משילות במקום בטחון: כשהמשטרה מפוצצת חתונה ערבית

אם אל פחם. ערב. חתונה. משפחה שהתכנסה לחגוג. אירוע משמח אך שגרתי. ופתאום: כוחות משטרה גדולים פורצים פנימה, זורקים רימוני הלם, מורים לכולם לשכב על הרצפה. שוטרים עם נשקים שלופים עוברים מגוף לגוף. כיסאות הפוכים. נרגילה מוחרמת. במה שבורה. ילדים שהיו אמורים לרקוד בחתונת בני משפחתם מוצאים את עצמם שוכבים על הריצפה, מוקפים בשוטרים חמושים.

לא היה ירי. לא היו זיקוקים. לא נמצא דבר שהצדיק את מה שקרה. בסוף, הכוחות עזבו בלי לבצע מעצר אחד, בלי שום ממצאים.זה לא קרה בגדה ולא במקסיקו, וגם לא בימי הממשל הצבאי, אלא בשבת האחרונה. 

הצילומים מהאירוע מספרים סיפור שחורג מ"חיפוש נשק". ההתנהלות של כוח המשטרה, הפריצה, רימוני ההלם, מאות אנשים שוכבים על הרצפה בו־זמנית, השוטרים שמצטלמים ומצולמים בזמן הפריצה::  כל זה כלל לא נראה כמו פעולת אכיפה. האם כך נראה ניסיון לאתר נשק בשקט וביעילות?  זוהי פעולה שנועדה להיראות: להטיל אימה, להשפיל, ולהשאיר רושם, ודווקא בעת שמחה משפחתית. אם המטרה האמיתית הייתה איתור נשק, קשה להסביר למה הצורה שבה זה בוצע דומה כל כך להצגת כוח ציבורית ולא לפעולת מודיעין ממוקדת. 

יש הבדל בין משילות לביטחון. משילות היא היכולת של המדינה להטיל את סמכותה, להראות שהיא שולטת במרחב. ביטחון הוא דבר אחר לגמרי: היכולת להגן על בני אדם מפני מי שרוצה לפגוע בהם. לפעמים פעולה משיגה את שניהם, בפעמים אחרות, מפגן כוח שמחליף עבודת אכיפה אמיתית. הוא זול יותר, מהיר יותר, וגלוי יותר לעין. בלילה שבין שבת לראשון, באם אל־פחם, ראינו את ההבדל הזה בבשר ובדם.

וזה לא היה המקרה היחיד באותו סוף שבוע. יממה קודם לכן, בכבישי הנגב, חתן וכלה שהובילו שיירת חתונה עוכבו על ידי שוטרי מרחב רותם ונלקחו לתחנת המשטרה בעקבות טענה ששיירת החתונה שלהם חסמה כבישים ושיבשה את התנועה. השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר אף פרסם סרטון של האירוע, שבו נראים החתן והכלה מובלים לתחנה. לפי כמה דיווחים הפרסום נמחק או הוסר מאוחר יותר מהרשת החברתית X, אולם שהשר עצמו טוען שלא הוא זה שהסיר אותו. גם הפרט הזה מצטרף לתמונה: לא רק האירועים עצמם שנויים במחלוקת, אלא גם התיעוד וההפצה שלהם. שני האירועים, יום אחרי יום, לא קשורים ישירות זה לזה, אבל יחד הם יוצרים דפוס: חתונות ערביות, שמחה משפחתית שגרתית, הופכות שוב ושוב לזירת חשד, לפעולה משטרתית מוגברת, למופע שמישהו רואה צורך לתעד ולהפיץ. לא בגלל מה שקרה בפועל באירוע עצמו, אלא בגלל מי חוגג בו.

הפגנת כוח במקום חקירות

התמונות האלה לא זרות לנו. הן חוזרות, שוב ושוב, מהגדה המערבית ומעזה: אנשים שוכבים על הרצפה, ידיים מאחורי הגב או מעל הראש, כוחות חמושים עוברים ביניהם, בית שהופך תוך דקות לזירת חשד קולקטיבי. שם זה קורה בשם ביטחון, כאן זה קרה בשם חשד לנשק בחתונה – אבל השפה הוויזואלית זהה, וזה לא מקרי. זו אותה תפיסה בדיוק: אוכלוסייה שלמה, לא אדם ספציפי, היא המטרה. לא חשוד מזוהה שנעצר, אלא מרחב שלם שמושתק, שמובא לידי כניעה, כדי שהמדינה תוכל להראות שהיא נמצאת שם ושולטת.

וזו בדיוק הנקודה: כשאותו דפוס – פשיטה, השכבה על הקרקע, חיפוש קולקטיבי, יציאה בלי תוצאה – חוזר גם בתוך ישראל עצמה, נגד אזרחים שיש להם, על הנייר, זכויות אזרח מלאות, זה אומר משהו על איך המדינה בכלל תופסת את האוכלוסייה הפלסטינית, בין אם היא גרה ברמאללה, בעזה, או באם אל־פחם. הגבול בין "שטחים" ל"אזרחות" מתחיל להיראות פחות כמו הבדל מהותי ויותר כמו טכניקה מנהלית. אותה לוגיקה של שליטה, אותם כלים, מיושמים על פי אותו היגיון.  ההבדל הוא שבשטחי 48, בתוך ישראל, יש עוד שכבה של אבסורד: אלה אזרחים שהמדינה טוענת שהיא אחראית להגן עליהם, לא רק לשלוט בהם.

