חשבתי שאחרים את הבחירות. היום אני כבר לא בטוח 

עד לפני כמה שבועות, לו הייתם שואלים אותי למי להצביע בבחירות הקרובות, הייתי משיב בפשטות: לא אצביע. בקרב חברי – רובם פלסטינים וישראלים המשתייכים למעגלי השמאל הרדיקלי – התשובה התקבלה בהבנה כמעט מלאה. גם בשיחות המעטות שבהן התבקשתי להסביר את עמדתי, לא התקשיתי לפרט את הסיבות. הן כמעט שלא השתנו בשבועות האחרונים, אף שתחושת הייאוש רק הלכה והעמיקה.

כששאלו אותי מדוע איני מתכוון להצביע, בדרך כלל לא ניסיתי לבנות טיעון מסודר. "זה משחק מכור", הייתי אומר. "אני פשוט לא חושב שנכון להשתתף בו". נימוקים לא חסרו. יכולתי למנות אינספור סיבות שבגללן פלסטינים אזרחי ישראל אינם אמורים להצביע בבחירות לכנסת הציונית. זו מעולם לא הייתה הבעיה. והיום, יותר מתמיד, לנוכח היעדרה של הרשימה המשותפת וריבוי המועמדים הערבים במפלגות הציוניות, חוסר הרצון הזה רק מעמיק. מאורעות השנים האחרונות רק חיזקו את עמדתי. 

פחות משנה אחרי הבחירות האחרונות יצאה ישראל למלחמת השמדה בעזה, שבה נהרגו יותר משמונים אלף פלסטינים. כמעט שלוש שנים לאחר מכן, אנחנו עדיין חיים בתוך המציאות שנולדה מאותה החלטה, ונאלצים להתמודד עם תוצאותיה: המלחמה המתמשכת, הטרור הגובר של המתנחלים בגדה המערבית, והעלייה במספר מקרי הרצח בחברה הפלסטינית בישראל. כל אלה היו בין הסיבות שגרמו לי לעזוב את מולדתי ולחפש עתיד במקום אחר. כיצד כל זה אמור לשכנע אותי להשתתף בחגיגה ה"דמוקרטית" של אותו ממסד?

רמת הרוע שנחשפה בעזה בלתי נתפסת. כיצד אלך להצביע לפרלמנט של מדינה שהגדרתה נשענת על מחיקתי? כיצד אצביע לפרלמנט של מדינה שבעבר הלא רחוק עיצבה את אזרחותי תחת משטר צבאי? קשה לי למצוא היגיון בהצבעה לפרלמנט כזה גם היום. ובכל זאת, השאלה ממשיכה לרדוף אותי, משום שגם הימנעות מוחלטת מהשתתפות היא בחירה, ולא יציאה מן המשחק.

הייאוש המצטבר ערער אצלי ודאות שנראתה במשך שנים מובנת מאליה. איני שולל עוד לחלוטין את האפשרות להצביע בבחירות הקרובות. לא משום שאני מאמין שאפשר לתקן את המערכת, אלא משום שאני מתקשה להשלים עם הנזק שהיא מחוללת. איני סבור שהממשלה הנוכחית היא מקור כל הבעיות, אך היא ללא ספק ביטוין הקיצוני וההרסני ביותר, והיא מאיצה את ההידרדרות בקצב חסר תקדים.

המחשבה על הצבעה נולדת דווקא מתוך מציאות של אלימות מתמשכת וג'נוסייד. דווקא משום שקשה עוד לשאת את האלימות שמדינת ישראל מחוללת, האפשרות הזאת כבר לא נראית מופרכת. אני חושש מן הרעיון שעלינו להמתין עד שהמצב יחמיר עוד יותר, בתקווה שרק אז יגיע רגע השינוי.

