תחנת טייבה לא זקוקה ל"שומרון" בשם - היסטוריה קצרה של תנועת הרכבות בפלסטין

בחודש האחרון זכינו סוף סוף ל"חסד" מצד הרשויות, עם פתיחתה של תחנת רכבת ביישוב ערבי. אלא שכיאה לאדנות הקולוניאלית, שום חסד אינו ניתן ללא השפלה בצידו; לתחנה הוענק השם המפוקפק "טייבה-שומרון". השם הזה נתקע כעצם בגרון, נועד להשפיל את הקהילה הנמענת בתחנה ולהכריח אותה לאמץ בעל כורחה את המינוח הבעייתי "שומרון" שחובק בתוכו השלמה פלסטינית עם סיפוח הגדה והפיכתה לפרובינציה ישראלית.

אך מסתבר שהשם המגוחך לא היה מספיק עבור משרד התחבורה ורכבת ישראל. הם החליטו להגדיל ולצאת בקמפיין רדיו מחריד, שבו הם מברכים את אותם "כפויי טובה" על התחנה החדשה. הקמפיין מלווה בהוראות התנהגות נאותה למרחבים שלתפיסתם המקומיים ה"פרימיטיביים" מעולם לא חלמו עליהם. כך למשל, מזהירים בקמפיין שלא לעבור את הקו הצהוב (הוראה שמעוררת אסוציאציות אקטואליות מצמררות), מסבירים כיצד להשתמש בדרגנועים, ומורים באיזה צד לעמוד כדי לא להפריע ל"ממהרים" – כאילו אנחנו עומדים בלב שעת השיא ברכבת התחתית של לונדון.

כדי להבין את עומק הציניות והאבסורד, יש להסתכל על ההיסטוריה שרבים מנסים להשכיח. פלסטין ידעה והכירה היטב את הרכבת עוד כשהרעיון של מדינת ישראל היה רק הזיה. הרשת כללה את קו הרכבת ההיסטורי בין ירושלים ליאפא, את רכבת אל-חיג'אז שנסעה מדרעא ועד חיפה, ואת הרכבת מקנטרה מזרח שבסיני, דרך רפיח, עזה ולוד, ועד לביירות וטריפולי. עבור הפלסטינים, הרכבת סמלה חיים נורמטיביים ובטוחים, ובעיקר חיבור טבעי למרחבים פתוחים ולשאר העולם הערבי.

תהליך הפיכתה של הרכבת למכשיר של בידוד ושליטה מרחבית לא קרה ביום אחד או במקרה. הוא תוצר של אסטרטגיה קולוניאלית מחושבת, שנועדה לבתר את המרחב הפלסטיני ולהבטיח עליונות תנועתית ליהודים. הפיכת מסילות הברזל מעורק חיים אזורי לכלי דיכוי והפרדה התבצעה במספר שלבים היסטוריים מכריעים:

מליל הגשרים לנכבה: הפיכת פלסטין לכלוב סגור

נתחיל מליל הגשרים ב-1946, פעולה של המחתרות הישראליות לשם קטיעת העורקים וניתוק פלסטין מסביבתה. הנרטיב הציוני נוהג להלל את "ליל הגשרים" כמבצע גבורה נועז נגד המנדט הבריטי, אולם עבור פלסטין והאוכלוסייה המקומית זאת היתה פעולה טרגית והרת אסון. הפצצות גשרי הרכבת – כמו הגשר בא-זיב (אכזיב) שחיבר את פלסטין ללבנון ולסוריה, והפצצת המסילות דרומה לכיוון מצרים – לא היו רק מהלך צבאי טקטי, אלא אקט של קטיעת איברים של ממש, פגיעה בתשתית אזרחית במטרה לקטוע את הזרימה בין חלקי הלבנט ומצרים דרך פלסטין. במחי לילה אחד, פלסטין, שהייתה במשך מאות שנים צומת דרכים פתוח, תוסס ומחובר במזרח התיכון, החלה להפוך לכלוב סגור. ניתוק קווי הרכבת הבינלאומיים שלל מהפלסטינים את החיבור הפיזי והתרבותי הטבעי שלהם ללבנט ולעולם הערבי, והיווה את יריית הפתיחה לתהליך בידודם הגיאוגרפי והכלכלי.

התחנה הבאה היא הנכבה ב-1948: ניכוס התשתית ומחיקת הזהות הפלסטינית עם כינון מדינת ישראל וגירושם של מאות אלפי פלסטינים, התשתית המפוארת והענפה של "רכבת פלשתינה" (Palestine Railways) לא התאיידה באוויר – היא פשוט נגזלה והולאמה לטובת ההגמוניה החדשה. הנכבה המרחבית באה לידי ביטוי בכך שתחנות רכבת שוקקות בערים כמו חיפה המזרחית, יפו, לוד וירושלים, שהיוו עד אז את הלב הפועם של המסחר והחברה הפלסטיניים, רוקנו מתושביהן המקוריים. קווי הרכבת, שעד כה עברו דרך עשרות כפרים פלסטיניים ושירתו אותם, מותגו מחדש כ"רכבת ישראל". המסילות הוסבו לשרת באופן בלעדי את מפעל ההתנחלות והבינוי הציוני, כשהן עוקפות במכוון את היישובים הערביים שנותרו לפליטה, ודוהרות בגסות על פני חורבות הכפרים שנהרסו. הרכבת הופקעה והפכה לנכס לאומי יהודי בלעדי, תוך דחיקה מוחלטת של הפלסטינים ממוקדי התנועה והקידמה.