חשוב להבהיר: הטענה כאן איננה שכל פעולת משטרה בחברה הערבית שקולה לכיבוש. הטענה מדויקת יותר, ומטרידה יותר. כשמדובר בשליטה על אוכלוסייה פלסטינית, בין אם מדובר בתושב עזה, תושב הגדה, או אזרח ישראלי תושב אם אל־פחם, נראה שקיים ארגז כלים מוסדי אחד, שמופעל בקלות יחסית ובלי הרבה בקרה, ברגע שהמדינה מחליטה שהיא רוצה "להראות נוכחות". הפעלת הכוח לא דורשת ראיות מוצקות, לא מצריכה תוצאה מוחשית בסופה, ולא באמת נבחנת אחר כך. 

יש פעולות משטרתיות שכן דורשות ראיות, זמן, מודיעין ומשאבים. אלה הן בדיוק מה הפעולות שהיו עוזרות למנוע את הרצח הבא. וזה בדיוק מה שממשיך לא לקרות. המשטרה מעדיפה הפגנת נוכחות רועשת בחתונות. 

המשטרה הסבירה שפעלה בעקבות חשד לשימוש בנשק חם. ואפשר להבין את הרקע: נשק בלתי חוקי בחברה הערבית הוא אסון אמיתי. במשך שנים תושבים דורשים מהמשטרה לאסוף אותו, להגיע למי שמחזיק בו, לעצור את מי שיורה, ולפרק את התשתיות שמאפשרות לארגוני הפשיעה להפוך את הרחובות לזירת מלחמה. לתושבים יש כל זכות לדרוש מהמשטרה לפעול נגד הנשק הבלתי חוקי. אבל השאלה היא לא אם יש בעיה, אלא למה כשמדובר במאות אזרחים תמימים בחתונה, המשטרה מגיעה תוך דקות, בכוח מסיבי, ובלי היסוס, ואילו כשאדם נרצח, אותה משטרה כמעט ולא מגיעה לשום מקום.

המשאבים קיימים, סדר העדיפויות שגוי

הפשיטה על החתונה דרשה תיאום, ניוד כוחות, החלטה מבצעית שהופעלה תוך זמן קצר מאוד על מטרה בלתי מזוינת. אילו חלק מהמאמץ הארגוני והלוגיסטי הזה היה מופנה, בעקביות, לחקירת תיקי רצח פתוחים, לא כאירוע חד-פעמי לאחר לחץ ציבורי, אלא כמדיניות עקבית, קשה להאמין ששיעור הפענוח היה נשאר במקום שבו הוא נמצא כיום. זאת אינה שאלה טכנית, אלא שאלה של ניהול משאבים ותעדוף מוסדי.

המשאבים קיימים, הם פשוט לא מופנים לכיוון הנכון. הם מופנים, תוך דקות, לעצור שמחה משפחתית. הם מופנים למחסום, לפשיטה, למופעי כוח מול אזרחים שלא עברו על החוק. משטרה שיודעת לגייס כוח כזה נגד חשד לא מבוסס, ולא מצליחה לגייס אותו נגד רצח מוכח, לא סובלת ממחסור ביכולת. אלא מסדר עדיפויות שגוי. ואולי, ליתר דיוק, היא לא באמת רואה בפענוח הרצח הזה מטרה שראויה למאמץ.

החברה הערבית לא מבקשת פחות משטרה. היא מבקשת משטרה אחרת. משטרה מול ארגוני הפשיעה, לא משטרה שמפגינה כוח מול משפחות. מודיעין במקום מופע כוח, חקירות במקום השפלה, פענוח רציחות במקום השתלטות על חתונות. תפיסת נשק אמיתית, חקירות כלכליות, העמדה לדין. התושבים רוצים לדעת מי מכניס את הנשק, מי סוחר בו, מי מממן את ארגוני הפשיעה, ומדוע כל כך הרבה משפחות מאבדות את אהובי ליבן לפשע המשתולל בנשארות בלי תשובות מי רצח אותם.

מה שאף אחד לא מבקש הוא שהכישלון המתמשך לספק ביטחון יוחלף במופעי משילות משפילים.  כשהכלים שנועדו להילחם בפשיעה מופעלים על משפחה שמארגנת חתונה במקום על ארגון פשיעה חמוש, זה לא רק כשל תפעולי. זוהי התנהלות שחושפת מה הם סדרי העדיפויות.

וזו השאלה שהלילה הזה באום אל־פחם מציב בפנינו, וגם התמונות שאנחנו רגילים לראות מהגדה ומעזה ממשיכות להציב: כשהמדינה מדברת על "משילות" בחברה הערבית, מול מי היא באמת מבקשת למשול? מול ארגוני הפשיעה שהופכים שכונות שלמות לזירת סכנה, או מול המשפחות והילדים שחיים בצל האיום הזה, ומוצאים את עצמם שוכבים על הרצפה בחתונה של עצמם?