גזענות כלפי ערבים היא לא תקלה, אלא כלי בידי המשטר

בשבועות האחרונים פורסם דוח ממשלתי חדש מטעם "היחידה לתיאום המאבק בגזענות" הכולל סקר שנערך בקרב עובדים בשירות הציבורי. כמו הדוחות שקדמו לו, הדוח הנוכחי מתעד מציאות ידועה: החברה הפלסטינית בישראל סובלת מהדרה ממוסדת, אפליה שיטתית, ויחסי שליטה המתחזים לשוויון. קרי, יחסים בין רוב למיעוט בעלי חזות של מערכות יחסים המתבססות על עקרונות של שוויון מלא; חוקים שוויוניים, עבודה לפי עקרונות מנחים המתבססים על הוגנות בין הקבוצות השונות, ואפילו הצהרות רשמיות חגיגיות. אולם במציאות, המנגנונים הפועלים בשטח משמרים יחסי כוח ברורים ובלתי משתמעים לשתי פנים: הקבוצה הדומיננטית ממשיכה לשלוט ביתר שאת, בעוד קבוצת המיעוט מוחלשת, מודרת ומוחזקת במצב נחות. זהו שוויון על הנייר, אך שליטה מלאה ודכאנית במציאות.

המספרים המופיעים בסקר אינם מפתיעים את התושבים הפלסטינים בישראל, אלא רק רושמים על הנייר את מה שהערבים חווים בחייהם היומיומיים, ומאשרים את מה שהפלסטינים אזרחי המדינה יודעים, מרגישים, וחווים על בשרם מזה עשורים: המדינה מתייחסת אליהם כאיום, כנטע זר, וככוח שיש לפקח עליו ולרדוף אותו.

הגזענות היומיומית שמאחורי הסטטיסטיקה

לפי הדוח, 39% מהפניות שהתקבלו בשנה האחרונה ביחידה הממשלתית עסקו בגזענות כלפי אזרחים מהחברה הערבית. בסקר שנערך בקרב יותר מ־6,000 עובדים בשירות הציבורי, יותר מ־40% מהעובדים הערבים דיווחו שהם חוו גזענות שהופנתה נגדם במקום עבודתם.

אבל המספרים האלו – כמו כל סטטיסטיקה מטעם הממשלה – אינם  לבו של הסיפור האמיתי. המספרים הם רק תיעוד של מה שהמערכת מעדיפה לא לראות. המספרים משקפים את מה שהעובדים חווים בישיבות עם ממוניהם, בקריאה הסלקטיבית לשיחות משוב, בניסוחי דרישות סף, בראיונות עבודה, במבט החשדני במסדרון, ובשתיקה השוררת מסביב כשהם מדברים.

המציאות אחרי אוקטובר 2023 – המסכות נפלו

מאז פרוץ המלחמה האחרונה, לא רק הגבולות הפיזיים התערערו, אלא גם הגבולות החברתיים. מה שבעבר נאמר בלחש, נאמר כיום בקול רם. המלחמה חשפה את השיח הפנימי האמיתי של הממסד ושל חלקים מהחברה הישראלית. מי שמדברת בשפה הערבית במקום עבודתה נהיית חשודה מיידית, ומי שמביע עמדה אנושית ומוסרית כלפי עזה מסומן. סטודנטים הושעו מלימודיהם, מרצים נרדפו, עובדים ערבים חוו סנקציות, איומים, ופיטורים. כל אלה אינם דבר חריג או מקרים יוצאי דופן, אלא הם תוצאה ישירה של שיח ממסדי המצייר את הפלסטיני כאויב בפוטנציה.

למערכת יש אינטרס בהתחזקות הגזענות. הגזענות שומרת על סדר, מבנה, והיררכיה. בישראל, הגזענות כלפי פלסטינים אזרחי המדינה אינה מתבטאת רק ב־"שיח שנאה", אלא היא מנגנון לשליטה פוליטית. הגזענות לא נולדה מתוך בורות, אלא מתוך הכרה: זהות, כוח, דעות והשכלת הפלסטינים אזרחי ישראל הם איום ישיר על הנרטיב הרשמי של מדינה שבנתה כדי להיות בית לאומי ליהודים בלבד. כשערבים תובעים שוויון, הם לא "מבקשים להידמות" לאזרחים היהודים, אלא תובעים את פירוק ההיררכיה האזרחית המפלה אותם לרעה.

