האם כשסבי וסבתי עזבו את יפו הם הביטו לאחור כפי שאני הבטתי לעזה?

שבועות ספורים לאחר תחילת התוקפנות הישראלית על רצועת עזה, ובמיוחד לאחר איומי ישראל וההכרזה על צפון הרצועה כאזור לחימה צבאי, החלו כמה משפחות בצפון הרצועה לברוח דרומה. אנחנו, תושבי הצפון, נאלצנו לבחור בין להישאר בבתינו למרות הסכנה הממשמשת ובאה, לבין להתפנות דרומה לאזור שהיה פחות מסוכן באותה תקופה בהשוואה לצפון.

עם פרוץ המלחמה בשביעי באוקטובר, אני ומשפחתי בחרנו להישאר בצפון, משום שידענו מהם תנאי הפליטוּת והשלכותיה: לא נמצא בתים שיספיקו לכל בני המשפחה, ולא יהיו לנו בגדים, מזרנים או ספרים.

ב־12.10.2023 הופתעתי לראות את אבי, אמי ואחיי אורזים מזוודות ויוצאים מביתנו שבבית לאהיא בכוונה לנסוע למחנה ג'באליה. אמי נולדה וגדלה במחנה, ושם סבי וכמה מהדודים והדודות שלי עדיין גרים. 

בזמן שאפר הפגזת השכונה הסמוכה מכסה אותנו ואת מזוודותינו, לא היינו האנשים היחידים שנשאו את תיקיהם ומזוודותיהם על הגב; מזוודות עמוסות בבגדי ילדים, קצת לחם, ביסקוויטים, תעודות זהות, ותמונה משפחתית אחת או שתיים.

עם התגברות ההפגזות הברבריות, ובמיוחד ההפגזות על שכונות המגורים – אני זוכר בין היתר את הפצצת שכונת אלתלולי בסוף אוקטובר 2023, שבה נהרגו ונפצעו כ־400 בני אדם – החליטה משפחתי לעבור לאחד מבתי הספר שהיוו מקלט לעקורים. המקלט נמצא במרחק של מאות מטרים מהדירה אליה נעקרנו תחילה.

זו הייתה ההפגזה הכי מפחידה שחוויתי בחיי. אני זוכר שבזמן ההפגזה, אני ובני משפחתי בהינו בתקרה וחיכינו שהפצצה תיפול עלינו. מה אם זה היה קורה באמת?

אני זוכר את הרגעים האלה בפרטי פרטים. אני זוכר את עיניו המבוהלות של אבי דוחקות חלק מאיתנו להיכנס לחדר השינה, ואת ידיו הרועדות כשהוא דוחף חלק אחר להיכנס לחדר אחר. אני משער שהוא קיווה בליבו שאם פצצה תמצא את דרכה אלינו, גג הבית לא ייפול על כל המשפחה בבת אחת.

זה היה חלום בלהות. אחרי ההפגזה, יצאתי לחפש היכן נפלה הפצצה ומצאתי שהיא נפלה במרחק של כחמש מאות מטרים בלבד מאיתנו. מצאתי מולי פרמדיק באמבולנס המנסה להציל את חיי ילדה, ושני צעירים שנשאו בידיהם שמיכה עליה מונח ראש כרות, ללא גוף. מצאתי את עצמי מוציא את הנייד שלי ומתחיל לצלם וידיאו.

אנשים רצים לכל עבר. אפר ושברים עדיין נופלים מהשמים. אם וילדיה זועקים. האם מתחננת בפניי: "בעלי נותר מתחת להריסות, תוציאו אותו!". העפתי מבט לעבר הבת שלה. היא נראית בת 16, מייבבת בשקט. הלם האירוע מונע מדמעותיה לזלוג. דם מכסה את עיניה.

בחור צעיר מחלק מסיכות פנים. אין וירוס במחנה, יש להישמר מעשן המוות. אני מגיע לבלוק ההרוס. אולי המילה "הרוס" אינה מתאימה לתיאור הסצנה. כאשר יש הרס, הצופה יכול לראות הריסות, שברים, אבנים. שלושים בתים... אני לא יכול לומר שהם נהרסו. הם פשוט נעלמו מתחת לחולות עליהם נבנה הבניין. אין שום זכר לדלת... חלון... גג... אין תמונות ממוסגרות ולא מחברות ולא שרבוטי ילדים על הקירות...  אין לניצולים אנדרטה לעמוד לידה.

