התקשורת מתייצבת, הציבור מציית והפאשיזם מתהווה: על תפקיד התקשורת הישראלית בהתקפה על איראן

עם תחילת הפסקת האש שנכפתה על ישראל מול איראן, ועדיין לא ברור אם תחזיק מעמד. אפשר לבחון ולסכם  את תפקידה של התקשורת הישראלית בסיקור המלחמה באיראן.

המתקפה, כבר מתחילתה, לא כללה רק הפצצות, אלא גם מתקפת מילים שכוונה אל הציבור הישראלי עצמו. עוד לפני שהתבררו תוצאות ההתנקשות בהנהגה האיראנית, התקשורת הישראלית כבר יצרה את הסיפור: פעולה מדויקת, חדירה מרשימה, פגיעה קשה ביכולות, ושליטה אסטרטגית שנשמרת. לא היה מקום לדיון פתוח או לפרשנויות מתחרות., התקשורת יצרה במהירות נרטיב אחיד, שלא מתאר את המציאות, אלא מחליף אותה.

זה אינו כשל נקודתי, אלא חלק מהשיטה.

במהלך השבועות שחלפו מאז התקיפה הראשונית, וככל שחילופי האש התרחבו, הפער בין הסיפור לבין המציאות הלך והתרחב. איראן לא “הוצאה מהמשחק”, היכולות לא “פורקו”, והמערכה לא הסתיימה. במקום הכרעה, דשדוש. במקום סגירת מעגל, התמשכות. הציבור במקלטים הרגיש זאת על בשרו, אך התקשורת לא עדכנה את הסיפור. היא המשיכה ליצור אותו מחדש, יום אחרי יום.

כך נראית תעשיית שקר: הנרטיב השקרי מועבר לא באמצעות שקרים בוטים, אלא בחזרה אינסופית על חצאי אמיתות עד שקשה לבחון אותן או לחלץ מהן אמת קוהרנטית. כל “פגיעה” הופכת להישג מצטבר, כל “לחץ” מוצג כהתקדמות, וכל סימן לשחיקה נבלע בתוך שפה טכנית שמרוקנת את המציאות ממשמעותה. כך עובד מנגנון תעמולה..

התקשורת הישראלית אינה רק מוטה, ואינה רק מגויסת. היא פועלת כחלק ממערך שמטרתו אינה הבנת המציאות, אלא ניהול התודעה לגביה. ברגע שהנרטיב נקבע, תפקידה של אותה תקשורת אינו לבחון אותו, אלא להגן עליו. הנתונים אינם בונים את הסיפור, הסיפור מכתיב את הנתונים.

וכאן מתרחש העיוות העמוק ביותר: לא רק שהציבור מקבל תמונה חלקית, אלא שהוא מאבד את היכולת לזהות זאת. כי תעשיית השקר אינה נראית כמו שקר. היא נראית כמו מקצועיות, כמו ביטחון, כמו עקביות. היא מדברת בשפה נקייה, מסודרת, “אחראית” ובדיוק בגלל זה היא משכנעת.

אך המציאות, כדרכה, חודרת פנימה. הדשדוש אינו ניתן להסתרה מלאה, והסתירות מצטברות. במקום לשנות כיוון, התקשורת בוחרת להעמיק את הנרטיב. לא תיקון אלא הקשחה. לא בחינה מחדש אלא חזרה אינטנסיבית יותר על אותם מושגים. הסיקור כבר אינו מגיב למציאות, אלא מנסה לאלף אותה אל תוך הנרטיב המוכתב מראש.

תעשיית שקר אינה מתקיימת בחלל ריק ויש לה מימד פוליטי מובהק. היא זקוקה לסביבה שמקבלת אותה, שמתגמלת אחידות, ושמתייחסת לביקורת כאל איום. כאשר חברה שלמה מתרגלת לכך שיש רק סיפור אחד לגיטימי, וכי סטייה ממנו מהווה איום, מתרחש שינוי עמוק יותר מתקשורת גרועה. זהו נרמול של פאשיזם.

זה אינו פשיזם במובן ההיסטורי בהכרח או בהשוואה פשטנית, אלא במובן התפקודי: מערכת שבה אמת אינה נבחנת אלא מוכרזת, שבה כוח אינו מוסבר אלא מוצדק, ושבה אחידות המסר מקבלת עדיפות על פני דיווח הוגן. תעשיית השקר אינה רק כלי של המערכת הזו; היא אחד התנאים לקיומה.

התקיפה באיראן חשפה עד כמה המנגנון הזה כבר פועל באופן חלק. לא היה צורך לכפות אותו,הוא הופעל כמעט אוטומטית.השלטון לא דרש מהעיתונאים לשתוק, הם החליטו בעצמם לא לשאול שאלות קשות. כשהמערכת מתייצבת בעצמה אין עוד צורך בצנזורה גסה – אנשי התקשורת מפעילים צנזורה עצמית. 

בנקודה הזו, הבעיה כבר אינה מה נאמר על התקיפה באיראן, אלא מה לא ניתן עוד לומר עליה. וכאשר גם התקשורת אינה מסוגלת לייצר את המרחק הדרוש כדי לשאול, לערער, ולבחון, לא מדובר רק בכשל מקצועי. מדובר במצב שבו השקר אינו חריג, אלא נורמלי.

בתעשייה כזו, האמת אינה נעלמת בבת אחת. היא נשחקת, לאט, באופן שיטתי עד שהיא מפסיקה להיות תנאי לדיון. במצב דברים זה מי צריך הפיכה משטרית?

(תמונת באנר: מעיין טואף / לע"מ)