כאשר מדברים על הגזענות כתפיסת עולם, אין מנוס מלהתעכב על האפליה הגזענית שהינה המעשה של השקפת עולם זו. אפליה היא הביטוי המוחשי של הגזענות. לעיתים היא מתוחכמת, לעיתים בוטה, ולעתים היא שגרתית כל כך עד שהיא כמעט נהיית שקופה. ההשלכות של האפליה הגזענית בשוק העבודה כואבות במיוחד: פחד, השתקה, ויתור על זכויות בסיסיות... רק לא לאבד את הפרנסה.

האפליה על רקע גזעני במקומות העבודה היא לא "התנהגות חריגה", אלא כלי שליטה. כאשר רק 10% מנפגעי האפליה הגזענית מעזים לדווח לממונים, לא ניתן לפרש זאת במונחים של "חוסר מודעות". ההסבר היחידי המתקבל הוא חוסר אמון מוחלט ועמוק במערכת. מי שאי פעם דיווח על גזענות במקום העבודה יודע טוב מאד שהתלונה עלולה לעלות ביוקר. המחיר הכבד יכול להגיע לאיומים, שיימינג, ואף אובדן פרנסה.

כדי להבין את עומק התופעה, חשוב להסתכל עליה מנקודת מבט רחבה יותר. גזענות איננה רק שיח פוגעני, אלא מערכת יחסים של כוח ושליטה היוצרים היררכיה בין קבוצות אוכלוסייה שונות. נהוג להבחין בספרות התיאורטית בין גזענות גלויה (explicit racism), לבין גזענות מוסדית (institutional racism), וגזענות סמויה (implicit bias). שלושת הרבדים מתקיימים בישראל זה לצד זה, אך המשקל המשמעותי נמצא בגזענות המוסדית המובנית בתוך מנגנוני המדינה.

כאשר אחוז כה גבוה מהעובדים הערבים חווה גזענות – כפי שמעלה הסקר –  אין מדובר רק בבעיה תודעתית, אלא בבעיית אמון מובנית. התחושה ש־"זה לא יעזור", "ממילא לא יקרה עם זה כלום", או "זה עלול לפגוע בי", היא עצמה תעודת כשלון. כאשר רוב העובדים שדיווחו על אפליה גזענית מעידים על חוסר שביעות רצון מהטיפול בתלונתם, זהו כבר מעיד על מערכת שמסרבת להכיר במציאות שהיא מייצרת בעצמה.

יחסי רוב-מיעוט: בין שותפות לחשדנות

המקרה הישראלי ייחודי מכיוון שמדובר במיעוט ילידי בעל זהות לאומית נפרדת, החי בתוך מדינה המגדירה את עצמה במובהק כמדינה יהודית. מצב ייחודי זה מייצר יחסים א-סימטריים בין הרוב למיעוט, לא רק מבחינת הכוח הפוליטי והכלכלי בלבד, אלא גם מבחינת הלגיטימציה להשתתף בשיח. הערבי נתפס כ־"אחר" שכל עוד לא הוכיח את נאמנותו נשאר בחזקת "חשוד".

במובן הזה, הגזענות כלפי ערבים היא לא רק שאלה של זכויות פרט, אלא ביטוי לשבר עמוק בזהות האזרחית. כאשר מוסדות המדינה משדרים חוסר אמון כלפי העובדים הערבים, הם מאותתים גם לשאר הציבור: הערבי אולי מועסק על ידינו, אך הוא אינו שווה. 