כאשר נשמעים זעקות ילד הקורא לעזרה מתחת להריסות, השכנים יודעים לאתר את כניסת הבית לפי כבל החשמל של מנוע משאבת המים. במחנה, משאבת המים נמצאת תמיד בכניסה לבית. אנחנו חופרים בידיים חשופות בזמן שאחרים מוציאים אבנים שעפו מבתים סמוכים. 

אני לעולם לא אשכח את מראה הקשיש שניצל מההפגזה. רוב קירות חדרו עפו מההדף, והזקן נפצע בפניו. הוא עומד ומדליק סיגריה. כנראה זה ניסיון התרסה אחרון בפי המוות. בכל מקרה, עשן הסיגריה עדיף על עשן הפצצה.

כשאני עומד במרכז ההריסות, אני לא יכול לדעת אם אני עומד מעל חדר שינה, מטבח או אולי מתלה כביסה. אני מרגיש שאני עומד מעל נשמות שעדיין מחפשות את הגופות מהן נקרעו בשעת אחר הצהריים.

אני חוזר לביתי במחנה ומראה לאמי ואחיי את תיעוד ההרס. אני פוחד מאוד ורוצה שהמשפחה שלי תראה את מה שראיתי. התמונות והסרטונים דוחפים את כולם לצאת מהבית ולחפש מחנה בבית ספר קרוב המשמש כמחסה לעקורים. אין לנו מזל. אנחנו לא מקבלים כיתה כמו שאר המשפחות שהקדימו אותנו. התחלקנו בין השכנים. אחד מאחיי עובר לגור עם משפחתה של אשתו, ואח אחר עובר לגור במקלט אחר.

לא רק ביטחון אישי חסר לנו. מאז שאנשי אונר"א הזרים עזבו את הרצועה, תנאי החיים של המשפחות העקורות נהיו מורכבים. אין מספיק מים ומזון לילדים ולמבוגרים. חדרי הרחצה אינם נקיים, ואין אחיות ואחים לטפל בפצועים. זה אסון לכולנו.

מה המשמעות של חיפוש מקלט כאשר יותר משבעים אחוזים מתושבי רצועת עזה הם פליטים בעצמם? חווית המגורים באוהל בתוך חצר בית ספר היא חוויה קשה מאד, אך אולי החוויה הקשה מכולן היא הקמת אוהל ליד ביתך ההרוס. 

אני לא אוהב לקרוא לבתי הספר האלה "מקלט". כיצד הם יכולים להיות מקלט כאשר הם צמודים לבית שלך?

***

אני זוכר את היום שבו טיפות הגשם התערבבו באבק ההפגזות. האוהלים שבחצר בית הספר בו מצאנו מחסה הוצפו באותו יום. הילדים התרוצצו ברחבי החצר שמחים בגשם הראשון, אך מזרוני שכנינו החדשים נרטבו במים.

ברביעי לנובמבר, 2023, שמי, שם אשתי ושמות ילדיי הופיעו ברשימת הנוסעים דרך מעבר רפיח אל מחוץ לרצועה. בננו, מוצטפא, הוא בעל אזרחות אמריקאית, ולכן הזדמן לנו לנסוע איתו כמשפחתו המטפלת בו. בגלל הסכנה האורבת בדרך, התעכבה היציאה שלנו דרומה. עם התגברות ההפגזות מסביבנו, לא נותרה לנו ברירה. נאלצנו להתקדם דרומה, אך הייתי מרוסק בגלל שנאלצתי לעזוב את הוריי ואחיי וילדיהם מאחור. נאלצתי גם לעזוב את ביתי ההרוס. שיוועתי לסיום המלחמה כדי לראות מה ניתן להוציא מהבית. אילו בגדים וספרים אוכל להציל.

בבוקר התשעה עשר בנובמבר, 2023, אני ואשתי החלטנו לעזוב עם הילדים ולסחוב את מטלטלינו דרומה. לא היו אמצעי תחבורה כלל, אך למזלנו מצאנו נער שהציע שירותי עגלה רתומה לחמור. טורי המשפחות שהקדימו אותנו לעבר מעבר רפיח הובילו את דרכנו.

