיות חלופה לאמת ולנשיאה באחריות בעת ג'נוסייד, והוא אינו יכול להיות אמצעי לעקיפת התהליך הפוליטי שישנה את התנאים שיצרו את האלימות.

במובן הזה, לשותפים היהודים בתוך ישראל ומחוצה לה יש תפקיד מיוחד, והוא לפעול בתוך קהילותיהם ומוסדותיהם. הזכות הפוליטית לשימוש בשפת הג'נוסייד וההשמדה אינה נובעת משכנוע הפלסטינים שישנם יהודים שניתן לבנות עתיד משותף עמם, משום שזו מעולם לא הייתה הדילמה המרכזית. ההיסטוריה הפוליטית הפלסטינית כוללת יהודים שסטו מהקונצנזוס הציוני ופעלו לצד הפלסטינים. המשימה הקשה יותר היא בניית כוח בתוך החברה הישראלית שידחוף להתמודדות עם הג'נוסייד בעזה כאירוע שדורש ביקורת ואחריות למבנה הפוליטי של המדינה, למוסדותיה, לרטוריקה הפוליטית, לתקשורת ,לתרבות, ולדפוסי הדה-הומניזציה של הפלסטינים ויחס החברה עם הכוח המופעל בשמה.

אני סבורה שהמשימה הקשה ביותר היא לא להתכחש לאמת שהג'נוסייד חשף: אין מקום לפשרה עם פרויקט המבוסס על שלילת הריבונות הפלסטינית ועל עליונות ואדנות יהודית. כמו כן, התנגדות לציונות קשורה למהות ה־"שותפות" עצמה, ואינה פרט אידיאולוגי שניתן לדחות את הדיון בו למועד מאוחר יותר. זה דורש הכרה בצורך לפעול לעבר אופק שמדמיין עתיד ללא ציונות, המבוסס על הכרה בריבונות הפלסטינית וזכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית פוליטית, ולא על סידור מחדש של יחסיהם במסגרת הריבונות היהודית. זהו פיוס עתידי המבוסס על התמודדות עם מה שהתרחש ועל שינוי התנאים שאיפשרו אותו. אם זה לא יקרה, שותפות יכולה להפוך למעבר מנכּבה מתמשכת שהחברה הישראלית מעולם לא התמודדה איתה, דרך ג'נוסייד שהיא לא קיבלה אחריות עליו, לעתיד אותו אנו מתבקשים לדמיין "יחד".

על השותפות ותפקיד הפלסטיני בה

בחינה ביקורתית של השותפות אינה שלמה אם היא מכוונת לצד היהודי בלבד, שכן הקריאה לשותפות מצד הפלסטינים אינה מעשה ניטרלי מבחינה פוליטית. למשל, ההפגנה נגד פשיעה ואלימות שהתקיימה בתל אביב ב־31 בינואר 2026, הייתה הפגנה פלסטינית ביוזמת ועדת המעקב העליונה של הערבים בישראל, שהשתתפו בה פעילים ואקדמאים פלסטינים. העברת המחאה לתל אביב היא צעד מובן מבחינת הניסיון להוציא את סוגיית הפשיעה מגבולות היישובים הערביים ולהציב אותה בפני החברה הישראלית. אך השאלה אינה מסתיימת במיקום ההפגנה, אלא מתחילה ממנו: מה אנו מבקשים מהישראלים  כשאנו מזמינים אותם להשתתף, או כשאנו מזמינים אותם ליישובים הערביים כדי להגן עלינו מפשע מאורגן?

החברה הישראלית אינה זקוקה להפגנה פלסטינית בתל אביב כדי לדעת על קיומו של פשע מאורגן ביישובים הערביים, והפלסטינים אינם זקוקים לנוכחות יהודית כדי להוכיח שהמדינה ומוסדותיה נושאים באחריות פוליטית להתפשטות  הפשיעה ולטיפול בה. מה שהפלסטינים צריכים מהשותפים היהודים הוא לא לעמוד לצידם ולחזור על אותה דרישה, אלא להשתמש במעמדם בתוך החברה הישראלית מול המוסדות והמדיניות שמייצרים תנאים אלה ומאפשרים להם להימשך.

כאן ההבדל בין סולידריות לשותפות הופך לחשוב. זו לא שאלה של קביעת גבולות שמונעים סולידריות, אלא הגדרת הפונקציה הפוליטית של השותפות. תפקיד השותף הישראלי אינו מוגבל להשתתפות בהפגנה משותפת או להסכמה עם הפלסטינים על עמדותיהם. תפקידו, למשל, הוא לצאת לרחובות נגד חוק הלאום המגדיר את המדינה והאזרחות בתוך החברה הקולוניאלית ואת משטר ההשמדה אליו הוא שייך. כך גם ב-2021 היה עליו לצאת לרחובות הערים הפלסטיניות ההיסטוריות  ולהתייצב נגד  התקפות המתנחלים ואלימות המשטרה וכוחות הביטחון, ולהפוך את ההתנגדות המוסרית לאלימות לעימות פוליטי בתוך החברה והמשטר שלו. יש הבדל בין מי שמצטרף מתוך סולידריות אל הפלסטיני במקום שבו הוא  כבר עומד, לבין שותף שמשתמש במעמדו כדי להעביר את העימות למקום שבו מרוכזים הכוח, הלגיטימציה והיכולת לקבל החלטות.