לבלום את ההרס - ולו באופן זמני

אם כך, נותרת שאלה מעשית: למי בכלל אפשר להצביע? קשה להתרשם מן העניין הפתאומי שמגלה יאיר גולן בפשיעה בחברה הפלסטינית, עניין שמתעורר בעיקר כשהוא עשוי לשרת צורך אלקטורלי. התקווה היחידה שאני עדיין מתקשה לוותר עליה היא איחודה מחדש של הרשימה המשותפת. עד כה התייחסתי לאפשרות להצביע לה באמביוולנטיות, אך תמיד נותר בי שביב תקווה שהמפלגות הערביות ימצאו דרך לשוב ולהתאחד. כל פיצול נוסף מחליש עוד יותר את הייצוג הפלסטיני בתוך מוסד שממילא לא נועד לייצג אותנו.

במשך שנים דה קולוניזציה התקיימה אצלי בעיקר כתיאוריה, וקל יהה לדבר עליה בשדה הרעיונות. אלא שכאשר מנגנוני הדיכוי פועלים בו־זמנית, בעזה, בגדה ובתוך ישראל, קשה להישאר בעולם המופשט. במציאות כזאת, דה־קולוניזציה הופכת לשאלה פוליטית דחופה. דווקא מתוך המפגש בין התיאוריה למציאות התחלתי לפקפק באחת ההנחות שליוו אותי במשך שנים.

סברתי שאין טעם לבלום את הפרויקט הציוני; להפך, שיש להניח לו להמשיך במסלולו עד שיקרוס תחת הסתירות הפנימיות שלו. היה בכך היגיון מסוים: ככל שהמערכת תקצין, כך תיחשף ביתר שאת האלימות שעליה היא מושתתת. אלא שהמציאות של השנים האחרונות ערערה את ההיגיון הזה. עד כמה עוד צריך המצב בעזה ובגדה להחמיר כדי שהתהליך הזה יגיע אל קיצו? כמה חורבן עוד צריך להצטבר כדי שהסתירות הללו יכריעו את המערכת? ומה אם בדרך לשם היא תבלע גם אותי, את משפחתי ואת הקהילה שלי?

אולי משום כך אני מוצא את עצמי חושב מחדש גם על המושג "פרגמטיות", שעורר בי תמיד אי־נוחות. זאת כיוון שלא פעם דרשו ממני ישראלים להיות פרגמטי, בשעה שהם עצמם נהנו מזכויות יתר שמעולם לא נדרשו לערער עליהן. הנזק שהממשלה הנוכחית הסבה בזמן כה קצר מעניק למושג הזה משמעות אחרת:. לא ויתור על עקרונות, אלא הכרה בכך שגם לבלימה יש ערך פוליטי.

איני משלה את עצמי שהחלפת נתניהו ובן גביר תקרב את החזון הפוליטי שאני מאמין בו. היא לא תביא למימוש זכות השיבה, לא תקים מדינת כל אזרחיה ולא תפרק את יחסי הכוח שעליהם מושתת המשטר הישראלי. ובכל זאת, קשה להתעלם מן האלימות שהממשלה הזאת מטפחת ומן הכוח שהיא שואבת ממנה. זוהי אלימות שכבר חדלה להיות אמצעי בלבד והפכה למטרה בפני עצמה. כנראה שהחלפת הממשלה הזאת לא תביא גאולה, אך ייתכן שיהיה בה כדי לבלום, ולו באופן זמני, את תנופת ההרס שהיא מחוללת.

יש משהו עגום בכך שהשאיפות הפוליטיות הפלסטיניות שלי מקבלות צורה קונקרטית בראש ובראשונה כניסיון למנוע אסון, ולא כביטוי ישיר לחזון שאני מבקש להגשים. בדרך כלל אני חושב במונחים אחרים: זכות השיבה, מדינת כל אזרחיה בין הירדן לים, והוויה פלסטינית חופשית במרחבה הטבעי. אלא שהמציאות הפוליטית לא תמיד מאפשרת לבחור בין החזון הרצוי לבין מימושו המלא. לעיתים היא מציבה שאלה צנועה ודחופה יותר: האם ניתן למנוע את הרע המוחשי ביותר, גם אם אין בכך משום פתרון.