מאי גולן נגד שוויון חברתי: כך גזענות ואינטרסים קואליציוניים פוגעים בקידום החברה הערבית

בליל 15 ביולי 2026 אישרה הממשלה קיצוץ של 497 מיליון שקלים מתוכנית החומש 550 (תקאדום) לחברה הערבית והעברתם לתקציבי השב"כ והמשטרה. הקיצוץ של כמעט חצי מיליארד שקלים נעשה בטענה שהכספים יוקדשו להמאבק בפשיעה בחברה הערבית. ההחלטה, שקודמה על ידי השרה לשוויון חברתי מאי גולן והשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר לאחר חודשים של ניסיונות לשנות את התוכנית, מסיטה אל המשטרה והשב"כ תקציבים שיועדו לתעסוקה, חינוך, מרכזי ספורט, רשויות מקומיות ותוכניות חברתיות – תחומים שנועדו לצמצם פערים ולמנוע הידרדרות לפשיעה.

רבים בחברה הערבית סבורים כי גולן פועלת במהלך זה ממניעים גזעניים מובהקים, ומצויה בנוסף בניגוד עניינים חריף, על רקע החקירות המתנהלות נגדה במשטרה. אנשי ציבור ואנשי מקצוע שהתראיינו ל"סברה" בנושא פורשים תמונה קשה מאוד של הנזקים המצטברים ואלה שעוד צפויים לחברה בעקבות הקיצוץ. 

"שרה שפועלת במכוון לפגוע בתכניות משרדה"

משרד השוויון החברתי הוקם בשנת 2015 ואחד מתפקידיו הוא להזרים תקציבים לרשויות הערביות על מנת לצמצם פערים היסטוריים. שרים שמונו לתפקיד בעבר נהגו לבקר ברשויות הערביות והתעקשו על קיום ההעברות התקציביות. מאי גולן, שמונתה לתפקיד לאחר שעמיחי שיקלי התפטר מתפקידו בעקבות מלחמת אוקטובר 2023, נוהגת באופן שונה לחלוטין. 

"זו הפעם הראשונה שנמצאת במשרד הזה שרה שפועלת באופן מכוון כדי לפגוע בכל התוכניות המיועדות לסגור פערים, ליצור פיתוח כלכלי, השכלה ותעסוקה בחברה הערבית", אמר עופר דגן, מנכ"ל שותף בעמותת סיכוי-אופק. לדבריו, מדובר במצב חסר תקדים: שרה שמתנדבת להוציא תקציבים מאחריות משרדה ולהעבירם למשרד אחר. 

ח"כ עאידה תומא-סלימאן מחד"ש אינה מופתעת מכך. היא מזכירה שגולן החלה את דרכה הפוליטית כמועמדת ברשימה הגזענית "עוצמה לישראל", ועברה לליכוד, ולכן אין מרחק אידיאולוגי גדול בינה לבין תפיסתו הגזענית של איתמר בן גביר לגבי המגזר הערבי. "היא מהשרות הנאמנות ביותר לנתניהו. הוא צריך לשמור על הקואליציה, וחלק מהמחיר הוא מנות של תקציבים לבן גביר". 

"היא לא שרה שפועלת למען הצלחת משרדה. כל מימד שנוגע למשרדה מצוי בשפל ובדעיכה חמורה", הוסיפה תומא-סלימאן. 

גולן גם נמצאת בחשד לניגוד עניינים: הכספים מועברים למשטרה ולשב"כ,  ובו בזמן מתנהלת חקירת משטרה ומתגבש כתב אישום.. גם ממלאת מקום מנכ"ל משרד ראש הממשלה, דרורית שטיינמץ, שמונתה לפקח על תהליך הקיצוץ, חשודה ונחקרה באותה פרשה.

גזענות פוליטית או מדיניות ממשלתית? גם וגם

אולם ח"כ תומא-סלימאן מסרבת לראות בקיצוצים יוזמה של פוליטיקאים בודדים. "זוהי מדיניות של ממשלה שלמה, כתובה באותיות גדולות בהסכמים הקואליצייוניים. פיתוח ההתנחלויות ותמיכה בציבור המתנחלים הם מטרה מוצהרת. לגבינו, גם אם זה לא נכתב בהסכם – הם לא רואים בנו שותפים בבנייה ובזכאות למשאבי המדינה. הם רואים את הציבור הערבי כמי שנמצא מחוץ לגדר הלגיטימיות". 

"הם לא מסתירים את זה יותר. הם אומרים בפה מלא שהחברה הערבית אינה חלק מהפרויקט, ולכן אין מקום להשקיע בה. זו לא מדיניות – זו הצהרת כוונות גזענית שמתורגמת לתקציבים", אומרת תומא-סלימאן. 

ראיה לדבריה אפשר למצוא בנתוני הקיצוצים עצמם: כאשר הממשלה קיצצה בתקציבי המשרדים השונים כדי לממן את המלחמה, היא הורידה 5% מהתקציב הכללי אך 15% מתקציב הציבור הערבי. "זה לא רק קיצוץ – זאת ענישה קולקטיבית. אנחנו משלמים מיסים כמו כל אזרח, אבל מקבלים שליש מהשירותים", תומא-סלימאן מוסיפה. 

