גיוס לערבים, תג המחיר החדש של ההשפעה

בעשור האחרון שווקה לציבור הערבי בישראל הבטחה פוליטית ישנה חדשה: אם רק תתמתנו, אם רק תאמצו את כללי המשחק של הרוב היהודי, אם רק תוותרו על הפוליטיקה הלאומית ותבחרו בפרגמטיזם  – כלומר בדרישות מצומצמות להטבות תקציביות כלשהן ללא אמירה ערכית tאו מעורבות במדיניות רחבה– תהפכו לשותפים לגיטימיים במערכת הפוליטית הישראלית. כך נבנה פולחן ההשפעה. שוב ושוב נאמר לציבור הערבי שהבעיה איננה המדינה, אלא ההתנהלות שלו, שלא המדיניות היא שמונעת את השתלבותו, אלא סירובו להשתנות. המסר היה ברור: ותרו על עוד עיקרון, קבלו עוד תנאי, והדלתות ייפתחו. אלא שהמציאות מלמדת שכל ויתור רק מוליד את התנאי הבא.

במשך שנים הוצגו הכרה בישראל כמדינה יהודית, אימוץ מגילת העצמאות והתרחקות מהזהות הלאומית הפלסטינית כמחירי הכניסה למועדון ההשפעה. נאמר שזהו המבחן האחרון בדרך לשותפות. מנסור עבאס קנה את עולמו ונכס בדלת, הפך לחביב התקשורת וגיבור מחנה ה-אנטי ביבי. ואז הגיע השבעה באוקטובר. מאז, גם זה כבר אינו מספיק. בן לילה התעוררנו לויכוח, שכבר איננו האם הציבור הערבי מכיר במדינה או מכבד את כללי המשחק הדמוקרטיים. הוויכוח עבר לשאלה אחרת: האם הערבים מוכנים לשרת? 

נפתלי בנט, שחתום על כניסת המפלגה הערבית הראשונה לקואליציה, הצהיר כי אין כיום מנדט ציבורי לשילוב מפלגות ערביות בממשלה. גדי איזנקוט, מנגד, אינו פוסל שותפות עם מפלגות ערביות אך מציב לה תנאים: הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית, קבלת מגילת העצמאות, והסכמה לחובת השירות הצבאי והלאומי. וכאן מתגלה עומק השינוי, לא מפני שאיזנקוט מתנגד לשותפות, אלא מפני שהוא מגדיר מחדש את מחיריה.

השותפות כבר אינה מוצעת מכוח שוויון אזרחי, אלא מכוח עמידה במבחני נאמנות שהולכים ומתרחבים. "בלי נאמנות אין אזרחות" אמר פעם ליברמן, והוא לא היה האחרון. אם בעבר נדרשה הצהרה, היום נדרש גם מעשה. אם בעבר ביקשו מן הערבי להכיר בעליונות היהודית, היום מבקשים ממנו גם לשרת אותה.

יש מי שיראו בכך התפתחות טבעית של האזרחות הישראלית. אולם עבור הציבור הערבי מדובר בשינוי עמוק בהרבה. השירות הלאומי אינו שנוי במחלוקת משום שהוא כולל התנדבות בבתי חולים, בבתי ספר או במוסדות רווחה. הוויכוח איננו על מקום השירות אלא על משמעותו הפוליטית והערכית. השירות הלאומי הוא הרגע שבו האזרחות מפסיקה להיות מקור לזכויות והופכת למבחן של זכאות ונאמנות למה שמנוגד לערבי ופלסטיני במקום הזה.

שוויון בקטל

מרגע שהשירות מוצב כתנאי ללגיטימציה פוליטית, משתנה כל נקודת המוצא. הזכות להשתתף בעיצוב המדיניות אינה נובעת עוד מעצם האזרחות, אלא מן הנכונות להשתלב במנגנוני המדינה. השוויון חדל להיות זכות והופך לתגמול. השירות הלאומי איננו רק מסגרת התנדבות. הוא גם מנרמל רעיון. הוא מטמיע את ההנחה שלפיה אזרחות טובה נמדדת בשירות המדינה. מרגע שהעיקרון הזה מתקבל, הוויכוח כבר איננו אם לשרת, אלא באיזה מסלול לשרת, ובאיזה מתווה פוליטי להשתלב. תחילה שירות לאומי-אזרחי, אחר כך מסלולים ייעודיים, ובהמשך, אם וכאשר תבשיל הקרקע הפוליטית, גם שירות צבאי ל"מצטיינים". לא משום שקיימת בהכרח תוכנית סדורה, אלא משום שהמחסום הערכי כבר הוסר, ושוויון בהקצאת קרקעות, לחלקות הצבאיות יהיה גם יהיה.

מנסור עבאס הוא הצד הערבי של העסקה המתבשלת: הוא יכול למכור לבוחריו "השפעה" ואיזנקוט יכול למכור לבוחריו שירות לכולם וערבים על תנאי. גיוס תמורת השפעה.  

אסור לטעת, עבאס אינו יוצר התהליך הזה, הוא תוצר שלו. הוא הדמות שבאמצעותה מבקשים להוכיח לציבור הערבי שהדרך להשפעה עוברת דרך ויתורים מצטברים, תחילה על גבולות השיח, אחר כך על גבולות הזהות, וכעת גם על עצם היחס למוסדות של המדינה.

ישאלו התומכים בגישה הזאת: מה פסול בדרישה לשירות? התשובה פשוטה. אין זו שאלה של שירות. זו שאלה של שוויון. בדמוקרטיה, זכויותיו של הפרט ושל מיעוט אינן אמורות להיות מותנות בהוכחת נאמנות לרוב. הן אינן אמורות להיות תלויות באימוץ הנרטיב של הרוב, ובוודאי שלא בנכונות להשתלב במנגנוני הכוח שלו במקרה הטוב ובמנגנוני פשעי המלחמה שלו במקרה הסביר. 

כאשר המיעוט נדרש שוב ושוב להוכיח שהוא ראוי להשתתף במשחק הפוליטי, בעוד שהרוב אינו נדרש לשום מבחן מקביל, זאת אינה שותפות. זהו מנגנון של הכפפה פוליטית, מחיקת זהות, והכנעת הייצוג הפוליטי של האזרחים הפלסטינים.

הטרגדיה היא שכל השנים הובטח לציבור הערבי שהוויתור הבא יהיה האחרון. שאם רק יכיר, ואם רק יקבל, ואם רק יתמתן, תגיע גם ההשפעה. אלא שהיעד ממשיך להתרחק. היום דורשים שירות ומחר, קרוב לוודאי, יימצא תנאי חדש. כי מי שמקבל את העיקרון שלפיו שוויון איננו זכות אלא פרס, לעולם יידרש להמשיך ולהוכיח שהוא ראוי לו. 

הגיוס הוא המחיר החדש של השותפות, האם הדרך לקואליציה עוברת בבקו"ם?