בהיותי עורכת דין, אני מלווה עובדים ועובדות המגיעים אליי מיואשים, כועסים, ושבורים. הסיבות מרובות, אך התסכול הוא אותו תסכול: לפעמים אלו פיטורים בעקבות פרסום פוסט אישי במדיה החברתית, לפעמים בגלל התעמרות יומיומית במקום העבודה, מבטים לא נעימים במסדרונות, נידוי סמוי, והתעלמות מכוונת. לעיתים ההדרה היא ממסדית לחלוטין המתבטאת במניעת קידום במשך שנים "כי עוד לא הגיע הזמן", או מכרזים שנתפרים במיוחד כדי שערבים לא יוכלו לעמוד בתנאים הסף. התיקים שאני מטפלת בהם אינם מקרים פרטיים, והם לא "סיפורים אנושיים". הם הדהוד של שיטה המסמנת מראש את העובד הערבי כחריג שצריך להוכיח את עצמו שוב ושוב. הגזענות במקום העבודה לעיתים באה לידי ביטוי בדרישות שקטות המונחתות על העובדים הערבים: להסביר, לייצג, ולהוכיח.

פעמים רבות מצופה מהעובד הערבי למלא תפקיד כפול: גם לדבוק במקצועיות, וגם להנכיח את הזהות שלו בצורה "נוחה", מרוסנת, מובנת, או להעלימה לחלוטין. אמנם דרישה זו לרוב לא נאמרת באופן גלוי וישיר, אבל היא נוכחת בחדר במבטים, בשתיקות, ובציפיות.

ומה עושה המדינה?

הדוח החדש מטעם "היחידה לתיאום המאבק בגזענות" מדבר על "ייצוג משפטי לנפגעי גזענות ואפליה על רקע גזעני", על "סדנאות נגד גזענות", ועל "מאמץ מערכתי". בו זמן, המדינה מקדמת חקיקה שמחזקת את הרוב היהודי, כמו חוק הלאום (2018), חוק קמיניץ (2017), וחוק ועדות הקבלה (2011). המדינה שומרת על שתיקה רועמת מול ההסתה, וממנה אנשים שמפיצים שנאה בתפקידים ציבוריים. קשה להאמין ליחידה למאבק בגזענות כשהממשלה ממנה שרים שמעודדים הדרה, ומעבירה תקציבים למנגנונים שמדירים, מפלים, ורודפים מיעוטים לאומיים.

תחושת התסכול שערבים חשים בעשור האחרון הפכה לעמדה. יותר ויותר עובדים ערבים ובעלי עסקים בוחרים לא לשתוק ולא לעבור הלאה. הם מתעדים את האפליה, מדברים עליה, מתאגדים, ותובעים. זוהי תחילתו של שינוי.

לדוגמא, קולגה של עובדת ערביה בחברה פרטית הפנה אליה שאלות פוליטיות חוזרות ונשנות והביע בפניה התבטאויות משפילות נגד ערבים ומוסלמים. גם כשהדברים לא הופנו אליה ישירות, הם נאמרו בנוכחותה בכוונה כדי להעביר לה מסר ברור. העובדת פנתה לאחראית ודרשה ממנה להפסיק את ההשפלות. כאשר המענה לא היה מספק, היא בחרה שלא לשתוק והגישה תביעה לבית הדין לעבודה. במקרה אחר, בעל מוסך ערבי באזור יהודי נחשף בתחילת המלחמה על עזה לפרסומים גזעניים נגדו: פורסמו פוסטים בקבוצות מקומיות ביהוד בקריאה להחרמת העסק שלו והופצו נגדו שמועות שקריות רק בשל היותו ערבי. בפוסטים נכתבו משפטים כמו: "לא קונים מערבים ולא משתפים פעולה עם עסקים ערבים", "מחזקים את האחים שלנו היהודים", ו־"ערבים הם אויבים". בעל המוסך לא שתק, אסף תיעוד של הפוסטים, קיבל ייעוץ משפטי, והגיש תביעה לבית המשפט על לשון הרע והסתה בשל הפגיעה בו על רקע זהותו הלאומית.

נדבר גלויות

אם המדינה באמת מעוניינת להתמודד עם תופעת הגזענות, היא צריכה להסתכל במראה ולהודות שהיא חלק מהבעיה, ואז להתחייב להיות גם חלק מהפתרון. כשמדברים על גזענות, לא נדרש רק פתרון טכני, אלא הכרה במבנה הכוח ובצורך לשנות אותו מיסוד.

רע'דה עואד - עורכת דין ופעילת זכויות אדם