המסע נמשך כשעה. לבסוף הגענו לכיכר "כּווית", שם התקבצו אלפי עקורים. רובם הניפו בתעודות מזהות. לא הבנתי למה הם עושים כך, אך מצאתי את עצמי מניף בתעודת הזהות שלי ובדרכוני האמריקאי. משמאלנו היו עשרות חיילים ישראליים מאחורי דיונה שכיוונו את נשקיהם לכיווננו.

הגיע תורנו לעבור את הטנק. הטנק שלט במספר האנשים שיכולים לחצות את הכביש, כמו היה חייל תעבורה.

עברנו דרך שער באמצע רחוב צלאח א-דין. לפתע שמענו את קולו של אחד החיילים מדבר בערבית ברורה: "תלכו לאט לאט, אחד אחרי השני. תוריד את תעודת הזהות, רק תסתכל לעברנו".

לפי מראה בגדיהם או מה שהם נשאו, החייל קרא לכמה אנשים לצאת מהטור. מעולם לא העליתי בדעתי שהוא יקרא בשמי. שמי ושם בני משפחתי ברשימת הנוסעים שישראל אישרה!

"הבחור שלובש ז'קט שחור עם תיק שחור ומחזיק ילד ג'ינג'י. תוריד את הילד והחפצים, ובוא לכאן".

הבחור הזה היה אני! החלטתי להתקרב בעודי מחזיק את בני בן השלוש כדי לברר את העניין, אך החייל גער בפני: "תוריד את הילד והמזוודה ובוא לכאן, תרד על הברכיים אחרי שאר הבחורים!".

בחצר שבין החיילים לטור העקורים היו בערך מאתיים גברים בכל הגילים. בחור צעיר אחד, אולי בן 17, שמע ברמקול חייל ישראלי הקורא בשמותינו וביקש מאיתנו לומר את מספר תעודת הזהות שלנו. הבחור הצעיר שאל אותי: "האם קוראים את מספר תעודת הזהות מימין לשמאל או משמאל לימין?".

כאשר הגיע תורי, אמרתי בקול את מספר תעודת הזהות שלי, אך החייל הורה לי להרים את ידיי וללכת שמאלה לכיוון ג'יפ צבאי. שלושה חיילים עמדו ליד הג'יפ וחיכו לי ולעוד בחור שהיה איתי. שני חיילים כיוונו את רוביהם לכיווננו, והשלישי ביקש מאיתנו להתפשט. התפשטנו ונותרנו בתחתונים, אך להפתעתי הגמורה, החייל הורה להוריד את הכל ולהסתובב. לאחר מכן, החייל הורה לנו להתקדם לעבר שני חיילים אחרים שאזקו את ידינו וכיסו את עינינו בפלנלית. לבסוף, חייל כלשהו סחב אותנו למקום לא נודע.

***

כעת, הכל אינו ידוע!

החייל הושיב אותי מול קצין ישראלי שתחקר אותי. התחלתי לדבר באנגלית. דיברתי על חיי בקצרה ועל איל נראה היום שלי בשביעי באוקטובר.

"אתה פעיל בחמאס!", הטיח בי הקצין בעודי מכוסה עיניים.

"לא, אני לא!".

"יש לנו מידע שאומר אחרת".

"האם יש לך הוכחות? תמונה? סרטון? ראיה מתמונת לווין?".

הוא נתן לי אגרוף בפנים.

"אתה תביא את הראיות!".

אני לא אשכח את הקללות והעלבונות שספגתי. אני אחסוך אותם מכם.

נגררתי למקום לא ידוע.

הכל יישאר לא ידוע לעד.

היינו כעשרה גברים באוהל כלשהו. האוויר הקר הצליף בגופינו הערומים.

תותח מאחורינו ירה פגזים לעבר עזה.

האם בני משפחתי שנותרו בצפון הרצועה בשלום?

האם אשתי וילדיי בשלום? האם הם הגיעו לדרום, או חיכו לי קצת אחרי המחסום?

הם זרקו אותנו לתוך רכב צבאי. הרכב התחיל לנוע. הרכב עצר בפתאומיות.

