במאבק על הקמת ועדת חקירה; האופוזיציה נעצרת בהאג

הוויכוח הישראלי על הקמת ועדת חקירה לאירועי השבעה באוקטובר מוצג לציבור הישראלי על ידי תומכי הקמת ועדה ממלכתית כמאבק על ערכים: אמת מול טיוח, אחריות מול התחמקות, ממלכתיות מול פוליטיקה. אלא שמאחורי הרטוריקה הגבוהה מסתתרת אמת פשוטה בהרבה: זהו ויכוח פוליטי צר, לא עימות ערכי, ובוודאי שלא חיפוש כן אחר האמת.

ממשלת נתניהו מבקשת להקים “ועדת חקירה לאומית”, יצור כלאיים משפטי פוליטי, שנועד במוצהר לעקוף את מוסד ועדת החקירה הממלכתית הקבוע בחוק. מנגד, מחנה “רק לא ביבי” מתעקש על ועדת חקירה ממלכתית, כאילו עצם המילה “ממלכתית” מבטיח אמת, צדק או אחריות.

אלא שאם באמת מבקשים להגיע לחקר האמת, קשה להתעלם מהשאלה הבסיסית: מדוע הוויכוח נעצר בגבולות המשפט הישראלי? מדוע אין אף גורם במערכת הפוליטית הישראלית, מימין או משמאל, שמעלה ברצינות דרישה לחקירה בינלאומית, או לכל הפחות לשיתוף פעולה עם מנגנוני החקירה הבינלאומיים? מדוע אסור לדון בצו המעצר שהוציא בית הדין הפלילי הבינלאומי נגד נתניהו לפני למעלה משנה? 

הרי אירועי השבעה באוקטובר אינם מתקיימים בוואקום. הם הולידו מלחמה, והמלחמה מלווה בהרג חסר תקדים של אזרחים בעזה, הרס שיטתי של תשתיות אזרחיות, עקירות המוניות, רעב ומצוקה הומניטרית. כל אלה אינם שוליים לדיון. אלה עשרות אלפי קורבנות וחיים שנגדעו. בשיח הפוליטי הישראלי, הם אינם קיימים כלל.

אותם פוליטיקאים, אנשי תקשורת ומשפטנים שמזהירים מפני פגיעה בדמוקרטיה, ריסוק שלטון החוק והפיכת ישראל למדינה לא ליברלית, מתייצבים כאיש אחד לצד נתניהו כשהדיון עובר לזירה הבינלאומית. שם, לפתע, אין ביקורת. 

כך נוצר קונצנזוס ישראלי מוזר: מותר לחקור את עצמנו, אבל רק לנו. מותר לבקר, אבל רק במסגרת כללים שאנחנו  נקבע מראש, ורק על הנושאים שנוחים לנו. מותר לזעוק “אחריות” כל עוד היא אינה חוצה גבולות. כאשר מוזכרים בתי הדין הבינלאומיים גם מתנגדי נתניהו מאמצים את נרטיב הרדיפה, הפוליטיזציה והאנטישמיות. ולכן בתחום זה אין מה לחקור. 

הוויכוח על ועדת חקירה אינו עוסק באמת, אלא בלגיטימציה. הוא לא נועד לברר מה קרה, אלא מי יספר את הסיפור, מי יישא באחריות ובעיקר מי לא. הוא נוגע לכשלי מערכת הביטחון, המודיעין והדרג המדיני שהובילו לשבעה באוקטובר, אך מדלג בנוחות ובקלילות על שאלת האחריות המוסרית והמשפטית לפעולות שנעשו אחרי אותו יום.

אין כאן דרישה אמיתית לצדק אוניברסלי, אלא מאבק פנימי על חלוקת אשמה בתוך המחנה היהודי־ישראלי. הקורבנות הפלסטינים אינם חלק מהמשוואה, והמשפט הבינלאומי נתפס כאיום, לא כסטנדרט. האם מישהו מעלה על דעתו לדון בצו המעצר הבינלאומי כנגד נתניהו ? נתניהו שלנו ?! הרי מה לבית הדין הבינלאומי ול ויכוח פוליטי בין מחנות? 

כל עוד אף זרם משמעותי בזירה הישראלית אינו מוכן לומר בקול ברור שישראל כפופה לדין בינלאומי, לביקורת חיצונית, ולמתן דין וחשבון על פשעי מלחמה- כל ועדת חקירה תהיה בסופו של דבר ועדה לניהול נראטיב, לא לחקר האמת.