“בעלי האדמה”: תסריט אמיתי של אחת המלחמות הכי קטלניות של המאה ה-21

בחודש רמדאן שעבר, בעוד מסכי הטלוויזיה בעולם הערבי התמלאו כהרגלם בדרמות עונתיות, בלטה במיוחד הסדרה “בעלי האדמה”, יצירה שעוררה הדים רחבים ומחלוקת חריפה בשל עיסוקה הישיר באירועי המלחמה בעזה. הסדרה פורשת יריעה רחבה של מציאות החיים הפלסטינית בין רצועת עזה, הגדה המערבית ומזרח ירושלים, ומבקשת לעגן את העלילה בתוך יומיום רווי אלימות, אובדן והתמודדות מתמשכת. כבר בסצנת הפתיחה מופיעה השחקנית מינה שלבי, המגלמת את דמותה של ד"ר סלמא, רופאה במשלחת סיוע של הסהר האדום, הכוללת צוות רופאים מצרים מתנדבים. דמות זו מציבה את הצופה מיד בתוך המתח שבין שליחות הומניטרית לבין מציאות בלתי אפשרית.

מכאן מסתעפת הדרמה למספר נתיבים מקבילים: הפגזות יומיומיות, קריסת שירותים בסיסיים, פגיעה מכוונת במוסדות רפואיים עד כדי השמדתם, מגבלות חמורות על הגישה לסיוע, וניתוק מתמשך של חשמל, מים ואינטרנט. במקביל, מבליטה הסדרה גם את אלימות המתנחלים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, כחלק בלתי נפרד מן המארג הכולל.

אין כמעט רגע אחד בסדרה שניתן לכנותו “חיים נורמליים”. ייתכן שדווקא בכך טמון כוחה. הטרגדיה הנפרשת על המסך איננה חריגה דרמטית, אלא הדהוד ישיר של מציאות קשה אף יותר מזו שהיצירה מסוגלת להכיל. הצפייה, לכן, אינה מונעת מסקרנות עלילתית גרידא, אלא מדחף אחר, עמוק יותר — הכרה מחודשת במה שכבר ידוע: מה שמופיע על המסך איננו פרי דמיון, אלא שיקוף מתמשך של מציאות קיימת.

בני אדם בלב הסיפור

הבמאי פיטר מימי מבקש להתקרב אל הממד האנושי של המלחמה בעזה. כבר בסצנת הפתיחה מגלם איאד נסאר את דמותו של נאסר, המשוחח בטלפון בעוד ביתו מופצץ. זהו רגע תמציתי, כמעט אלגורי, המזקק את שבריריותם של החיים היומיומיים תחת אש מתמדת. לאורך חמשה־עשר פרקים נפרש מארג של פרטים קטנים, החושפים את האכזריות המצטברת של המלחמה: טיפול של רופאה מצרית בצעירה הסובלת מתת־תזונה ומסיבוכים הנובעים מהיעדר אמצעי היגיינה בסיסיים, או נוכחותו המתמדת של האובדן, שהופך למצב קיום יומיומי ואינו מותיר מרחב לאבל של ממש.

הסצנות מתחלפות בקצב מהיר, כמי שמבקשות ללכוד את שברי החוויה בטרם ייבלעו בכאוס. ההפקה מעגנת את ההקשר הריאליסטי באמצעות שקפים בשתי שפות, ערבית ואנגלית, המפרטים את השתלשלות האירועים, מראשית המלחמה ועד להטלת המצור על עזה, שמנע כניסת תרופות, מים ומזון, כפי שמודגם בתמונה (1). כך מוצב הצופה מראש בתוך המסגרת הפוליטית והאנושית שבתוכה מתרחשת העלילה.

בהמשך מופיעה תמונה מספר (2): רצף של פנים קודרות ברקע, מבטים דרוכים לנוכח הבאות לאחר הפצצת בית החולים. השקט שבפנים הללו רועם יותר מכל דיאלוג; עיניה של סלמא חושפות את מה שהמילים אינן יכולות לשאת, בעוד נאסר נושא בזרועותיו את הילד יונס לאחר ההתרעה על הפצצת בית החולים, כמי שנושא עליו את מלוא כובד העולם.