עמותת סיכוי-אופוק, שמטרתה צמצום פערים בין החברה הערבית ליהודית, מתריעה כי המגמה המדאיגה אינה רק בגובה הקיצוצים אלא גם בתכניות המקוצצות. תקציבי תוכנית החומש אינם מותרות, אומרים בסיכוי-אופוק, הם נועדו לסגור פערים שנצברו עשרות שנים. בלעדיהם, שירותים בסיסיים שכל אזרח זכאי להם – כגון ביניהם תחבורה, תשתיות, בריאות ושיכון – נותרים ברמה נמוכה משמעותית מאשר במגזר היהודי.

הנזק בשטח: ילדים, נוער בסיכון ומרכזי גישור 

פתחי אבו יונס, יו"ר פורום ראשי המחלקות לשירותים חברתיים בחברה הערבית ומנהל מחלקת הרווחה בעיריית סח'נין, מפרט את הנזק הישיר מנקודת מבטו כאיש מקצוע בשטח, המתמודד עם תוצאות האפליה מדי יום. הקיצוצים שעל הפרק כוללים חצי מיליארד שקלים שיוצאו ממגוון תחומים: חינוך, תכנון ובנייה, בריאות, ספריות ציבוריות, מרכזים קהילתיים וחוגי ספורט. 

"ילדים רבים שמוגדרים כנוער בסיכון יחזרו לרחובות ללא מסגרות. מרכזי הגישור שמנסים לפתור סכסוכים בדרכי שלום יסגרו. ואנחנו היום זקוקים למרכזים האלה יותר מאי פעם", אמר אבו יונס. 

לדבריו, מרכזי מימוש הזכויות, שהגדילו בשנים האחרונות את מידת מיצוי הזכויות בקרב האזרחים הערבים, צפויים להיסגר. גם תוכניות לנוער בנשירה ובסיכון, שיצרו להם אופק חברתי ומקצועי, תיפגענה ישירות. 

"הצעירים שאנחנו מדברים עליהם לא נולדו פושעים. הם נולדו לתוך מציאות של אבטלה, היעדר מסגרות וחוסר אופק. הכסף הזה היה הסיכוי שלהם – ושלנו כחברה – למנוע את ההידרדרות לפשע. כשלוקחים אותו, הם לא נלחמים בפשע, הם מייצרים את הדור הבא של הפשע", הוסיף אבו יונס. 

הוא שולל גם את הטענה שמדובר בכסף שניתן לציבור הערבי כחסד או כשוחד בחירות: "מדובר בניסיון לגשר על פערים שנוצרו בעשרות שנות אפליה. ברגע שמושכים את הכספים האלה, כל המיזמים נעצרים". אחד הסיכונים הגדולים ביותר לדבריו הוא שצעירים שנגמלו ממסגרות יגלשו לעולם הפשע – בדיוק ההיפך ממה שהממשלה מצהירה שהיא רוצה להשיג.

הנימוק: מלחמה בפשע. המציאות: החרפת הפשיעה 

הטיעון הרשמי של בן גביר וגולן הוא שהכסף דרוש לחיזוק המשטרה כדי להילחם בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית. אך ח"כ תומא-סלימאן דוחה את הנימוק: "לפני כל קיצוץ שאלנו: איפה הדו"ח? בכמה ירד שיעור הפשיעה מהתקציבים שכבר הועברו למשטרה? התשובה: הפשיעה לא ירדה, היא עלתה. זהו שוד לאור השמש".

אבו יונס מסכים ומרחיב: "ריסון האלימות בחברה הערבית דורש החלטה אסטרטגית ישראלית אמיתית, לא רק כסף לאכיפה. הפתרון אינו שוטרים נוספים אלא מוסדות קהילתיים שמטפלים בצעירים בסיכון, מרכזי גישור, תעסוקה וחינוך. בלי אלה, אנחנו בדיוק מכינים את הדור הבא לגורל שהממשלה אומרת שהיא רוצה למנוע". 

לדבריו, מדובר באותם 5% מהצעירים בחברה הערבית שנשרו מכל מסגרת ואין להם אופק. בשאר החברה, הוא מציין, אפשר לראות הצלחות גדולות – אחוזי דוקטורט גבוהים, הישגים בבתי הספר – ולרוב אנשים נוחלים הצלחות כאלה למרות מערכת החינוך ולא בזכותה. אבל אותם 5% זקוקים למסגרות שיקלטו אותם וייתנו להם ביטוי וכיוון. "מי שנגרר לפשע הוא אדם שיכול היה להיות חלק מהחברה. במקום לתת לו להיות מגויס לצרכי הפשע, עלינו לבנות מוסדות מקומיים שיהפכו אותו לחלק חיובי בבניין החברה הערבית".

נתוני הפערים בין החברה הערבית לחברה היהודית מדברים בעד עצמם: למרות תוכנית החומש, טוען אבו יונס, הפערים בתחומי החינוך, התחבורה, התשתיות והשיכון גדלו בשנים האחרונות. הסיבה אינה סוד: תקציב המדינה צמח בסכומי עתק, אך הגידול עקף ברובו את הציבור הערבי.

"כשאנחנו נותנים כסף למגזר הערבי הם אומרים שזאת מתנה", אמרה ח"כ תומא-סלימאן. "תעשו השוואה פשוטה: מה ניתן למתנחלים ומה ניתן לערבים שמשלמים אותם מיסים? הפערים מדברים בעד עצמם."

השאלה העומדת בפני הציבור כולו היא האם מדיניות שמחריפה את אי-השוויון ומקצצת את כלי ריסון האלימות משרתת את האינטרס הציבורי? או רק את האינטרס הפוליטי הצר של ממשלה שמרצה שותפים קואליציוניים על חשבון אזרחיה?