במובן זה, תפקידו של השותף הישראלי אינו להסכים עם הפלסטינים או לאשר את נכונות עמדתו. שותפות היא תהליך פוליטי המבוסס על אחריות הישראלי להיאבק במערכת הקולוניאלית בה הוא חי, לחשוף  את מסוכנותהּ ולפעול לערער אותה. ישנו מחיר כבד לתהליך הפוליטי הזה –  וכבד אף יותר בתוך חברה המעודדת השמדה – שבו השותף הישראלי משתמש במעמדו בתוך החברה והמדינה כדי להתעמת עם המערכת שמעניקה לו, בהיותו יהודי, זכויות וכוח לגיטימיים שנשללים מהפלסטינים. מצופה מהשותף הישראלי להתנגד להרג, ולא להסתפק בהבעת סימפטיה כלפי הקורבנות. להתעמת עם המדינה, ולא להסתפק בגינוי תוצאות מדיניותה. לחשוף, להתנגד, למרוד ולעבוד באופן פעיל לשינוי המבנה הפוליטי, החברתי, החוקי, המוסדי, והרטורי שהופכים את האלימות לאפשרית ולגיטימית, ולא רק להצהיר שהוא אינו מסכים איתם. אנחנו לא צריכים "נציגים" בתוך החברה הישראלית, ולא מתווכים. אנחנו צריכים מי שיתעמת עם הפרויקט הקולוניאלי , כמשטר כמדינה וכחברה, מתוך הכרה במסוכנותו, ויעשה זאת ממעמדו המיוחס, לא מתוך פלטפורמה שבה "אנחנו עומדים ביחד". במקרה הזה, אין משמעות השותפות שכולנו נעמוד ביחד באותו מקום, אלא שהקולוניאליסט יישא באחריות למאבק מתוך מעמדו המיוחס , וישתמש במעמד זה כדי להתעמת עם הכוח שהופך את הצד השני לפגיע יותר.

נוכחות הפלסטיני בתוך "המשותף" אינה מספיקה כדי להוכיח את צדקת תנאיו, כפי שנוכחותו של יהודי המתנגד למשטר לצידו אינה מספיקה כדי להבטיח את אפקטיביות המאבק לשינויו. מלחמת ההשמדה בעזה מחייבת אותנו לחדד את האבחנה הזו ביתר שאת. אם הדרישה הפוליטית המרכזית הנגזרת ממושג הג'נוסייד היא מתן דין וחשבון, הרי שמשמעותה הראשונה והמרכזית של שותפות היא שותפות בנשיאה באחריות, ולא שותפות לוויתור על אחריות, או שותפות בקיצור דרך שמדלג מהשמדה לפיוס. גם הפלסטיני, מצידו, לא צריך לתרום ליצירת קיצור דרך זה על ידי הפיכת ה־"משותף" לתכלית  בפני עצמה. זהו צמצום המשותף למכנה המשותף הנמוך ביותר, תוך התעלמות מדחיפות של שעת  הג'נוסייד ודרישותיה.

אנחנו לא צריכים תמונה יפה יותר של היחסים בין ישראלים יהודים לפלסטינים, אלא הצדקה פוליטית ליחסים טובים יותר, ותנאים פוליטיים שיאפשרו זאת. הדבר המסוכן ביותר ששותפות יכולה לייצר בעידן ההשמדה – ואולי הסביר ביותר – הוא מערכת יחסים טובה שהופכת את ההשמדה למכשול טכני שניתן לעקוף או להתגבר עליו, ולסכל את ההליכים למתן דין וחשבון עליו. אם ל־"משותף" יש משמעות משחררת, אזי היא אינה מתחילה בעמידה יחד, אלא ביכולת לעמוד יחד ולחוד מתוך תפיסה קוהרנטית של שחרור ומתוך נכונות מלאה לשלם מחיר. מחיר זה אינו בהכרח שווה; מי  שבידיו יותר כוח עשוי להיאלץ לשלם מחיר גבוה יותר, ומי שנהנה מזכויות יתר  חייב להבין – ולהיות מוכן – שהפריבילגיות שלו עצמן  יהיו המחיר שהוא יאלץ לשלם עבור המאבק.

________________________________________________________________________________________________________________

תמונת באנר: אורן זיו / שיחה מקומית

השימוש בתמונות המופיעות במאמר נעשה לצורך דיווח עיתונאי, סקירה, תיעוד ודיון ביקורתי בנושא ציבורי ופוליטי מובהק, ובהתאם להוראות הדין, לרבות סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. מערכת סברה עושה מאמץ לציין את מקור התמונה, שם הצלם/ת או בעל/ת הזכויות בכל מקום שבו פרטים אלה ידועים או ניתנים לאיתור. ככל שבעל/ת זכויות כלשהו/י סבור/ה כי נפלה טעות בפרטי הקרדיט, כי יש להוסיף ייחוס נוסף, להסדיר את השימוש או להסיר את התמונה מן המאמר, ניתן לפנות למערכת סברה בצירוף פרטי הזכויות הרלוונטיים, והפנייה תיבחן ותטופל בהקדם, ברצינות ובתום לב.