בהקשר זה, המרחבים המופיעים בסדרה חדלים להיות זירות ניטרליות והופכים לסמלים של התמורה האכזרית שהמלחמה כופה. כך, למשל, בית החולים, שאמור להיות מרחב של הגנה וטיפול, מתהפך למוקד של סכנה ועקירה. בתוך התמונה הזו בולט במיוחד מיעוט החפצים שהחולים ובני משפחותיהם נושאים עמם בעת הפינוי: חיים שלמים מצטמצמים לכדי קומץ מסמכים וחפצים חיוניים. ברגעים הללו מתברר כיצד המלחמה אינה רק הורסת בתים, אלא מצמצמת את עצם מושג החיים למינימום הנדרש להישרדות.

במקביל לסצנות ההפצצה והעקירה ברצועת עזה, נפרשות גם סצנות של אלימות מתנחלים במזרח ירושלים, שם מתגוררת קארמה, בתו של נאסר. כלבי משטרה משתתפים בפשיטות שבמהלכן נגררים צעירים מבתיהם בתואנה של חיפוש אחר “טרוריסטים”, עיניהם מכוסות ופניהם מושפלות, כפי שנראה בתמונה מספר (3). בתוך הסצנות הללו מתגלמים יחסי הכוחות האסימטריים שהמנגנון הצבאי מייצר ומתחזק. האלימות אינה מופיעה כאירוע חריג, אלא כעיקרון מארגן — שפה יומיומית המעצבת את יחסי הכוח במרחב שבין עזה, הגדה המערבית ומזרח ירושלים.

השפה ככלי גזעני

הסדרה מציגה מימד נוסף הקשור לשפה ולשיח התקשורתי המשמש לתיאור פלסטינים. באחת הסצנות, מגיעה עיתונאית זרה למקום שבו נמצאים נאסר וסלמא כדי לצלם אישה בהיריון. כאשר הם מונעים ממנה לצלם, היא מכנה אותם "ברברים", כפי שמופיע בתמונה מספר (4). השימוש במילה ברברים חושף שיפוטיות וסטריאוטיפים הנובעים מנקודת מבט חיצונית שאינה רואה דבר מלבד מה שהיא מעוניינת לצלם אותו. מה שבולט בסצנה זו הוא תשובתה של סלמא, כאשר היא חוזרת על אותה מילה ואומרת "ברברים!". ברגע הזה נחשף המתח הטמון בתיאור הפלסטינים בשיח בחלק מאמצעי התקשורת.

ברמה החזותית, בולט במיוחד הצבע אפור הנוצר כתוצאה מהאבק וההפגזות, והוא דומיננטי ברוב הפרקים. הבחירה בצבע הזה יוצרת אווירה כללית של מתח וחוסר ודאות, ומשקף את המצב הנפשי של דמויות הסדרה בצל ההפצצות והפחד התמידי.

המוסיקה היא אלמנט חשוב מאד בבניית הדרמה. הזמרת הפלסטינית נאי ברגותי נבחרה לביצוע פסקול הסדרה. ברגותי מבצעת את השיר העממי הפלסטיני "ימא מוויל אלהווא", בליווי הזמר המצרי אמיר עיד. הנוכחות של ברגותי ברגעים מסוימים בסדרה מוסיפה מימד רגשי המקרב את הצופים למה שמתרחש על המסך, ומקרבת אותם לחוויה האנושית שהסדרה מנסה להעביר.

על ידי שימוש באלמנטים האומנותיים החזותיים והשמיעתיים, הסדרה מצליחה להציג דרמה קרובה מאד לפרטי החיים היומיומיים בצל המלחמה. בכך, הדרמה הופכת להיות כלי המשקף את המציאות ומנסח אותה בצורה אומנותית, בניסיון לשמר את החוויה האנושית הזו בזיכרון הקולקטיבי.