קול יריות מקוטע.

האם זה הסוף?

אחד החיילים הכה אותי מאחור והורה לי להוריד את הראש. עיניי מכוסים וידיי אזוקים.

הרכב נסע שוב.

החיילים הורידו אותנו אחרי כחצי שעה. שמעתי קולות של חיילים וחיילות בנקודה צבאית. האם יחקרו אותי כאן?

לא.

אחד החיילים בעט בי בבטן. עפתי באוויר ונפלתי לאדמה. עיניי עדיין מכוסות וידיי אזוקות. נשימתי נקטעה לכמה שניות. אין לי שעון לדעת לכמה זמן, עיניי עדיין מכוסות.

חייל דחף אותי כדי לשנות את תנוחת הישיבה. הוא בעט בפניי. עיניי מכוסות. דיממתי מהאף. אני אלמוני בארץ שכף רגלי לא דרכה בה מעולם.

הם זרקו אותנו שנית אל תוך אוטובוס צבאי. הרגשתי את טיפות הגשם שהתנגבו מבעד לחלון.

הגענו אחרי כשעתיים. החיילים הורידו אותנו מהאוטובוס. החלפנו בגדים ונרדמנו על חתיכת פלסטיק דקה מאד.

זה היה סופו של היום הראשון.

חקרו אותי בערב של היום השני למעצר. אחרי שיצאתי מחדר החקירות, ולפני שהעבירו אותי לבית המעצר עם האחרים, הפתיע אותי חייל בשפה האנגלית: "אנחנו מתנצלים על הטעות, אתה חוזר הביתה".

לא האמנתי. הרגשתי שמשהו קורה מאחורי הקלעים של פלסטין כולה!

ביום השלישי, החייל האחראי קרא בשמי.

"מספר תעודת זהות?".

עמדתי ליד הדלת וחיכיתי למשהו שאני לא יכול לשים עליו את האצבע. שני חיילים עמדו בצד השני של הדלת. חייל אחד החזיק בתעודת זהות פלסטינית – הייתה לי הרגשה שזו התעודה שלי – והחייל השני הניח בפניי כפכפים.

"שחרור".

***

המסע התחיל לכיוון דרך צלאח א-דין, היכן שנחטפתי.

החיילים נתנו לי רק את תעודת הזהות שלי.

המסע האכזרי ביותר התחיל; מסע החיפוש אחרי אשתי וילדיי בדיר אלבלח. ביקשתי גם לשאול בשלומם של בני משפחתי המורחבת בצפון הרצועה. הא איבדתי מישהו בהיעדרי?

ביליתי כשעתיים בחיפושים אחרי אשתי, מראם, וילדיי, יזן, יאפא ומוצטפא. לבסוף, הוביל אותי בחור שפגשתי ברחוב לבתי הספר של העקורים מבית לאהיא. הדודים של מראם הגיעו לשם לפני כמה שבועות. 

כאשר הגעתי לרחוב של בית הספר, נתקלתי בבתי, יאפא.

היא קראה לי באנגלית: "אבא!"

לאחר מכן אמרה לי בערבית שאימא מחפשת אותי בכל מקום.

יצאנו מעזה אחר עשרה ימים. ביציאה העפתי מבט לאחור לעבר שער המעבר עליו כתוב: "ברוכים הבאים לפלסטין".

מאות דימויים מפלסטין חלפו בראשי, ובמיוחד מעזה; הגיאוגרפיה הנמחקת מדי יום. דימויים של ערים שלא נותר מהן כלום מלבד שמות הרחובות.

האם סבי חסן, וסבתי ח'דרה, הרגישו אותו דבר כאשר הביטו לאחור בעודם עוזבים את יפו?

האם משפחות עקורות מתגנבות צפונה, כפי שמשפחתו של מחמוד דרוויש התגנבה מלבנון לגליל?

האם חלומו של הפלסטיני בעזה יכול להכיל את החזרה ליפו, חיפה ונצרת, בזמן שהוא חולם לחזור את בית הרוס?

מי יכול להבטיח לפלסטינים אלא שיבה למולדת שנבגדה אלף פעמים?

מאמר זה פורסם במקור במגזין רסיף22