שנת 1967 ראתה הרס שיטתי ושלילת התנועה העצמאית בשטחים הכבושים אם ב-1948 תשתית הרכבת הופקעה למען הציבור היהודי, הרי שב-1967 היא חוסלה כליל כדי למנוע כל עתיד מהציבור הפלסטיני. עם כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה, מדינת ישראל דאגה להבטיח ששום תשתית תחבורתית ריבונית לא תשרוד או תתפתח בידי הפלסטינים. מסילות הרכבת ההיסטוריות שעברו בשטחים אלו – כולל שאריות הקווים שחיברו את עזה דרומה למצרים או את צפון השומרון לכיוון ג'נין – נהרסו באופן שיטתי, נעקרו ממקומן או פשוט הושארו להחליד. ההרס הזה לא נבע מחוסר תשומת לב; הוא נועד למנוע מראש כל אפשרות ליצירת רצף טריטוריאלי, כלכלי או חברתי פלסטיני עצמאי. ללא תשתית רכבות מודרנית, האוכלוסייה הפלסטינית נותרה תלויה לחלוטין ברשת כבישים פרימיטיבית הנשלטת בידי הצבא, מלאה במחסומים צבאיים ומבותרת על ידי רשת של כבישים עוקפים ומנהרות המיועדים לישראלים בלבד. כך, פירוק תשתית הרכבת הפך לבורג מרכזי במכונת הכיבוש ושלילת חופש התנועה.

הדרת הפלסטינים מתשתית הרכבת נמשכת עד היום

מדיניות ההדרה וההפרדה נמשכת גם בתכנון המרחבי של ימינו. מדינת ישראל מקפידה שלא לבנות קווי רכבת שיעברו בתוך יישובים ערביים. במקרים שבהם מסילות הברזל בכל זאת עוברות דרך או בסמוך ליישובים אלה (כמו במקרה של קו כרמיאל-תל אביב), הרכבת חולפת על פניהם מבלי לעצור.

דוגמה מובהקת נוספת היא העיר נצרת, העיר הערבית הגדולה בישראל. ישנו היעדר מוחלט של תחנת רכבת בנצרת רבתי שהייתה יכולה לחבר אותה באופן טבעי ויעיל למרכז הארץ ולירושלים. במקום זאת, הסתפקו הרשויות בפתרון לעגני של הרכבת הקלה "נופית", שתוכננה כך שתשרת בעיקר את הצרכים של העיר היהודית הסמוכה, נוף הגליל (נצרת עילית לשעבר) שלא לדבר על תחנת להבים -רהט שממוקמת ביישוב הקטנטן להבים ורחוקה מרהט, העיר הערבית הגדולה.

בהמשך לסיפורה של סמירה עזאם "השעון והאדם" משנת 1961, המציג את תחנת הרכבת ההיסטורית של פלסטין כמקום שוקק חיים וכעורק מרכזי של תעסוקה וקשרים אנושיים (לצד היותה זירה לטרגדיה אישית), בולט כיום היעדרן של תחנות רכבת במרחב הפלסטיני. לאחר הריסתה השיטתית וניכוסה של רשת המסילות הענפה, נותרו במרחב פסי רכבת נטושים, מושבתים, שלעיתים נראים כחלקים קטועים ומנותקים זה מזה. נוף שבור זה מצא את דרכו אל הספרות, הקולנוע והאמנות החזותית הפלסטינית, שם המסילות הנטושות מסמלות את קטיעת הרצף הגיאוגרפי והתרבותי ואת אובדן התנועה החופשית. בספרות העכשווית שבו הרכבת והתחנות להופיע, אך תפקידן התהפך: במקום לסמל חיבור וזרימה של חיים ומרחבים, הרכבת הנוסעת והתחנות משמשות כיום כמרחב של ניכור, קונפליקט זהותי וייצוג של המיליטריזם הישראלי. הרכבת הפכה למכשיר של דיכוי והפרדה, החולפת על פני יישובים ערביים מבלי לעצור, ומפקיעה את המרחב לטובת שליטה והגמוניה תוך בידוד של האוכלוסייה הפלסטינית.

הרכבת – אותו כלי תחבורה בנאלי ובסיסי – לא הגיעה לפלסטין כחלק ממתת ה"קידמה" שהציונות מתיימרת להביא עמה. ההיפך הוא הנכון: מדובר במשאב תשתיתי שהציונות פשוט סיפחה אליה. במקום לפתח אותו עבור כלל תושבי הארץ, היא השתמשה בו כנשק וכאמצעי לבידוד של האוכלוסייה הפלסטינית. ועכשיו, אחרי עשורים של נישול, הדרה וניתוק, הרשויות מתייצבות בעזות מצח כדי ללמד אותנו את "כללי ההתנהגות" בתחנות.

דוגמה בולטת הממחישה יותר מכל את המחשבה המוטעית הזו, לפיה הציונות היא שהביאה לפה קידמה, מצויה בשכונת הרכבת בלוד. השכונה, כיום אחת השכונות העניות ביותר בישראל, התפתחה סביב כמה מאות עובדי רכבת שהצבא הישראלי השאיר בעיר בשנת 1948, כאשר גירשו את כל שאר תושבי לוד. עובדים אלו הושארו כעובדי כפייה כדי שימשיכו לתחזק את הרכבת. כיום, מסילת הרכבת עוברת ממש באמצע השכונה ומנתקת באכזריות שכנים אלו מאלו. מציאות חצויה זו מהווה את החותמת הסופית לטרגדיה המרחבית: ה"קידמה" התחבורתית לא נועדה מעולם לחבר ולפתח, אלא רק לבתר, לשעבד ולכלוא אותנו במרחבים של עוני וניתוק.